מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

תכלת, כחול, טורקיז, סגול, ורוד, אדום, חום, שחור וזהוב. תערובת צבעים בלתי תאמן, ניגודית, משלימה, רכה, קשה.

התאהבתי. שוב, כמו פעם. זה המקום שלי, אחד מהם כנראה.

הרים זקורים, חדים, חסונים (נו, ככה אני אוהבת אותם...), בשחור, חום ואדמדם, כביש מתפתל באדום, מרימים רגע את המבט ונוחתים בתוך הים הכי מדהים בעולם - בכחול אנדיגו חזק, טורקיז וסגול עמוק ועולים עוד טיפה במבט ונתקלים ברכס ההרים העצום מעבר לים שמחליף צבעים וגוונים לאורך היום, כשהשיא הדרמטי, המדהים מכולם, שיכול לגרום לי למות על המקום, זה בשעה שהשמש שוקעת - ואז ההרים נצבעים בורוד, סגול בהיר, לילך, סגול עמוק, עוד ורוד וגם כתום. ומעל הכל - השמיים - תכלת, כחול, לבן.

זה עוצר נשימה, זה מגדל כנפיים.

אה, ושכחתי: החול, והחושות, והסככות, והשטיחים המפוספסים, והנשים העוטופות בשמלות צבעוניות, מכנסיים, אלפי צעיפים וכאפיות, קושרות אותם לראש בתנועת אצבעות רכה, מיומנת, מיובלת. כפות ידיים נשיות, ספוגות בתלאות החיים (זה מתחיל להיות דביק מדי? תעצרו אותי רגע לפני...). כל כף יד כזאת, הייתי רוצה שתחזיק אותי, תלטף אותי, תקשור לי מטפחות לראש, תרכוס לי אבזמים מאחור ותקלע לי צמות בתלתלים הבלתי אפשריים שלי, שהפכו לראסטות מעוכות שחוץ מלגזור אותם, אני לא יודעת איך לפרום. כמו החיים כמעט.

והיתה שם רייגה ועליה אני רוצה לספר.

היא בת 34 אבל נראית בת 50. רחבה, קצת גדולה, קורנת כולה מתחת למעטה הכאפיות השחורות השקופות שעוטפות אותה. העברית שלה שווה בערך לערבית שלי, וכושר התקשורת שלה בפנטומימה והצבעות, והבעות הוא מדהים. הבנתי כל מילה שלה והיא שלי.

דיברנו על הכל: ילדים ("תלתה וואלד?? מפיש בנות? יווו! אל בנת זה קוואייס! ליש מפיש בנות?"), על לידות ("בנואבה לא-טוף. יותר-טוף פי-ל ישראיל. בס רחוק. אל בדואין יולדות פי-ל בית...."). על בעלים ("וויין אל ג'וזאק? מפיש???? לא טוף. לא טוף. אנא, ג'וזי טייב. לה-טייב - אחסן!"). על הבתים שלנו ("וויין אינתי סאכין? גליל? אנא מוש אערף... סיתה שיעה פי-ל ביתק??? אנא סאכין פי-ל נואבה. בס ניחנא מין מוזאיינה, לה מין טראבין..."). על תכשיטים (הבנתי את רוח הדברים, בלתי ניתן לשחזור) ועוד ועוד ועוד. אחד מרגעי השיא היה כשהיא איךשהו שלפה את בית השחי שלה, מבעד לחולצה ולשמלה, כדי להראות לי שבאמת אין לה שיער שם ושהבעל שלה מבסוט, כתיר מבסוט. בקיצור, שיחות נשים, כמו בכל מקום ברחבי העולם - מסתבר.

כל בוקר רייגה התיישבה בצל של הסככה שלנו, ליד החושה, עם חברה זו או אחרת שלה, פורשת את התכשיטים והביגוד המקומי למכירה ופשוט ככה מחכה. אני הייתי מתעוררת, ומצטרפת אליה לשיחת בוקר מרעננת ולרכישות בקניון המקומי:

ארנק קטן עם ריץ'רץ', כולו חרוזים ורודים. בחיים לא ראיתי כזה יפה וכזה קיטש. רציתי אותו ועכשיו הוא שלי ועשיתי לרייגה את הספתח של השבוע: "הדה בשפיל מסארי, כסף. יפה יפה. חילו. כתיר חילו. סיפתח על הצובח... יאללה, בשפילך מחיר טוף טוף". קניתי!

צעיף ממשי דק, שקוף, גדול, ירוק. אי אפשר לעמוד בקיסמו: "וואי. זה חילו חילו. אחסן. אחלה מן אחלה. הדה טוף בשפיל בעל חדש שלך..." קניתי - ביג טיים קניתי.

ועוד שרשראות וצמידים וכאפיות וג'לביה. היא נתנה לי מתנות ואני כיבדתי אותה בחטיפים ונישנושים.קבענו להפגש שוב בשערה (חודש?) תמנה, בכמאן סנה, יעני: בחודש אוגוסט בשנה הבאה. וסליחה על הערפית המחורבנת שלי....

היה גדול והמשך יבוא.

וכדי להיות דביקה עד הסוף (ורוד זה הצבע העכשוי, למי שמתעדכן באחור, כמוני), אני רוצה להודות לכם מאוד על העידוד והמילים ששלחתם לי לפני שנסעתי. היו שם יומיים מאוד קשים, וכרגע הכל בהשהייה, עד שהילדים והאקס יחזרו. עדכונים בשוטף, מבטיחה.