כמו שכתבתי לפני הסיפור "קור", אני רוצה לשים כאן עוד סיפור-מדבר. גם הוא נכתב לפני כשנתיים וכל פעם שאני קוראת אותו רגשות אחרים עולים בי: לפעמים פליאה ולפעמים רתיעה. בכל מקרה, מקומו כאן.

הנה הסיפור השני:

הסיפור על רני חושה

רני חושה היה חקלאי, שגר במדבר וגידל תמרים ומלונים בחממות ליד המושב בו התגורר. הוא חי לבד כבר יותר מ- 10 שנים והתגעגע לאישה שתהיה איתו. הוא אהב לטוס בשמי הערבה, לראות את הצבעים ולשמוע את השקט.

פעם בעת שטס נמוך, מתמרן בין קירות הנקיק המפותל, ראה אישה צועדת עם תרמיל על הגב. היא הביטה אל המרום, מצילה עם כף ידה על עיניה, עוקבת במבטה אחרי המטוס החולף מעליה. מראה האישה הנטועה במרכז הערוץ הרחב והיבש חדר אל ליבו של רני חושה, שרצה לגעת בה ולשמור אותה לנצח, אבל הוא היה בשמים והיא על הארץ, הם היו רחוקים והמון אויר הפריד ביניהם.
מאז חיפש אותה.

יומו של רני חושה היה מסודר וידוע מראש. השכם בבוקר, עוד לפני שאדי החום כיסו את הכל, נהג לקום ולצאת אל החממות שלו. שם עבד עד ארוחת הצהרים, אותה אכל בפונדק של ציפורה, ליד המושב. לא היה לו כוח וחשק להכין לעצמו ארוחה בבית ולאכול אותה לבדו. אחרי הארוחה נח בביתו, מתחת למאורר התיקרה הגדול ואחרי המנוחה היה חוזר לעוד כמה שעות עבודה בחממות. בשעות הערב המוקדמות, עת רוח מפוייסת, חמימה ורכה היתה משייטת על ערבת-המדבר, היה רני חושה נוסע אל שדה התעופה הקטן בפאתי המושב, עולה על המטוס שלו וממריא.
שם, ליד העננים היה רני חושה בוכה.

הוא היה בוכה את הגעגועים שלו לאהבה מלאה ורחבה שתביא אותו אל הכוכבים, בוכה את הגעגועים שלו לאש שתבער בתוכו ותזכיר לו שהוא חי ובוכה את הגעגועים שלו לאישה עם נפש גדולה, שתחבק ותעטוף אותו, עם זרועותיה, ליבה ושדיה הכבדים. בוכה, כי האישה הזו לא נמצאת בחממות שלו ולא במטוס.

כשרני חושה היה בוכה בתוך המטוס שלו, טיפות הדמעות היו נושרות מטה אל הקרקע ומשאירות את ההודעות שלו שם, בתקווה שהאישה תבוא שוב ותאסוף אותן. כל טיפה הפכה לאבן מדברית, נוצצת וזוהרת, מקרינה על הצוקים החומים את השתברות קרני האור בשלל צבעי הקשת. המדבר היה זרוע באבני-הדמעות של רני חושה.

יום אחד חזרה האישה למדבר כדי לספר את צערה להרים ואספה אל תוך תרמילה את האבנים הנוצצות שמצאה. כל אבן שהרימה רטטה בכף ידה ואל מול לוח ליבה. האישה עטפה וקרבה אותה אל גופה, נישקה אותה בחום, בשפתיה היבשות. האבן היתה מתעוררת, נרפית ומשילה מעליה את מעטה הגביש וחוזרת להיות הדמעה הפשוטה של רני חושה.

האישה אספה את כל הדמעות בתוך מיכל בתרמיל שעל גבה. מדי פעם ליקקה את אצבעותיה, או את כף ידה וטעמה את הטעם המלוח-מתוק של רני חושה, טעם התמרים מעורב בזיעת החממות. היה זה טעם השמים וטעם המים. טעם החול והסלעים. הדממה והחום. היא אספה את כל האבנים שהתמוססו בידיה והתרככו על גופה ומילאה את המיכל הכחול, שהפך לים. התרמיל היה כבד והאישה נשאה אותו לבדה בנקיק, שמחה על האוצר-המדברי שמצאה, למרות שעדיין לא ידעה מה לעשות איתו.

לבסוף, מצאה גֶב ובו מעט מים קפואים, שחורים ואוצרי סוד, התיישבה לידו והוציאה מתרמילה לחם, זיתים ותמרים שקנתה מוקדם באותו בוקר בפונדק של ציפורה, שם עברה בדרכה אל הנחל. בזמן שאכלה, פירורים מהלחם נשרו על גופה, שמן כבוש נטף מהזיתים על שדיה ובטנה וגלעיני התמרים התפזרו סביבה, על אדמת החוואר הצמאה. היא נגבה את פיה בגב-ידה, ישבה שבעה ומלאה והביטה במים עד שנרדמה.

בחלומה ראתה שדה חיטה זהוב, נע ברוח הקלה ולידו שדה של כותנה צעירה, שרק מתחילה לצמוח, עדיין בלי רמז לבדים הצבעוניים שיצמחו על השיחים בשלהי הקיץ. מעל השדות ראתה ציפור שחורה, עורב גדול דואה וכשעקבה במבטה, בעיניה העצומות, אחרי מעוף העורב, ראתה שהוא מגיע אל אגם קטן ותכול, נוצץ באדווה בוהקת.

כשהתעוררה, חלצה את נעליה וגרביה, פשטה את בגדיה באיטיות והניחה אותם על הסלע להתחמם בשמש המדברית. עמדה עירומה, פשוטת איברים, נותנת לגוף לשיר את שיר ההודיה לאור החודר, לחום העוטף ולשקט. נשמה כמה נשימות עמוקות והאוויר חילחל וחדר אל כל קפל ופינה בתוך גופה, מזרים רטיטות עדינות ועיקצוצים.

האישה הוציאה את המיכל מהתרמיל, פתחה אותו ושפכה לאט לאט את הדמעות של רני חושה על ראשה, על שערה, על פניה וגופה. נותנת להן לשטוף אותה, לרחוץ אותה ולצנן את עורה הרותח. הדמעות זרמו וזרמו מתוך המיכל. שטפו ושטפו. מפל של דמעות ניגר ללא סוף, רוחץ את העייפות, התמיהות והפחדים. הכל נשטף וזרם אל תוך הגב, מי הצער המלוחים, תכולים, נוצצים כיהלומים מתערבבים במי-המעיין השחורים והקפואים.

השמש נטתה למערב, צובעת את ההרים בכתום-זוהר והאישה פנתה לאחור, החלה צועדת אל עומק הנקיק, נותנת לרגליה לשקוע בסלעים, לברכיה ללטף את הזיזים ולעורה להתפלש באדמה היבשה. ידיה חיבקו את העצים הבודדים שהיו נטועים בפינות המוצלות וגופה התחכך בצוקים המתרוממים אל-על.

כשרני חושה מצא אותה תשושה וחבולה, אסף אותה אל חיקו ונשא אותה בזרועותיו המדבריות אל ביתו. שם השקה אותה, האכיל וטיפל בה.
את רגליה הפצועות רחץ ועטף בחולצות-הכותנה שלו. את פסי הבוץ מקפלי צווארה ניקה בצמר-גפן טבול בשמן-זית וכך משח אותה למלכתו. את עפעפיה המאובקים ליקק בלשונו, תוהה לטעם המלוח-מתוק שלהם, טעם מוכר שהתפשט בגופו כמו כוויה. אל פיה הצחיח הזליף טיפות של מי-תמרים עם מעט דבש, תמרים אותם קטף מעץ-התמר שצמח בין לילה ליד הגב שבנקיק.

כשפקחה את עיניה לראשונה מצאה את פניו של רני חושה קרובים ליד פניה. היא שלחה את לשונה וטעמה את הלחי שלו והשפתיים וזיהתה מיד את הטעם המופלא ביותר שיכלה לזכור, טעם התמרים וזיעת-החממות. אז ידעה שלא תצטרך יותר לשאת את תרמיל האבנים לבדה. גם הוא ידע.