| 10/2007
כמה דברים רגילים
אחד:
יש קיפוד אחד שגר בחצר שלנו. לפני שבועים-שלושה דרכתי עליו בטעות, ערב אחד כשחזרתי הביתה עם אחד הילדים. הוא היה רך (הקיפוד...), למרות הקוצים שלו. ולא - לא קיווצ'צ'תי אותו. התרגשנו ועזבנו אותו להסתדר לו לבדו.
הערב חזרנו אני וכל הילדים, ואחד (הילדים...) רץ פתאום ואמר שראה עכבר או משהו. חיפשנו, אורות, מקלות ומצאנו אותו - לא מכודרר - אבל קוצני, מאחורי איזו אבן.
קיפוד.
חיה מוזרה.
מסתבר שהם אוכלים הרבה מאוד דברים, ואנחנו חשבנו שהם אוכלים רק תותים ושרים לגדי שירים לפני השינה. טעינו. הם אוכלים חרקים וכל מיני עניינים. ובאיזה מקום כלשהו קראתי שיש להם קרציות, ובכלל, הם לא כאלה בריאים לציבור.
בויקיפדיה לא דיברו על זה, אבל יש שם צילום של גור קיפודים, שזה פשוט הורס מצחוק:
שמוליק קיפוד היה פס הקול החביב עלי בילדותי. מצאנו את זה אינטרנט (אי-מיול, בסדר לכם?!), הורדנו, שמענו. אמא התמוגגה והתענגה וזימרה בזיופים בוטים והילדים בהו בה בתמיהה מרובה. כאילו מה זה השירים האלה?? כמה עצוב לי וכל החברים הלכו לגן ורק אני לבדי כאן עם החמורים על הפיג'מות. אה- ודליה פרדלנדר מדברת עם ר'יישים חזקים כאלה. והרישרוש המפחיד פתאום כששמוליק מתעורר בבוקר כולו עטור תותים על הקוצים שלו, ובסוף הוא הולך חזרה הביתה, שלום, שלום, להת-ראות, שלום מחר או מחרתיים...
זה אחד.
שתיים:
בזמן האחרון כשאני רואה את "חברים" (מדליקה רק לכבודם ולכבוד סיינפלד את הטלוויזיה הדו-ערוצית בלי האטנה שלנו), אני פשוט צוחקת, אבל בקול. צחוקים נקרעים כאלה, שעושים בושות... הם פשוט גדולים... (במובן המצחיק של המילה). או שניהייתי אינפנטילית יותר מתמיד, או שהם באמת מצחיקים.
זה שתיים.
שלוש:
בנסיעה חזרה מיד-ושם, מתערוכת הנשים בשואה (מומלץ ביותר ביותר!!), דיברנו כמובן על הכל. נו, 4 חברות טובות, שטות באוטו המפואר של האלמנה, ירושלים-צפון, כביש 6, מחוג שהסתכל על 130 מרחוק... על מה כבר אפשר לדבר? גברים (כמובן, אחרי שגמרנו לדון על שפינוזה, ברכט, שטיינר ופינה באוש...). כן בטח.
אז סוף סוף הבנתי, בעזרת חברתי החכמה מאוד, איזה גבר אני מחפשת, כי פשוט הצורך, הרצון, התשוקה התעוררה לה שוב (ושוב כבתה, והופסה - שוב התעוררה...): הוא קצת טרולי, נגר, או נפח, ליבו רחב מאודמאוד, המון טוב לב ואהבה גדולה. גבר מעט דובי, אדמה, נלהב מאש ומים ואויר - ממני, נו. זקוק לגמרי לאהבה, בישולים, ליטופים, נאמנות, התכרבלות, הערצה, נזקקות-אך-לא-מסכנות. גבר שיאהב גוף מלא ורך, גבר שזקוק לאישה שמחה ומצחיקה, זוללת-אף-חושבת. אישה של קציצות, סרטים ושוקו. וחורף.
זה נשמע כמו איזה מניפסט כזה ואני הרי פתוחה לכל האפשרויות. באמת. החכמה (החברה) ציירה את הגבר הזה (כפות ידיים רחבות, עיניים חומות או ירוקות, פנים רחבות, שתי רגליים נטועות היטב בקרקע ועוד פרטים אישיותיים), וגם נתנה שתי דוגמאות של גברים שאנחנו מכירות,. ובעצם בלי שידעה - קלעה בול - כי אני רציתי ורוצה אותם, את שתי הדגמאות שנתנה, אבל הם נשואים - אבל היא צדקה. כזה אני רוצה.
לא שזה באמת משנה, כי מי שיבוא - ברוך הבא. מוכנה לצאת למסע, אבל הם - המסויימים האלה, שבאמת נגרים/דוביים כאלה, עם מקום ענק לתת ועם ויכולת עצומה גם לקבל טונות של אהבה (זה ממני יגיע) - הם מי שאני מחכה ומחפשת. מסתבר.
עכשיו אני מרגישה כל כך שיטחית וילדותית.
קיבינימט. מה-כפת לי.
הנגר והנפח. כל אחד בנפרד, עושים לי את זה, ואני יודעת שגם אני להם. עושה את זה:
אני יודעת, כי הנפח הכין לי מתנה, וישב אצלי בבית המון המון המון בזמן שיצר והתקין את הסורגים, וממש לא צריך היה לשבת כאן המון. ותיקן לי בנתיים כל מיני דברים אחרים, וזה היה הכי נפלא בעולם בשבילי. בנתיים הוא אכל איתי צהרים, ושתינו קפה, וזללנו עוגה שנשארה משבת, שהוא מאוד אהב (את העוגה). וכל מה שצריך היה זה שהוא ישאר. אבל הוא הלך הביתה אל אישתו.
אני יודעת, כי הנגר פוגש אותי מדי פעם ונועץ מבטים, ולא סוגר כשאני נשארת בתוך המבט שלו עוד כמה שניות יותר מהרגיל. כולו חיוכיים שופעים, שמחה וחום. הוא עומד קרוב (נעים...) כשאנחנו נפגשים מדי פעם וגם לוחץ לי את היד ושומר אותה בתוך שלו עוד קצת, כל כולו רוצה ושוקק. וגם אני. ג-ם א-נ-יייי. אבל גם הוא בסוף חזרה הביתה לאישתו וזאת לא אני.
זה היה שלוש.
ארבע:
אני מנסה לכתוב, פשוט לכתוב אותי, כמו פעם. בלי מחשבות, צנזורה, ביקורת ודעות. פשוט להיות שוב, עם הכתיבה, עם עצמי. ברגיל.
זה היה ארבע
עכשיו חמש:
לאקס שלי יש חברה חדשה. כנראה שלא יהיו פה דרמות, כי היא ממש בסדר. לזה מגיע פוסט נפרד בפני עצמו, כי זה ממש - אבל ממש - לא פשוט לי.
מגדלנה (אה, נגר. כמובן. איך שכחתי...)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
