מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

טוב, מה שאני רוצה לכתוב פה מנסֶה לכתוב את עצמו כבר יומיים. זה יושב לי בקצה האצבעות, במעלה הגרון, עמוק בבטן. כתבתי את זה כמה פעמים ומחקתי, לא יודעת למה. משהו עוד לא נגע, עוד לא התבשל לגמרי, אבל את הדבר הזה אני צריכה לכתוב.

אני רוצה לספר על החברים שלי (או, מה זה פתאום - חלחול רטוב בעיניים?). יש לי חברים מופלאים ואני רוצה להגיד להם תודה עמוקה ורועדת, למרות שאף אחד מהם לא קורא את הבלוג שלי ולא יודע על קיומו (הסבר בהזדמנות אחרת, טוב?). אני רוצה להגיד להם תודה שהם היו איתי ביום ראשון בבוקר בסיני, בסככה שלנו, לידה חושה, כשהאקס שלי הגיע לקחת את הילדים. הם היו איתי בפשטות ובטבעיות. אפילו לא ידעתי עד היום בצהרים אם הם עשו את זה בכוונה, האם קלטו ממש את כל הקטע.

כבר משבת בצהרים הרגשתי דגדוג עצבני בבטן: מה יהיה מחר בבוקר, מתי הוא יבוא, איך הוא יבוא - לבד או עם החברה שלו + הילד שלה הכמו-אח של הילדים שלי? באיזה מצב רוח הוא יגיע, באיזה אני אהיה? האם אצטרף לעמוד ליד האוטו שלו העמוס ולראות את אחד מילדי נדחס לבק-בק של הסטיישן החבוטה הזאת, מתרחק משם למרות ועל אף הסיכון וההתנגדות? האם לצלם? האם להגיד משהו? האם להיות קרירה וחסכנית במילים (שיראה מה זה!...) או חייכנית ורגועה (חכה חכה מה 'ני יעשה לך...). לא ידעתי איך זה יהיה, רק לאט לאט הבנתי שאני לא רוצה להיות לבד והצלחתי להגיד לאחת מחברותי, זאת שהיתה איתי בחושות כל הזמן, שאשמח אם יגיעו כולם בבוקר (האחרים היו במלון טיפה מרוחק מאיתנו), אבל אני לא יודעת מה התוכניות שלהם. חשבתי לעצמי שזה לא הזמן לעשות לחברים שלי בחינות (האם ישימו לב בעצמם שאני רוצה שיבואו בבוקר? נו פאקינג טיים פור זיס בולשיט). פשוט אמרתי לה והיא אמרה שבדיוק קודם הגיעה הודעת sms, שנפגש כולם בבוקר בסככה שלנו. חייכתי בהקלה ובשמחה.

ביום ראשון אחרי ארוחת הבוקר, הילדים רצו כבר לים ואני התעכבתי באוכל, הרגשתי את החשש לפגוש אותו, להפרד מהם ומכל התהליך. אחד הבעלים הגיע והוא היה כל כך חמוד ומלא חום וחיבה. סתם קישקש איתי ולא זז ממני. כמו שומר ראש, כמו אביר, באמת. הלכנו לסככה, וכולם כבר היו בים, בשש-בש, בספרים ובצבעי-מים. עירבוביה של המון אנשים שמכירים המון זמן, רגילים ונינוחים ביחד, ילדים ומבוגרים. כך עברו השעות, כשמדי פעם אחד הילדים שלי מופיע ותוהה איפה אבא, מתי הוא יגיע, למה הוא עדיין לא מגיע, האם עדיין בוקר, האם עדיין יום ראשון. בסוף, אחרי 12 בצהרים הוא הגיע, החנה את האוטו וישר ראיתי שהוא לבד. מזל. הוא התקרב וכולם היו איתי, לצידי, סביבי. אףחד לא קם לכבודו ולא עשה מזה עניין, למרות שכולם יודעים את הסיפור ומפוצצים מכעס היסטרי עליו. הילדים רצו אליו בשמחה וזה טוב, טוב מאוד. כי למרות הכעס שיש לי אליו - אני שמחה בשבילם שיש להם אבא קרוב ומעורב שאוהב אותם ונמצא איתם די הרבה. לא הייתי יכולה לשלח אותם אם זה היה אחרת - זאת היתה זוועה אמיתית. הוא התיישב לכמה דקות, סיפר לי איפה הם יהיו, ביקש כמה השלמות ציוד (אלוהים! לא האמנתי לחוסר הבושה שלו), ואז הם הלכו - הילדים נפרדו בקלות, חיבוקים ונישוקים (חוץ מהגדול שעושה לי שריר גיל ההתבגרות, ואיתו אסגור את החשבון כשיחזור...). וככה הם התרחקו, שמחים וטובי לב.

ישבתי שם בשקט, מרגישה איך 3 הלווינים שלי מתרחקים ממני והכל כאילו אותו דבר: אותו ים, אותו חול, חוף, צדפים, חושות, הרים שחורים-אדומים עדים להרבה דמעות ודם בחיי המליוני-שנים שלהם, החברים, הילדים שלהם, הבמבה הזרוקה, המנות החמות הנשלפות, הספרים מלאי החול. הכל כאילו אותו דבר - רק הם ואני - ביחד במחשבות, בלב, ולא בגוף הפיזי.

ושלא תחשבו: זאת לא הדרמה. אני רגילה הרי להפרד מהם לימים, סופי שבוע וחגים. זה עצוב ולא פשוט מצד אחד, אבל זה גם טוב להשתחרר מהם מדי פעם, לקבל את הזמן והמרחב שלי לעצמי. אבל הדרמה היתה בפשטות של מה שקרה שם: בחברות. במעגל הכאילו לא נראה לעין שעטף אותי, המבטים שמדי פעם שלחו אלי שלושת החברות הנפלאות שלי, ושני הבעלים השורדים של שתיים מהם. מבטים כאלה שרק שואלים בעדינות: את בסדר? אנחנו כאן.

וזה בדיוק מה שהייתי צריכה.

אחר כך נשארתי עם כולם עוד כמה שעות, ואז נסעתי לכיוון הארץ. במחסום הראשון עם השוטרים המצרים במדים הלבנים, גיליתי למרבה ההפתעה שהדרכונים של הילדים אצלי. הלב נפל בתחתונים... מזל שהחברים שלי היו מאחורי באוטו שלהם וזכרו את השם של החושות שהאקס והילדים נסעו אליהם. חזרתי על עקבותי, 30 ק"מ. מצאתי את השלט, נכנסתי בדרך האפר, החנתי, מצאתי אותם, שמחתי שהייתי לבושה כל כך יפה עם חצאית כתומה וכפיה מעל התלתלים ומלאן-תאלפים תכשיטים בדואיניים. מתתי מצחוק כשהבדואי הבוס של החושות (מוסה) ישר ידע מי אני ("אינתי מארה אל-וואחד!" יעני - את האישה הראשונה...), ואהבתי אותו כל כך כשאמר "את יותר טובה מינה..." ולא היה אכפת לי אם זה באמת או לא. אהבתי אותו עוד יותר ואת החברים שלו שחגגו על הטלנובלנה בשר-ודם שנפלה בחלקם באמצע הצהרים כשהזמינו אותי לשתות על חשבונם ונתנו לי צידה לדרך קולה ומיץ גוייבות והרבה ברכות וחיוכים נטולי שינים. ידעתי אז שכל סיפור הדרכונים והנסיעה חזרה לא היה לשווא, כי פתאום היה לי חיוך עצום על כל הפנים היותר מדי שזופות ומנומשות שלי. חזרתי לחושות שלנו, להחזיר מידנית לא שלי שגיליתי באוטו והתעצלתי קודם להוציא מהאוטו, ושלחתי ד"ש חם לבָּאכֶּר, העובד המקסים והחמוד כל כך, שביציאה הרישמית שלי, שעה וחצי קודם לא מצאתי אותו, ולא מסרתי לאףחד שום דבר בשמי וכל הדרך עד הגבול וגילוי הדרכונים אכלתי את הלב (כפוית טובה שכמותך...). הצטערת שלא נתתי מתנה לרייגה, אבל לפחות פירנסתי בכבוד אותה ואת ילדיה וידעתי כבר איזה דיסקים אשים כל הדרך הביתה כשאעבור בכביש הערבה הבלתי נגמר עם שקיעה משמאלי והרים ורודים-כתומים מימיני.

סיני - אסטה-לה-ויסטה-בייבי  i'll be back!!