| 9/2007
סוף החופש הגדול
כבר כמה ימים שאני מסתובבת במעגלים סביב הבלוג, מתה להיכנס ובפשטות לסכם את החופש הגדול וזה פשוט נראה לי משעמם. איזה מין חוסר תכליתיות כזה. נו, אז מה אספר? אבל בכל זאת אעשה את זה, קצת, איכשהו (אין לי מושג איך), בעיקר כי השנה קרה משהו חשוב וזר לא יבין זאת: נהנתי בחופש הגדול.
הנה אמרתי את זה. ואני אגיד את זה שוב, ובבקשה - כת שונאי החופש הגדול - סילחו לי על בגידתי במורשת הממורמרת רבת השנים:
ממש נהנתי בחופש הגדול השנה. פעם ראשונה שלא שרתי בליל ה-31.8 את "הללויה לכל ההורים השורדים", ולא צהלתי מתחת לסדין יש יש יש יש יש זה נגמר. נהפוך הוא אפילו. כלומר.
הילדים שלי, חלקם היו בחו"ל בתחילת החופש, ולי היו שבועיים להיות רק עם האפרוח (נו, הוא כבר בגיל של שתי ספרות, אבל עדיין אפרוח. לישון לידו - ואני אףפעם לא אומרת לו "לא" כשהוא מבקש - עדיין.. המממ... - לישון אצלי במיטה, כי הוא כלכךכלכךכלכךכלכך מתוק ופלומתי. ג'יזס. לא צריך שיגדל כל כך מהר). איפה הייתי? אז היו לנו איזה שבועיים פשוט מקסימים, של קייטנת הורים, אכלנו פיצות, חביתות, פלפל וניוקי. כמה פשוט וחביב.
אחר כך כולם חזרו.
אחר כך היה שבוע של סטלבייט (איך כותבים את זה בעצם?) בבית. וזה פשוט היה משעשע ביותר. הם מצחיקים לאללה הילדים שלי, כיפים, עצמאיים ועוד כל מיני סופרלטיביים, שתודה לאל, באמת מגיעים להם. אחרי שבוע רביצה בבית, היה שבוע שהם עבדו והרוויחו כסף בכל מיני עיסוקים שהם המציאו לעצמם, אחר כך יצאנו לשבוע חו"ל-בישראל: תל אביב וירושלים. כמו גדולים. עלה מלא-כסף, אבל היה כיף אדיר. מוזאונים, מסעדות, סנטרים, סרטים, סופרלנדים, ומגדל דווידים. חזרנו עייפים אך מרוצים. אחר כך הם נסעו לסיני עם אבא שלהם ליותר משבוע - ואני הייתי חרוצה ועסוקה. אחר כך נסענו לכנרת לעוד כמה ימים והיה פשוט נפלא. אחר כך היה שבוע של שום-דבר בבית, ושוב - היה יופי. ואחר כך היה היום - וכולם הלכו לבית ספר ולעבודה. וסבבה לנו.
זיון לא היה לי. אפילו לא נשיקה. קשה לשבור שיא של שנה וחצי, ואני מקווה שאני לא שוב בדרך לשיא חדש!!
וכמו תמיד, אלוהים מדבר אלי בכל מיני דרכים שכנראה רק אני שומעת:
התייהרתי שהיה לי שבוע עבודה מצויין, רק שבסופו היתה איזו בעיה רצינית ולמרות המאמצים שלי - משהו לא הצליח. עכשיו מישהי כועסת עלי, חושבת ומרגישה שלא עשיתי את עבודתי כפי שצריך ואפילו שפגעתי בה. אני חושבת שבמידה מסוימת היא צודקת, אבל במידה מסויימת זה היה מעבר ליכולתי. עשיתי כמיטבי ולא יצא טוב. נו, קורה. זהו. אבל אני סוחבת איזה עניין לא גמור פה. וכמו תמיד - עד שאפנה אליה, ואסגור את העניין הזה כמו שצריך, עד אז הברז יבש. זה מדהים. תמיד לוקחים לי כמה ימים לקלוט שמישהו צועק לי באוזן מאוד מאוד חזק: לכי תסיימי את הסיפור הזה!! אז אתמול קלטתי ועכשיו אני צריכה להחליט מתי, איך והאם לעשות את זה. זה קשה לי מאוד, כי מסתבר שפגעתי בה, וכמו כל נפגעת ריגשית ממוצעת, אני מקבלת שיתוק מוחין ולבבות במצבים כאלה.
ועוד דבר שפתאום קורה בימים האחרונים: אני שוב חולמת. חלומות "עליו". אין לי מושג מי זה, אבל הוא שם. קורים המון דברים כל לילה. בבוקר אני לא זוכרת כמעט כלום, רק איזה חטף של תמונה, שובל של נשיקה, הבזק של מקום. הפעם הוא בעל מראה "יהודי" יותר, לא יכולה להסביר. אבל איזה מין אנטי-גיבור כזה. מי זה לעזאזל?
החודש בעזה"ש יתחיל פרוייקט גדול מאוד בעבודה. פרוייקט שלי שלי שלי. כשזה יצא לפועל, זה באמת יהיה כמו להגשים חלום. לא כמו - זה יהיה הגשמת חלום. משהו שאני רוצה, מדמיינת ופועלת לכיוונו כבר כמה שנים. אני נרגשת ומבוהלת ושמחה ונלהבת. זהו, שהעולם מרתק אותי, גם כשקשה - אני טוב לי. רק לא לאבד את התחושה. זה באמת מה שחשוב, זה מה שקובע. לאבד את התחושה ואת הרגשות - זה המוות בעיני. שם הכל מאבד את המשמעות והחשיבות שלו. חוקים או לא חוקים - אינדיאני יקר. אין לי בעיה או קושי עם זה. חוקים הם דבר מאתגר, הם תוחמים ומאפשרים קונטרה. אפשר לטפס סביבם ובעזרתם. בלי חוקים זה כלום. אבל גם חוקים זה לא איזו מטרה או צורך. ובעצם זה ממש לא משנה. מה שמשנה לי ושוב ושוב אני קולטת - מאבדת - ושוב נזכרת - ושוב.. זה לא לאבד אותי, את התחושות והרגשות. גם אם זה עצב, דיכדוך, תסכול, כעס, אכזבה, שיעמום - להרגיש אותם במלא עוזם, במלוא העירנות והנוכחות. וכמובן אם מדובר בשמחה, אהבה, גילה דיצה ורינה. הבחירה שלי בחיים היא הבחירה לא לעטוף את עצמי בשכבות של הבוץ המקשיח שמעמם ומקריש את העולם. חשבתי היום שאני כנראה צריכה איזה "סודק בוץ" כזה, איזה בום-טרח קטן כדי שוב לקלף, ושוב לחשוף את העור החדש לשמש החיים. מה, עוד סדנה? אולי עוד כמה סטירות מאיזה מאהב חולף? לא יודעת. הייתי רוצה לעשות את זה ככה, מתוכי, בלי צלצולים ורעשים. אמיתי, ביום יום. הרי זה העניין. לא ככה? ומה עם הכתיבה, ראבק, מה יהיה איתה? לא אובדת לי לנצח, אבל נרדמת לה אל תוך שינת 100 השנים. מי יהיה הנסיך שיאיר אותה? (נסיך = אני? אתה? זה?).
לילה טוב
נתפס לי הצוואר.
מגדלנה - אישה של איש נסתר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
