מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

קור

במדבר קר בלילה.

היום שקע ונעלם. הסלעים והאדמה הצחיחה גמרו לפלוט את אדי החום שנספגו בהם, לשחרר את קרני השמש שנאגרו בתוכם. אחרי שהמדורה כבתה וכל אחד פנה לאוהל שלו, מתחיל הקור העז להתקיף. תחילה הוא נשען על הפנים ומתחיל להקיף אותם. אז הוא חודר לאט לאט מבעד מעטה שק-השינה, עוטף את הגוף, כמו זרועות תמנון צוננות, מוציאות את מעט החום שהצלחת לאגור מכל האנשים, השמים והארץ.

את לבושה בכל – אבל בכל – מה שיש לך: טרנינג, ג'ינס, שתי חולצות וסווטשרט. שני זוגות גרביים. על שק השינה פרסת את המגבת, את הלונגי, ועוד כמה בגדים. הקור צוחק לך, לועג לנסיונות המגוחכים שלך לחצוץ בינך ולבינו. אפילו חבשת את כובע הצמר, ניסית לסתום כל פתח באיזור הצוואר והחזה עם הצעיף והכפפות שהבאת. לא, אף אחד לא יכול להגיד שלא באת מאורגנת, שלא ידעת שיהיה קר. אבל אף אחד לא הכין אותך למלחמה עקובה עם הקור. למתקפה עיקשת ועקבית. אף אחד לא הכין אותך לכידוני קור עז שחודרים מבעד כל סדק וכל חור בבד, עוקפים כל מכשול.

את מנסה כל מיני שיטות ידועות, אך בלתי יעילות לחלוטין, מסתבר: מרפה את עצמך ונושמת עמוק. מתחברת לכדור של אור לבן בתוך הבטן, שאמור – כך הבטיחו – להתרחב ולהתפשט בכל גופך ולשמור עליך. טעות! לא עובד.

אחר כך את מתכווצת, מתכדררת, מתעברת ונושפת פנימה אויר חם, אל עבר גופך הנוקשה. לא עוזר! דמך קפא.

בשלב הבא את עסוקה בשיטות אוטוסוגסטיביות מתקדמות במיוחד של דמיון מודרך: "אני נמצאת על חוף ים טרופי. רוח חמימה נעימה פורעת את שיערי, השמש מחממת את גופי, את בטני. כפות רגלי חמות… חמות… לא ממש חמות… לא, לא חמות בכלל… קרות… קרות מאוד…. קפואות…". נו, גם זה לא מצליח.

אם כך, כל שנותר הוא לרעוד. את רועדת כמו אחרי אורגזמה טובה. רק שהפעם זה מקור. את רוטטת בכל הגוף. רטיטות קטנטנות מתוך הבטן אל כל שטח העור. את כפות הרגלים את כבר לא ממש חשה, למרות שאת מנסה לחכך אותן זו בזו, תוך איזו אשליה שחיכוך יוצר חום. במקרה הזה החיכוך יוצר חיכוך, לא יותר. נושפת לתוך כף היד, אבל מגלה שהאדים תכף יהפכו לנטיפי קרח. את רועדת בשינים. נוקשת. זהו, את נותנת לעצמך לרעוד עד הסוף כי אין משהו אחר לעשות.

עד שמתוך החשיכה הכחולה, מתוך הקור האפור, בדממה צוננת שרק צליל נקישות שיניים נשמע, פתאום מחשבה נעימה, עם היבהוב קלוש של חמימות עולה בך. מחשבה של תשוקה קטנה לבחור שנגע בך היום. איך לא חשבת על זה קודם? בתוך דימדומי שינה והזיות-קור, את מתחילה לשחזר את המגע הזה. יד שהגיעה אליך בלי שידעת עדיין למי היא שייכת. היד לא ידעה כמה מותר לה לגעת, עד כמה. היא בעיקר ליטפה לך את פנים-הזרוע, זוחלת לאיטה לכיוון החיבור בבית-השחי. המקום הלבן והרך. היא לטפה בעדינות, עולה לאיטה לעבר השד השוכב שלך, מתקרבת לפיטמה זקורה ונוגעת בה כאילו במקרה. זה הטריף אותך וגם עכשיו.

כן, המחשבה על מה שהיה שם נעימה מאוד, ומאפשרת לך לשכוח לרגע מהקור העז, שמכרסם בבשר שלך. אבל את אפילו לא מעלה בדעתך לשלוח יד אל בין הרגלים, כי אין סיכוי שתגיעי לשם, עם כל שכבות הבגדים. רק המחשבה לשתף את קור בפיסת גוף חשוף מעלה מחשבות נקם בשקוף הזה שמכאיב לך ממש, גורם לנקישות שיניים חסרות שליטה.

אבל ההחלטה נפלה. בו במקום. לא עוד. לא עוד לילה כזה! אין סיכוי שתסכימי להיות מושפלת ומנוצחת באופן כל-כך ברוטאלי. יש פה עוד אוהלים ועוד אנשים ובכלל את לא שומעת אותם נוקשים או מתלוננים בבוקר. שם חם ונעים. זה ברור. בטח יש להם מדורה בתוך האוהל, או תנור חשמלי, משהו. קור עט עליך בלבד, זה ברור, כמו הענן הזה מעל הראש של ההוא מהסרטים המצויירים. ואם בכל זאת קר שם – אז בשניים יהיה חם, זה ידוע. רק דורש בדיקה. יסודית ולעומק.

למחרת, אחרי יום מרגש, עמוס ומגרה, לקראת סיומו של ליל-מדורות נוסף מגיע רגע האמת. האוהל שלך עומד תחת הצוק. את יודעת טוב מי נמצא שם בפנים כרגע, מציץ אליך, בחיוך ערמומי וכמעט מפתה. "בואי, בואי", הוא קורא לך. "אני צריך אותך ואת הגוף שלך. אני צריך לעבור בין פיתוליך, לחדור לכל פינה וחריר אצלך. אני רוצה ללקק אותך, להצמד לרעד שלך, להקפיא אותך. לזרות עליך את מיצי גופי הצוננים ולעטוף אותך גם מבפנים. אני צריך אותך, זקוק לך בייבי".

או. את כמעט מתפתה. הקול שלו, עמוק ולחשושי. הזרועות הדקות והחלקות שלו מושכות אותך לשם, לעוד לילה של התמסרות סהרורית, רעד ודמיונות. את נמשכת אל הקשיחות הגברית שלו, לריח הקפאון העולה ממנו שמגרה אותך בלי שיתן לך פורקן. קצת כמו שאת האוהבת.

יד חמימה מקפיצה אותך, מעבירה זרם פתאומי של חשמל מזמזם, קוטעת את חוט המשיכה שלך אל האוהל עם קור שמחכה לך שם.

"היי, לא אמרת שמתת מקור אתמול בלילה?" הוא שואל, ואת רואה את העיניים החום-דבש שלו קרובות אליך.

היד הזו, מוכרת לך. היא כבר טיפסה אצלך וגרמה לך רטיבות שבנתיים הגלידה בקור.

"כן. קפאתי מקור, בקושי ישנתי. היה לי לילה מלא הזיות. לא העלתי בדעתי שיהיה כל כך קר ואני ממש…" סוף סוף מישהו מוכן להקשיב, לעצור לך את ההתעללות הלילית הזו.

הוא קוטע אותך ולוחש, קצת נבוך "תשמעי, רוצה לבוא לישון באוהל שלי? אפשר להסתדר. יש מקום וזה בסדר".

הקרחון הדוקרני בלב שלך מתנפץ בשניה. כמו מפולת שלג ענקית, סחיפה גולשת במדרון, לוקחת איתה הכל, מעלימה את כל הרעד ונקישות השיניים המכאיבות.

"כן. בטח. תודה" – את שולחת את החיוך  מוקיר, כי נראה שבאמת תוכלי להפנות גב למכאיב ההוא, שרק מוצץ את לשדך ומטלטל אותך כל הלילה בין גביש קרח אחד למישנהו, מגלגל אותך על מדרון הפתיתים הקפואים שלו. כן. את יכולה להתנתק ממנו בלי חשש. שיבלה לו בלילה באוהל שלך. כולו לרשותו. לך יש אש להתחמם לאורה. גחל להפשיר את עצמך.

באותו לילה נמסת לתוך שינה מתוקה וחלומית. נשימות עמוקות וקצובות ליד האוזן שלך היו כמו שיר ערש ענוג. רכות חמימה נושפת בעורפך כמו שמיכת ריבועים מפלנל. גלים הסויים, עולים ויורדים, לוקחים אותך למחוזות של רוגע ובטחון.

עם אור ראשון של בוקר, היד ההיא, מגששת, מוציאה אותך מהחלום המדברי שמילא אותך ושינכם יחד בריקוד גופות עדין משילים את שקי השינה ושכבות אחרות, מתקרבים ומתחברים, מנפצים את כל שדות השלג שעוד נותרו.

כשנכנסת אחר-כך לאוהל שלך, ראית שקור השתולל שם. רעב וכועס נגס בכל, פיזר ובעט.

את רק מחייכת, עדיין מוחתמת בבערה קטנה וידידותית, לוקחת את הסנדלים ויוצאת.