מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

יש לי רק כמה דקות לכתוב, כי "תכף הילדים באים" וחשוב לי בכל זאת להספיק להגיד כמה מילים.

קודם כל - לכל הקוראים ובעיקר לכל המגיבים - אין לכם מושג איך התגובות והמילים שלכם עשו לי טוב. היה יום מאוד קשה, מאוד. בתוך כל הסערה הזאת שגנבה אותי כמו שמזמן משהו לא גנב אותי - בתוך כל זה, שלושה ילדים נרגשים, רעבים, משועממים/עסוקים חליפות התרוצצו לי בין הרגלים, הייתי צריכה לארוז, לארגן את הבית, לענות על טלפונים ולסגור ת'עניינים. בתוך כל זה - הסערה הזאת. ג'יזס, היה לי קשה, הייתי עצבנית, קיצרת רוח, מבולבלת, מוטרדת, לא מרוכזת. לקח לי יותר משעה לארוז את כלי-הרחצה... תארו לכם.

התחושה הקשה מכל היתה שאין לאן לברוח. אני צריכה להחליט! אני צריכה לפעול! אףחד לא יעשה את זה בשבילי. זה חשוב וזה עכשיו! לא חושבת שהרבה פעמים בחיים שלי הייתי במצב כזה. הייתי במועקה קשה מאוד ועוד כל מיני רגשות לא קלים.

דיברתי עם כמה אנשים שקרובים לי, חלקם מכיר את הנפשות (הנפש אקסית בעיקר) הפועלות, את הילדים ואותי כמובן. דרך האנשים היקרים האלה הצלחתי לראות את הדברים מכיוונים שונים, על צירים של זמן ועומק, של התפתחות-אישית, של הפרדות ממנו, של מאזני כוחות, של טובת הילדים, של טובתי שלי. דיברתי גם עם שני אנשי מקצוע, שני מגשרים שאני מכבדת ומעריכה את דעתם ותפיסת העולם שלהם (כל אחד מהם אמר לי בדיוק ההיפך דרך אגב).

רוב השיחות היו קצרות, לא היתה לי סבלנות להאריך. הייתי גם עם עצמי, חושבת, מביטה פנימה. לא בכיתי למרות שזה היה תקוע ביג-טיים, הכל היה עצור, עד אחת השיחות ששם זה פשוט יצא וכל הכאב והבלבול נשפכו החוצה. וגם כעס. וגם היתה שיחה אחת חשובה עם חברה שגם היא גרושה עם צרות מכל מיני סוגים מהגרוש שלה, ודרך השיחה הזאת הבנתי כמה אני לא רוצה בעצם להתחיל את "המלחמה" עכשיו.

בקיצור עשיתי משהו שנקרא "לאסוף דעות". וסביב כל דעה בדקתי והקשבתי לעצמי, איך אני מרגישה, מה זה עושה לי, מה אני רוצה, מה אני יכולה, מה נכון ומה צודק. הבנתי (שוב, עוד פעם, עדיין?) שאת העתיד אףפעם אי אפשר לדעת, רק את ההווה, את העכשיו. כל היתר זה ניחושים וספקולציות.

ואז, תוך כדי נהיגה (וזה קורה לי המון, הארות, הבנות, הברקות, כתיבות, התרככויות או התקשויות שדווקא קורות בנהיגה, כמו במדיטציה) הבנתי שאני רוצה להניח לזה עכשיו. רוצה לנסוע לסיני בשקט, לתת לילדים שלי לנסוע בשקט, לא לחטוף אותם מאבא שלהם, לא רוצה לפחד שהוא יצוץ פתאום (הוא בסיני כבר יום רביעי!), לא רוצה לברוח ממנו בשבת בלילה, לא רוצה לתת לו אותם מתוך חולשה.

החלטתי לשחרר.

וגם להתפלל לאלוהים ולבן שלו וכל המִרְיָמִיות עלי אדמות שישמרו על הילדים שלי.

מאותו רגע - וזה היה המבחן הפנימי שלי - מאותו רגע ירדה לי אבן מהלב. חזרתי לנשום, קוי המרירות והכעס והלחץ מצידי הפה נעלמו, פתאום היתה בי שמחה. הבנתי שזאת ההחלטה הנכונה לעכשיו. חזרתי אל הילדים שלי (שהופקדו כבר מהצהרים אצל חברה שכנה, כאקט של עזרה, התחשבות והגנה עליהם...) טובת-לב ואוהבת.

לא, זה לא שקר ולא בריחה. זאת האמת שלי כרגע. אני משחררת את השבועיים הקרובים.

צלצלתי לאקס, בטון רגוע ושלו מאוד (אך אסרטיבי ונחוש!...), אמרתי לו - זה משוחרר עד שאתם חוזרים ואז - הנהיגה הזאת תפסק. נקודה. ואם צריך יהיה אלך עד הסוף לכל הערכאות, האירגונים, המשטרות, האנשים שצריך. זה קו אדום שאי אפשר יהיה לחצות אותו. אם תרצה גישור - אין בעיה - אבל אני לא באה למו"מ, מצטערת. אין מה להתפשר פה (בימי שני עם חגורות ובימי חמישי בלי?...). הוא ישר אמר - את רואה, את מתערבת לי בחיים. אמרתי לו: אתה לא מעניין אותי, תבין את זה. פשוט הילדים לא יסעו באוטו בלי חגורות, מה זה קשור אליך בכלל?

שילחתי אותו בברכת "נפגש ביום ראשון בבוקר בסיני ותשמור על הילדים..." והוא אמר "גם את".

יש פינה קטנה בלב שלי שתמיד תפקפק האם עשיתי את הדבר הנכון, או שזאת היתה הטעות הגדולה ביותר של חיי. אני מאמינה שלא (למרות שיש לי פה איזה כאב גרון קטנטן שמסמן לי שזה לא כל כך פשוט...). עשיתי את הדבר הנכון כי הכל עומד מאחורי, ואני חזקה ואני יכולה לו ואני גם צודקת. זה לא קטנוני ולא איזו גחמה קטנה ומפגרת. כל הכוחות הפנימיים, המוסריים והאלוהים-יודע-מה עומדים מאחורי ומלפני ומכל צדדיי והילדים שלי יהיו בטוחים ומוגנים.

כרגע הם יסעו ויחזרו בשלום.

אני מתכוונת לספר לבן הגדול את ההחלטה שלי, וגם לספר לגרוש שהגדול יודע מכל הסיפור, כי שמע את השיחה שלנו בלילה.

תודה לכולכם. לא יודעת אם עוד אספיק להכנס הלילה לפני הנסיעה (בטח יהיה לי קשה להתאפק שלא...) ואם לא אספיק - אז אחשוב עליכם שם, אצלם וגם אכתוב (לא יכולה שלא...).