מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

במסיבה פגשתי ידידה ותיקה, בגילי פחות או יותר, גם לה ילדים בגילאים דומים וגם היא – הפלא ופלא – התגרשה, לפני כמה שנים. ראיתי אותה מהצד, תוך כדי ריקוד, אבל הפנס הגדול סינוור אותי, אז יכולתי לראות רק את קוי המתאר של הגוף והפנים שלה, אבל לא את הפרטים לכן לא הייתי בטוחה שזו באמת היא. שתינו היינו עסוקות במלאכת הריקוד-העצמאי, ככה כל אחת בתוך עצמה (ואני חשבתי שאני האה-סוציאלית היחידה...). אבל אז, דקות אחרי שהתחלתי להיות עסוקה האם זו היא או לא היא, ראיתי שגבר ניגש אליה, נוגע במותניים שלה, הם היסתודדו (סתם ביטוי. הם בטח צעקו כי אי אפשר היה להתלחשש עם המוזיקה והרמקולים הענקיים בדיוק בגב שלנו) והוא המשיך בדרכו.

ישר הרגשתי נחותה. יש לה מישהו! איך היא עשתה את זה?! היא התגרשה אחרי, הגרושים שלה היו פי אלף יותר קשים ודרמטים משלי, היא אפילו שוקלת יותר ממני. כן, אני מודה – אכלתי את הלב בקטנוניות אנושית מכוערת.

לבסוף, אחרי היסוסים רבים ובעיקר כי ראיתי שהיא לא יוצאת לי מהראש וגם לא מטווח הראיה, התקרבתי אליה, עשיתי לה סימן שאנחנו אמורות להכיר, אולי. כנראה. וכן! ש-ה-לום! מה-נ-ש-מעע?? התחבקנו ומרחנו את כל הזיעה. מה-שלומך?-את-נראת-מעולה... וזאת באמת היתה היא והיא אפילו אמרה לי "רזית!" ואני צהלתי מבפנים אבל כמובן ששללתי מיד "לא, לא. זאת רק השמלה..." (פולניה עלובה שכמותי). והיא ככה מספרת לי שטוב לה, הולך לה נפלא בעסק שלה, החיים שלה מלאים, אבל מה – "אין לי אהבה" – היא אומרת.

לפתע נרגעתי.

לפתע נרגעתי.

מגדלנה האנוכית נרגעה. אין לה אהבה. זה בטח היה ידיד, חבר, מחזר לשעבר, אהוב שובר לבבות, בן דוד שלה, אח של בעלה לשעבר.  אין לה אהבה וגם לי אין, אז אפשר להיות שוב חברות...

 תראו, יוצא לי לשמוע הרבה סיפורים גרושות וגרושים. הצלחות, זוגיות, כשלונות, אקסים מאנייקים, ולחילופין אקסיות פלצניות. לא חסר. אני מודה ומתוודה כאן: אני קנאית, קטנונית וצרת עין. כואב לי הלב. קשה לי לשמוע שאחרות מצאו, הצליחו, פגשו, חיות-עם... יוצאות עם... קשה לי. לא מצליחה לפרגן. מודה ומרכינה את ראשי בבושה יתרה.

טוב, ברור שברמה מסויימת אני מאוד שמחה בשבילם, אוקי. אבל אם נהייה כנות (יאללה, בואו נהיה כנות), בשונה מחברי וחברותי והגרושים והגרושות, שכשהם שומעים סיפור הצלחה זה גורם להם להרים ראש, לתפוס אופטימיות, לחייך לקראת עתיד ורוד יותר (את רואה?? זה יכול להצליח, יש תקווה!) – לי זה גורם בדיוק ההיפך. לדיכאון ולרפיון ידיים. אולי משום שאני ישר תוהה "מה לא בסדר אצלי?! למה אני רק עם כל מיני צעירים לא מציאותיים, אנדרדוגים, מושבניקים שלא יודעים מי זה קוונטין-טרנטינו, וגברים שרוצים אותי יותר מדי?!" ברור, ברור לי שאני פה הדפוקה. שאני פה הלוקה בחסר ביחסים אינטימיים, בהתקרבות, בויתור, באלוהים יודע מה. ברור לי שאני פה עסוקה באיזו תחרותיות שטחית והרסנית, במקום לצלול לעומק, לעשות את מה שאני אמורה לעשות עם עצמי (ואולי עם הגברים שיוצא לי לפגוש פעם בשְתָע-עשרה אלף שנה).

אוקי, פאק אחד ידוע וברור: אני עדיין מחפשת את כליל השלמות (נו, הנה הזדמנות נפלאה: גברי אך רגיש, הומור אך עמוק, מכיל אך ביצועיסט, דומיננטי אך מחליף נורות בבית, מתחשב אך עושה דיגדוגים בגב), וזה קישקוש בלבוש, כי מספיק איזה פיפס קטן, חריגה קלה, משהו כמו: "תשמעי, כוכב נולד זה מדליק", או "אני מת על אידית-פיאף", או שאני פשוט מגלה מדבקה של "העם עם הגולן" על המכונית שלו, כדי שכל המשיכה, העניין, ההתקרבות שהתרחשה עד רגע זה – יורדת לטמיון, נמחקת פתאום במחי-מילה.

הבה נחזור למסיבה: אני והיא המשכנו לדבר ואני אמרתי שלפני המסיבה, ככה תהיתי מי יהיה פה, האם אנחנו נעלה את הגיל הממוצע, או שדווקא נהיה עמוק בתוך הקונסנזוס (גם וגם בסופו של דבר). והיא ענתה לי את אחד הדאונרים הגדולים של כל הזמנים: "אה, באמת?! אני ממש, אבל ממש לא הייתי עסוקה בזה. פשוט באתי לרקוד! לא היה אכפת לי מי יהיה פה ומה...".

נדמתי. יצאתי מפגרת אינעל-רבקום. היא כאילו באה רק לרקוד, טהורה מכל כוונה, שאיפה או דאגה ואני – אני באתי להרגיש שייכת.

אחר כך דיברנו על יחסים עם גברים אחרי הגירושים שלנו (אלא מה, על מה אפשר לדבר, כשאת מפוצצת בבריזר, מוזיקה מדליקה כבר 3 שעות, מזיעה כמו סוס מרוצים, שהשמלה נדבקת לך ונוטפת??). והיא אמרה את הדאונר השני של כל הזמנים: "אה! אני ממש לא מחפשת. אני מאילו שמאמינות שזה פשוט יגיע בזמן המתאים...".

נדמתי בשנית.

היי, גם אני לא מחפשת. מה פתאום?! מי מחפשת בכלל?? אנחנו רוחיות כאלה, זה יפול עלינו משמים, פתאום במכולת שוקקת הגברים הפנויים בכפר שלי, או כשאני מסיעה את הילדים לבית הספר, בין הכפרים הערביים, או אולי פשוט מישהו ידפוק לי בדלת "תטאאאם! הגעתי מתוקתי..." מי מחפשת בכלל?? אנחנו לא רשומות באתרי הכרויות באינטרנט, לא נכנסות לשם פעם בכמה ימים בקול ענות חלושה, בודקות בתיבה, אנחנו לא תוקעות מבטים באצבעות של גברים נחשקים בחיפוש אחר סימן-הטבעת, אנחנו מסרבות בכל תוקף אם חברים מציעים שהבן-דוד של סבתא שלהם, הרווק מאמריקה יתקשר אלינו. לא, לא מחפשות.

היתה מסיבה אחלה!

המשך בהמשך.