מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

ידעתי שהם מגיעים היום מתישהו, רק לא ידעתי מתי. תארתי לעצמי שזה יהיה מאוחר, שהם ינסו לנצל כל דקה שם בסיני לפני שיפרדו ויחזרו לארץ. מצד שני חשבתי שהילדים ילחצו לצאת יותר מוקדם. לקראת הערב כשלא שמעתי מהם כלום, התחלתי לתהות: אולי הם החליטו להשאר עוד יום ואין להם דרך להודיע לי, אולי הניידים שלהם שווקו חיים והילדים יופיעו כאן פתאום (למרות שלא הגיוני, כי הילדים היו לוחצים להתקשר מאיפשהו אחר בדרך) ואולי - אולי קרה משהו?! עכשיו, מזל שאני מכירה אותו, את האקס, ויודעת שרוב הסיכויים שהם פשוט מתמרחים בסיני, מעקבים את החזרה כמה שאפשר ושאין מה לדאוג ובאמת לא דאגתי, ובכל זאת רק השתדלתי להשאיר את הנייד זמין ולידי, לפתוח את הדלתות של החדרים שלהם כדי שהמזגן יצנן אותם לקראת בואם ולמלא את המקרר בדברים טובים, אבל בעיקר בפשוט-אוכל.

קיוויתי שאוכל לבשר לילדים חדשות טובות על הדירה, אבל זה עדיין לא קורה, קיוויתי איפשהו שאולי כן ישארו שם עוד יום, כדי שאוכל מחר לנסוע לתל אביב ליום-עבודה המרוכז בלי נקיפות מצפון, קיוויתי שיבטלו את יום העבודה מחר, כדי שלא אפסיד אותו במידה ואחליט להשאר, למרות שהייתי נחושה לנסוע, כי זה יום חשוב (וארוך במיוחד - עד 9 בערב). שום דבר מזה לא התקיים ופתאום, לפני חצי שעה בערך הם צלצלו - צוהלים ומאושרים, בדיוק עוברים את הצד המצרי של הגבול, "סוף סוף יש קליטה וכל כך התגעגענו ואמא - אבא שואל אם את מעדיפה שהוא יביא אותנו אליך ב12-1 בלילה, או שאת תבואי לקחת אותנו מחר בבוקר?" הגדול שלי, הגברבר-ילד הקשוח-אעלק, הוא שהתקשר ראשון, מספר ומדבר ונשמע כל כך מאושר וחמוד ורק לשמוע את התגובה שלו, כשאמרתי שמחר אני צריכה לנסוע לעבוד כל היום והם כנראה ישארו אצל אבא עוד יום - האכזבה שלו, בפשטות ובישירות:" לאאא!! לא אמא!! את לא נוסעת! את לא יכולה לבטל? להגיד להם? לשנות? לנסוע ביום אחר?" (לא, אני לא יכולה מתוקי שלי...).

זהו, זוהי תמצית הדילמה האמהית, עד כמה שזה נדוש לדבר ולדון ולגעת בזה, אבל זה יוםיומי, מרגע לרגע, חלק מהחיים שלנו כל הזמן, מהחיים שלי - זה קורה ברגע זה. לא ראיתי אותם יותר משבוע, כולה עוד יום לא לראות אותם - והם - בילדותיות שלהם פשוט רוצים להיות איתי, בבית, מה פתאום שאני לא אהיה שם?? נקרעתי, כמו תמיד. מי לא מכירה את זה? על המקום החלטתי לוותר על מחר, לא לנסוע. מה פתאום שהם יגיעו הנה בחצות בלילה, ואני אצא ב-7 בבוקר ואחזור ב10 בלילה?? לא יעלה על הדעת. אם היה לי סידור, ניחא. אבל כל הסבים והסבתות בחו"ל, אחותי לא זמינה, ולא אזרוק אותם לשכנות וחברות עד הלילה עד אחרי השכבות. ביום רגיל כן, אוקי אפשר היה, אבל לא מחר. ובעיקר - התגובה של הגדול - שבמילא אנחנו בתחילתה של הפאזה ההתבגרותית שלו, התרחקות, שומר את עצמו לעצמו פתאום (אפילו לא נשיקה/חיבוק כשנפרדנו לפני שבוע בסככה בחושות) - אם הוא הגיב כך - אני לא אסע.

האם אני שלמה עם זה? לא, וודאי שלא. כן, וודאי שכן.

האם אשנה את ההחלטה? לא, ממש לא.

האם אתחרט על זה? אולי, מי יודע.

האם זה יפגע בעבודה שלי - כן במידה מסויימת כן.

לבחור להיות אמא אומר שהעולם לא יכול לנהוג כמנהגו מבחינתי. יש מחירים לדברים לבחירות שלנו. ואני לא מדברת על פשרות - אני שונאת פשרות, זה מדכא אותי. אני מדברת על בחירות. בחרתי להיות אמא ובחרתי להיות אמא מסוג מסויים. בחרתי גם להפרד מאבא שלהם מה שמסבך את העניינים עוד יותר, וגם לזה יש תוצאות ומחירים. בחרתי גם לעבוד - ואילו דברים ש(עדיין) קשה למזג אותם באופן שלם ונוח. כל אחד מהם סובל קצת: האמהות והעבודה. עד עכשיו העבודה שלי סבלה יותר והייתי יותר בבית. עכשיו לאט לאט כשהילדים גדלים יותר, אני יכולה לצאת הרבה יותר, וזה קורה. אבל מקרה כמו זה, שחושף את הדילמה את המצב הזה של כפל החיים שלנו באופן כל כך בוטה, מקרה כזה זורק אותי במידה רבה חזרה לנישה האמהית וזה לא פשוט בכלל. אפשר אולי לומר שלמרות כל המחירים שכל צד "משלם" (האמהות/העבודה), הרי שעצם היכולת להכיר בזה, להיות שלמה בבחירות הללו ולדעת שאילו החיים שלי - בזה יש תחושה מסויימת של שלמות וכוח. להכיר בזה שאני לא "אדם חופשי" למעשי מתוקף הבחירות שלי, ולקבל על עצמי את עול התוצאות שלהן. אבל כרגע אני יודעת את זה, אבל לא מרגישה את זה...

ודבר נוסף: כשהם סיפרו לי עכשיו בטלפון בקולות נרגשים איך היה להם ואיזה כיף והגדול אפילו אמר שבכלל הוא לא בטוח רוצה לחזור, שבעצם די כיף לחיות כך, פתאום התכווץ לי הלב וגם הבטן. שמתי לב לזה רק אחרי כמה דקות טובות. הרגשתי פתאום עצב ובדידות. כאילו כל השבוע הלבדי הזה יצא פתאום ממני. היה להם טוב, היה להם ממש טוב שם. זה לא קשור אלי, אני יודעת, אבל היה להם טוב בלעדי. התמונה הזאת שלהם מנהלים חיים שלמים מנותקים ממני, עם האבא שלהם והחברה שלו והילד שלה. טוב להם קיבינימט. זאת אולי פעם ראשונה שאני מרגיש קינאה, וזה מעצבן אותי. איך חיי היוםיום שלנו (איתי כלומר) יכולים לעמוד מול זה? ואני יודעת שהם לא צריכים לעמוד מול זה, אין כאן לכאורה תחרות, אבל אני יודעת שאצלי החיים יותר מסודרים ומוקפדים. לא איזה גולאג, חס ושלום, אבל שעות שינה, וארוחות, ושעורי בית, וחובות ניקיון וגינה בבית וכאלה. עם אבא שלהם, הרבה פחות מוקפד. האם ילדים יודעים להעריך את זה? למה בכלל אני מרגישה שאני צריכה להתנצל, או להצדיק את עצמי? למה אני לא בטוחה בדרך שלי, בקשר ובאהבה שלי אליהם ושלהם אלי? אני יודעת שזאת "מכה" אצל הורים גרושים, שהם הרבה פעמים מוותרים על עקרונות ואמונות שלהם בקשר לגידול הילדים בגלל שיש כל כך הרבה ריגשות אשמה, צורך (כמעט לא מודע) לפצות, ובעיקר - צורך לא להקשות עוד יותר על הילדים, שגם כך, יש תחושה שעוברים התמודדות לא קלה. בדרך כלל אני מאוד עירה לדברים האלה, ומשתדלת לא להכנס לבורות הללו, אבל היי - בדרך כלל זה לא תמיד...

אז עכשיו הם חוזרים משבוע ויום מדהימים בסיני (כאילו ששכחתי שאני גם הייתי איתם שם שבוע מופלא...), שזופים, מאושרים, מפוזרים לגמרי לעוד שבועיים של חופש-גדול ואני - חייבת להודות - במקום לשמוח ולהתרגש כצפוי, מרגישה פתאום מועקה ועצב.