מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אני רוצה לספר על הרגע הכמעט בלתי נראה של מפגש שחיבר שני אנשים, לכאורה זרים, כל אחד בא ממקום אחר והמשיך למקום אחר. כל אחד יצא לרגע מהסיפור הפרטי שלו ולשבריר קצר של הווה הם נפגשו, נָשקו והשִיקו – ומשם כל אחד המשיך לדרכו, להמשך הסיפור שלו. אני רוצה לכתוב על בחור ההוא, שעבר בחיי למשך שתי שניות ויצא. לא נשאר בהם, לא באופן הפיזי של המילה, אבל כאילו השאיר איזה שובל, כמה ניצוצות, פירורים, ניחוח של עצמו, ככה בתוך החיים שלי. הבחור הזה, הרגע ההוא, השאיר בי משום מה חותם נעים של אהבה קטנה. לא דרמה ולא תסכול (טוב, אולי טיפה...). בעיקר נפעמות וגעגוע לפשטות של כוח האהבה וההתחברות.

זה סיפור על בחור כל-כך יפה (שבטח היה מכוער, אבל ככה זה אצלי), שלרגע קצר אחד התכופף והביט אל תוך האוטו שלי, מבעד החלון הפתוח והשאיר בי את סימנו, עד כדי כך ששעות רבות אחרי הרגע הזה עוד חשבתי עליו וחיפשתי אותו, למרות שלא היה שום סיכוי וכנראה גם שום סיבה.

זה היה כשעברתי את הגבול מסיני לישראל, אחרי "המסע להשבת הדרכונים". התקרבתי למחסום בצד המצרי, עברתי את הפניה הקטנה למלון הילטון טאבה, ובחור עם תרמיל גדול על הגב, זנב קוקו וחולצה כתומה הלך שם על הכביש. האטתי לפני המחסום ועצרתי כי לפני היתה מכונית אחרת ואז ראיתי אותו במראה הימנית מתקרב וכשעבר לצד האוטו שלי, התכופף קצת והציץ פנימה אלי. עינינו נפגשו, חייכנו זה אל זו, חיוך אמיתי, חם. התאהבתי בו מיד. התקדמתי לעבר המחסום ועברו כמה דקות טובות של בדיקת דרכון והורדת המחסום עד שעברתי – והבחור כבר המשיך ונעלם אל תוך בניין המסוף.

התמונה שלו מציץ לי לאוטו, פותח חיוך, עינים בוערות, מאושר – צרובה אצלי. חזק.

אחר כך את כל תהליך המעבר, טראפיק, מכס, דרכונים והצד הישראלי, עשיתי עם בטן מרוגשת ופרפור בלב. חיפשתי אותו בעיניי, דימיינתי אותו כמה צעדים לפני, שתכף אראה אותו. רציתי להציע לו טרמפ לארץ, לאן שאתה רוצה מתוק: כביש הערבה, באר-שבע, תלאביב, כביש 6, ואדי ערה, מגידו וצפונה. מתאים לך? בוא שב לידי, נשים את התרמיל שלך בבגאג' שלי, נעיף את כל הבקבוקים הריקים והזבּל'ה מהרצפה של הכיסא לידי, נדליק מזגן, נשים מוזיקה ונטוס. מצידי לא לדבר כל הדרך. רק תנשום לידי, תיגע בי ותהיה פה.

אבל הוא כבר לא היה. לא באילת, לא ביוטבתה, לא בחצבה, ולא בצומת בית קמה. גם לא באלונים. אבל הוא נכנס ל"מגדלנה'ס הול-אוף-פיים של ההזיות הבלתי מציאותיות" וכמו צלילה של מחיאת כף מעל קניון מדברי עצום – זה עדיין מהדהד.