מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

זה הסיפור על שני אנשים שחששו, לא העזו ולא הצליחו להתחבר בלילה אחד.

או, שזה סיפור על דמיון מפותח במיוחד, בליל ירח מלא + ביוץ.

נדלקתי במסיבה על גבר אחד. ראיתי אותו וחשבתי לעצמי שהוא דומה למלבורו-מן, רק שבמקום סוס, הוא רוכב על כיסא-גלגלים. הוא הדליק אותי בטרוף, האביר על הכיסא. ראיתי אותו והוא היה יפה, וגברי, ומחורץ בפנים ושקט וחזק. שולט-על-גלגלים וזה הטריף אותי.

הוא נכנס למסיבה מהכניסה האחורית ליד איפה שאני רקדתי. הוא בא (התגלגל - יש לדייק) לבד, רקד לבד (כן כן! על הכיסא), לא דיבר עם איש או אישה. מדי פעם יצא מהרחבה, החנה בצד, שתה וחזר לרקוד. לא משנה איפה אני רקדתי, תמיד הוא התמקם 2-3 מטרים ממני, לא לגמרי פנים אל פנים, אבל ברדיוס, בכיוון. מרומז כזה.

זה היה בראש שלי?

ההייתַ או חלמתי חלום?

הדימיינתי?

מכירים את התחושה הזאת, שאתם במין חיבור-ללא-מילים כזה עם מישהו/י, שנדמה לכם ששם לב אליכם, אבל אתם לא בטוחים בעצם? יש מבטים, יש הפנית ראש וגוף, יש התקרבות כאילו במקרה, אבל בעצם, במציאות הפיזית, לא קורה כלום. יכול להיות שזה חד-צדדי לגמרי. רק בתוך הפנטזיות ובראש שלכם, שהצד השני בכלל לא ראה אתכם וכל הארועים לא התקיימו בעולם הממשי.

זה בראש שלך וזה רק נדמה לך...

גם אתמול במסיבה, אין לי מושג אם זה היה או לא. יכול להיות שהוא לא הבחין בי בכלל וסתם היה נדמה לי הכל, אבל באותה מידה, היה לי רושם עז ומרטיב שהוא כן ושזה היה אמיתי לגמרי.

רקדתי איתו. ככה מהמרחק, עם אנשים שמדי פעם נכנסו בנינו והסתירו. רקדתי איתו בלי שום הצהרה או חשיפה שבעצם אני רוקדת איתו ובשבילו, אבל זה מה שהיה. עצמתי עיניים והתמסרתי למבט שלו, החטוף, הנבוך (או שלא), המרוחק, ולגוף היושב שלו, שמדי פעם נפנה אלי. הנעתי את עצמי כאילו שאני שלו. היו רגעים שהפניתי לו גב, היה לי קשה לחשוף את המשיכה הזאת אליו, אל הגבר הנכה בעל הגופיה השחורה והשרירים והפנים החתומות. רקדתי כך, כאילו שבעצם מעולם לא הבחנתי בו, אבל אז דאגתי שהגוף שלי ידבר אליו, שהכתפיים, המותניים, הישבן, הגב – שהכל יהיה מוקדש לו.

האם ראה? האם הבחין בי בין כל עשרות הבנות הצעירות חשופות הבטן שהיו שם? בין עשרות הנשים הבשלות, המלאות, האוהבות-את-עצמן שנעו שם? האם הבחין באישה עם השמלה והתלתלים המורמים והמון זיעה גולשת במורד הצוואר, בית-החזה ובין הרגלים? ואני הרי בטוחה שלא מבחינים בי, ושאם מבחינים אז למה שירצו? ואם אףאחת אחרת לא התעניינה בו, ורק אני, אז ברור שהוא יסתפק בזה, בתור ברירת מחדל.

והוא, מה הוא מרגיש וחושב לעצמו? "מי בכלל תרצה אותי? גבר על כיסא גלגלים עם פרצוף של אנטיפט? מה אני חושב לעצמי, שהיא תתעניין בי? מבין כל הגברברים שקופצים להם עם רגלים על הקרקע או באויר, נעות לפקודתם? אני משותק, נכה, לא יכול לזיין אפילו. אין שום סיבה בעולם שהיא תענה, שהיא תרצה, שהיא אפילו רואה אותי".

וכך המשחק בנינו המשיך. או המשחק בראש שלי המשיך. בכל פעם שהוא יצא מאיזור הריקודים, הרגשתי כאילו משהו בי צונח, חיפשתי אותו, את מחזיק-המתח שלי, הגנרטור-על-גלגלים שלי וכשהוא חזר שוב התעוררתי.

וכשהוא נח בצד, לפני שהלך לגמרי, אי שם עמוק בתוך הלילה, הרגשתי שהוא מביט בי, במיוחד כשזזתי לשוליים, לרקוד שם, כדי לראות האם המבט שלו ממשיך לעקוב אחרי, האם הוא מסובב את הראש שלו עוד כמה מעלות מזרחה כדי לראות אותי. וכן, היה נדמה לי שכן! או שלא?? הרי דברים כאלה קורים רק בסיפורים והסיפורים האלה אףפעם לא אמיתיים. כמעט אףפעם.

בסוף, כשהוא התגלגל החוצה, שוב לעבר היציאה האחורית ממנה הגיח, הוא עבר לידי, 40 ס"מ ממני, למרות שהיה המון מקום מכל הצדדים שאפשר היה לעבור משם, אבל הוא התגלגל לידי. בכוונה? הוא ראה אותי? ואולי בדיוק ההיפך, בגלל שלא ראה אותי, רכב לידי, והתעלם ממני לגמרי. הבטתי בו, לחשתי לעצמי "עכשיו! עכשיו! תעשי משהו, תגידי משהו, איזו שנינה, משהו!". אבל לא. רק חייכתי קלושות אל תוך החשיכה, ניסיתי לתפוס את המבט שלו, שהיה פתאום כל כך קרוב בשבריר הזה, אבל הוא – אם אני מכירה אותו נכון – היה נבוך (או גאה?) מדי כדי להרים מבט אלי והוא פשוט חצה לצידי, כמו להבת אש שורפת, מבטו עז אל העתיד ופשוט המשיך לעבר היציאה שלו. הסתובבתי אליו אחרי חצי דקה, וראיתי שהוא עשה סיבוב על המקום עם הכיסא שלו ואז יצא.

בכיתי. או שזאת היתה מנת-היתר של הבריזר.

באוטו בדרך חזרה, ריחרחתי אצל חברתי, האם הבחינה בגבר על כיסא הגלגלים. מסתבר שהיא מכירה אותו, מאיזה פרק אלום מהעבר הרחוק, לא הכרות קרובה. רק את שמו היא זוכרת.

כבר אמרתי, היתה מסיבה נפלאה!