| 10/2007
יומולדת 44
יש לי יומולדת. פתאום קצת התבלבלתי בגיל שלי. חשבתי שאני בת 43. מסתבר שאני כבר בת 44. הילדים שלי אמרו "למה את רוצה להיות עוד פעם בת 43?!". לא היתה לי תשובה, זה רק הצחיק אותי, שנתקעתי פתאום...
אני בת 44. זה אומר שיש לי עוד שנה להיות בתחילת שנות ה-40, כי החל ביומולדת הבא, אני אהיה כבר בתחילת סוף שנות ה-40. נו, בקיצור, עוד מעט בת 50. זה ממש לא נתפס. כאילו - ממש לא!
כל יומולדת, החברות עושות משהו לבעלת היומולדת. המשהו יהיה על פי בקשתה כמובן. אין כאן הפתעות וכל מיני ארועים מושקעים ומיותרים. רק על פי בקשה. לרוב אנחנו יושבות בבית הקפה שלנו, ב-5 בבוקר, כדי להספיק לחזור הביתה להעיר את הילדים לבי"ס. לפעמים כשאנחנו ממש נועזות, אנחנו יוצאות לבית קפה בערב. אבל אז אנחנו גם מפהקות ונרדמות כל הזמן, ואין לנו כוח להיות חכמות או מועילות באיזשהו אופן.
פעם היינו יוצאות ליומיים לאיזה מקום, אבל כבר שנתיים שלא. אולי בגלל שאחד הבעלים הסתבך בכספים, ואחד פשוט חלה בסרטן ונפטר אחרי שנה. יציאה לסוףשבוע לא הסתדרה בנסיבות הללו בשנתיים האחרונות.
בכל אופן
לעיתים רחוקות מישהי מבקשת לעצמה משהו מיוחד. הפעם זו אני. הפעם אני מבקשת משהו מיוחד.
כבר תקופה שאני רוצה לנסוע לירושלים לתערוכת אמהות בשואה, ביד ושם. נו כן. אז ביקשתי ליומולדת שניסע ארבעתינו לשם, לפגוש את האמהות הקדומות שלנו ששרדו או לא שרדו (בעצם שרדו, לפחות ברמת התודעה והסיפור), עם או בלי הילדים השורדים או הלא שורדים שלהם.
כשהייתי ילדה ונערה, אם הייתי רוצה להכניס את עצמי למצב רוח של דיכאון, פחד ובכי עמוק, הייתי עושה דימיוּן שאמא שלי מתה, באיזה אופן. תמיד הייתי טווה סיפור ארוך, מפותל, מאוד מוחשי ומציאותי - בעיני דימיוני, וזה היה מביא אותי לדמעות, לרחמים עצמיים מהולים בתחושת מיוחדוּת ואומץ.
מאז שאני אמא - זה אחרת. הזוועה הכי גדולה שאני יכולה לתאר לעצמי זה כל מיני צורות של אובדן הילדים שלי. מצטערת. הדברים האלה חיים ובועטים בראשי, אז הם גם יהיו כתובים פה.
אני לא מפליגה בדימיונות, כמו שהייתי עושה בילדותי על אמא שלי (שחיה, תודה לאל ושתחיה, יש לקוות עוד שנים רבות, למרות שהיא כבר עושה סימנים של חולייך מכל מיני סוגים לא נעימים).
מספיק שזה פתאום קופץ, איזו מחשבה מבעיתה על מות: כשהם יהיו בצבא, כשהם הולכים לים, או שוחים בבריכה, בדרכים וכו' - ואני כולי בהתכווצות נוראית, ממש צריכה לנער את הראש פיזית, כדי לצאת מהמחשבה הזאת. דרך אגב, טביעות זה הכי נורא! וגם יש לי חלומות....
בכל אופן, המחשבה על אמהוּת בתקופות של מלחמות מעסיקה אותי מאוד. מזעזעת ביותר. זה פשוט נורא בעיני, ועוד לחשוב שזה היה, יהיה, פה קרוב, ועדין קורה ברגעים אילו ממש. לאמהות כלשהן איפשהו בעולם - עכשיו.
דברים שאמהות עברו, כמו בחירתה של סופי, כמו הזוועה שעברה על סמדר הרן בזמנו בנהריה, או הסיפור על האמא (סבתא?) בספר חוג שמחת המזל (או אולי זה היה ספר אחר של אימי טאן), על סחיבת הילדים, נדודים, רעב, ובסוף באין ברירה מוחלט - נטישה שלהם מול בית, כדי להמשיך לברוח. וסיפורי השואה, נו, לא חסר (אמא של חברה טובה שלי, שנמסרה והוחבאה.. אוח, זה בלתי נסבל). האמהות, הדילמות הנוראיות, המצבים הבלתי ניסבלים, הכאב. (למה אני בכלל עסוקה בזה???).
אז ביקשתי ללכת עם החברות שלי לראות את התערוכה הזאת, של אמהות בשואה. זה ליומולדת. אנחנו ניסע בעוד כמה ימים, נעשה יום ירושלים. יהיה קצת קשה לשלב במהלך היום איזו ארוחה טובה במסעדה, או בדרך, אבל זה כנראה בלתי נמנע...
לילה טוב
מגדלנה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
