מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אחרי הגיית הרעיון, ההכנות, העדכונים בבלוג והיציאה והחזרה, הנה רשימות שלי מועתקות מהמחברת כמעט בלי שינויים. יש לי הרגשה שפרק המסע למדבר (הזה לפחות) מסתיים.

חמישי צהרים-ערב - בדרך לשם:

המוזיקה מעוררת אותי, מחברת אותי לבטן. אני מעבירה מתחנה לתחנה, כי הקליטה ברדיו-אוטו שלי כל כך דפוקה. איפה שיש משהו שהוא לא יורם-גאון או שלמה ארצי אני עוצרת, עד שהקליטה שוב מתנדפת. אני שרה בקול, מתרגשת. רואים שאני נוסעת למדבר?

האם לעלות על המהירות המותרת? באופן טבעי אני נוסעת 120+. ככה אני אוהבת, בעיקר עם מוזיקה. אני צריכה להפעיל הרבה שרירי רצון ומשמעת כדי לרדת למהירות המותרת. אמא שלי השביעה אותי שלא אסע מהר מהמותר. אני חייבת להתאפק.

אני ממלאת דלק בנתניה וקונה מים מינרלים. הדלקנית החמודה לא יודעת איך להסתדר עם שני החשבונות הנפרדים (של הדלק ושל המים) ואומרת לי: "איך אני אָחְשיב לך את זה?" אהבתי.

קצת אחרי באר שבע השמש משמאלינו אבל גם ממול. בכל זאת אני מורידה את משקפי השמש – רוצה לראות את הצבעים של המדבר. כאן אני תמיד בלי.

בסיבוב אחרי כלא נפחא (סוף העולם ימינה), יש את נוף הירח, השמש מאחורינו נמוכה. הכל צבוע בכתום-ורוד, עם שמים תכלת, הרים קשים, סלעים ורגבים. נגמרת לי הנשימה לרגע.

חמישי בלילה

דס ואני מעוצבנות. אבי מעצבן, המקום הזה מעצבן. לא המקום – האנשים, האיש הזה.

חוץ מזה לא ברור מה יש כאן יותר: כוכבים או אבנים. וגם האם באנו לסוכה במדבר או לטירונות במדבר?

החלטנו שממחר בבוקר ועד ארוחת ערב אנחנו בדום-שתיקה, רק בלי הדום. אני שמחה לקראת זה.

הכוכבים מדהימים, הסוכה מוזרה, פלצנית ולא נוחה בכלל. אבל המיקום שלה, לפחות בלילה – מופלא.

רציתי להשאר עירה יותר הלילה ולישון מחר במשך היום כשחם מדי, אבל השינה פשוט לוקחת אותי.

אני חושבת "עליו". חבל שהוא קרוב יותר, כל זה לא היה קורה.

יום שישי בבוקר

אני חושבת שכל חיילי היב"א עשו עלי תצפית בהשתנת הבוקר שלי. כיף להם.

התעוררתי עוד לפני השמש וחזרתי לישון והתעוררתי שוב כשסביבי קולות קריאה קולניים מכל מיני סוגים, מראשי הגבעות שסביב. כל אנשי הסדנא שמתחולת כאן וגם דס, מהדהדים מההרים. אנשים יושבים על איזה צוק עם הפנים לעולם ומיללים, צועקים וקוראים. אני מעוקבת יותר. מביך אותי לעשות את זה, כשאני יודעת שאחרים שומעים.

הנה, אני עכשיו בקימוט ההרים הקטן מאחורי הסוכה שלנו ולא יכולה להוציא הגה (בקול רם!) מפי. מעוקבת.

השקט כאן מדהים, ההרים הצהובים, הצללים הכהים של העננים שמחליקים ברוך על קפלי האדמה, גומעים מרחקים, עוטפים בקלות הרי-ענק, צוקים ונקיקים.

המוזר שאף צל לא עובר עלי, כולם רחוקים ממני, אבל אלי לא מגיעים. למה זה משנה לי?

לארוחת הבוקר צריך להיות גונג גדול, ואני תמהה אם שומעים מכאן, אני בטוחה שכן, אבל תמיד יש איזה חשש "שישכחו אותי", שלא אשמע, ש"יקרה משהו בלעדי". בכלל תמיד אני חיה במתח בין שייכות לאאוטסיידריות, בין מיין-סטרים ושוליים.

מעניין לפגוש את עצמי לא שיפוטית כלפי אחרים, אחרים כמו משתתפי הסדנא או כל אדם. האדם היחיד שמביא לי ת'קריזה זה אדם שיפוטי וביקורתי אחר. חח, כמה שקוף. טוב לא בא לי לכתוב על קבלת הפנים הדוחה שחיכתה לנו כאן, על אבי, על הטיפוס לסוכה והויכוח שהיה לנו איתו.

שוב המתח הזה, האם אשמע את הגונג, אבל אם לא, יש לנו טונות של אוכל בסוכה.

האם אני מרגישה נחותה משום שאני לא עושה מדיטציה, או קולות, או משהו כמו נגיד יוגה? לא. לא. אני אעשה את העבודה שלי וזה בסדר.

אבי הציב לי רף גבוה בלהתאמן לאהוב מישהו מעצבן, יהיר, סנוב ("אתם השנקינאיות.." פיייייייייי). אימון קשה. אני מודה.

הסדנא שמתקיימת כאן נקראת "המראה והמסכה" ולי יש את אבי לעבוד מולו. החיים מדהימים.

חושבת "עליו" שוב. השמיים כחולים כמו העיניים שלו. הוא מביט בי עכשיו.

אתמול סיפרתי לדס על המתקשרת שפעם הייתי אצלה ושאמרה לי דברים מאוד מיוחדים ומרגשים עלי, אבל אחד מהם היה שהאהבה שלי, הגבר שלי יגיע עוד הרבה זמן (זה היה לפני 3 שנים) ועוד כמה דברים. אבל אני עדין מפחדת, כי גם כשהיו כאלה שזה נראה שכן - ברחתי. למה? פחד ממה? פחד מלהעלם, להמחק, לאבד את עצמי, את הקול שלי. לא יודעת.

מה שכחתי לקחת:

עפרונות ציור ונייר – מאוד חסר. יש טושים אבל זה לא אותו דבר.

זוג גרביים. קשה יהיה ללכת עם הנעלים, אאלץ להסתובב פה עם הכפכפים.

עוד זוג מכנסיים ארוכות דקות – הם נשארו במיבש בבית.

מה אני מרגישה

צמאה, שקטה, אי-שקטה, כמהה לאהבה. עצובה. ריקה.

למה לא להשאר עצובה? אני ישר עוברת לריקה. זאת מין בריחה כזאת, לא?

עכשיו אני בוכה. זה העצב?

ההרים קשים פה ואני מתרככת.

דס ואני קבענו שלא מדברים היום, אם חייבים ואם פונים אלינו כמובן שדבר קצת. אני אוהבת את ההחלטה הזאת. אפשר לכתוב פתקים קצרים.

אני בתוך צל עצום עצום עצום של ענן.

עכשו אני בגבול שלו.

עכשיו הוא עבר הלאה.

העננים רצים מערבה – רוח מזרחית.

אבל הרוח נושבת עלי ממערב. איך זה יכול להיות?

יום שישי – צהרים או אחה"צ

לא יודעת מה השעה. לא פשוט לא לדעת מה השעה.

כבר קראתי, ציירתי, נמנמתי, קראתי שוב, מלאתי שאלון בדרך להבין למה אני מחבלת ביחסים זוגיים ונמנמתי שוב – זה התיש אותי לגמרי. אכלתי. הייתי בטוחה שכבר 2 או משהו כזה, או אפילו 4, הצצתי למעלה, והשמש – ממש מעל לצריף שלנו. אז מה השעה?

אבל עכשיו אני רואה שהצל כבר שוב מתארך טיפה, פונה מזרחה, זה אומר שהשמש כן זזה לאט לאט מערבה.

לא פשוט לשתוק כל היום. לא פשוט לשתוק כל היום עם מישהו בסביבה. האם שתיקה אומרת בדידות? לבדיות? זה מה שיוצא. כאילו שבלי מילים לא יכולה להתרחש קירבה, או שצריך למצוא התקרבות אחרת. לא יודעת מה איתה אבל אני עייפה מהלבד ורוצה מגע, ליטוף נחמה. מישהו שיבין וידע אותי בלי מילים או עם, מישהו שאוכל לגשת ולהתרפק. פשוט כך. אני תוהה האם גם היא חשה כך, את הלבד שנהייה מהשתיקה?

כמה שהמילים ממלאות את הרווחים בין אנשים.

משלימית את הפער, את הרעב והכמיהה לקשר. האם הם מכסות על דברים אחרים שהיו יכולים לצמוח שם בלעדיהן? או שהן הצעד הראשון לקשר?

דס ואני - אנחנו נוחות זו עם זו, מדברות בשפות דומות, ולמרות שאנחנו שונות בהמון דברים, אנחנו בעצם דומות מאוד. אבל באמת, עם כמה אנשים בעולם יכולתי לצאת ככה? דווקא בגלל שאין מטענים, ציפיות, טענות, היסטוריה ארוכה – ועם יש מסיבובים קודמים – היא פתורה, כך נראה לפחות עכשיו. יש משהו פשוט, נותן ומאפשר. אבל קודם בצריף, לפני שיצאתי לבכות מול ההרים (כך מסתבר), רציתי פשוט לשים את הראש שלי על הירך שלה ושהיא תלטף אותי בעדינות בסבך השערות וזהו. באמת. לא עשיתי את זה כי אני לא יודעת איפה היא היום, ובכלל בקטע של מגע וחיבוקים.

המדבר כמו מגביר-רגשות, השקט המוחלט הזה, כאילו שלא קורה כלום ועוד כלום ועוד כלום. קודם פתאום היה לי משעמם, לפני האוכל שלנו. אז הצצתי בשמים והתאכזבתי שהשמש במרום השמים ולא נוטה כבר מערבה. וחשבתי נו... שיעבור כבר הזמן ואז חשבתי – יש 2 אפשרויות עם הזמן:

או שממלאים אותו ועושים  fun ואז הזמן עובר, או שנמצאים בו, מרגישים אותו גם כשהוא לא עובר. אבל שמים אליו לב. אז אין fun, או אין בהכרח fun, אבל יש משהו אחר שאני לא יודעת איך קוראים לו ובטח לא לגמרי יודעת מהו, אבל הרגשתי שאני אוחזת בקצה חוט. ואז חשבתי שזה כמו בחיים: או שפשוט מעבירים אותם בסבבה וזה סבבה, או שמרגישים איך הם זוחלים, עוברים על פני הגוף והקיום, כמו נחש שזוחל עליך לאט, עובר אותך ואת עוצרת את נשימתך מרוב תדהמה, ונותנת לו לעבור עליך, אבל עד שעבר את היית שם בכל גופך ונשמתך. ככה זה עם הזמן, לא?

ועכשיו הזמן לא זז.

אני על ההר, רוח די חזקה מסלקת את החום ומדי פעם צל-ענן עצום נופל עלי וממשך ודוהר לצפון-מערב. הנה עוד אחד, שישאר, שישאר, שישאר. עבר. מדהים איך הוא מחליק על ההר, על קפל-ההר, מלטף את הסלעים. כמו הנחש על הגוף, כמו הזמן על החיים ואני מחפשת את התשובה איך לתת לזמן להיות, איך לתת לדברים להיות.

באמצע היום פגשתי את המשפט הזה באחד הספרים שלקחתי וקצת קראתי: "המחוייבות להשלים עם פצעי האחר ולרפאם ולספק לו מקום מבטחים בו יחיה כאדם שלם כל חייו".  

שבת מוקדם מאוד בבוקר – על הצוק של המכתש

שבת בבוקר, אחרי הזריחה שהוחמצה בחצי דקה.

מביטה, נושמת נרדמת על הצוק הגדול.

המכתש לרגלי.

אלוהים כאן.

השמים הכי כחולים שיש, האדמה הכי יפה, השקט הכי מבטיח, השינה הכי מתוקה.

האנשים שהיו בדרך:

המתדלקת בנתניה.

אבי מסוכה במדבר.

החייל עם העיניים ההורסות, ששומר על המחסום בכביש 10.

המשפחה שנסענו איתם בשיירה.

הבחור שהערנו בטעות בעזוז.

הילדים הבדויים עם הסבתא שלהם בפארק-גולדה.

בחור השקט כשמילאנו אויר בכביש 40.

השכנים שלי שצעקו לי מהשביל "היי – את שזופה".

אל הסיפור המלא בתמונות

ובפשטות ובאהבה, תודה לדס שהיתה איתי ועם עצמה במסע הזה שלנו.