נראה לי שאכתוב את זה בפשטות, כי כל הצורות האחרות, שמנסות לבטא את ההתרגשות-מהולה-בחרדה שלי, יוצאות מפגרות למדי. אז ככה:
היום בצהרים חתמתי על חוזה לקניית הדירה הנחשקת ובמקום שמפניה השקנו שוקולדים טובים שהבאתי. כן, כן - זו הדירה שמהתחלה רציתי אותה, שידעתי שהיא שלי, שהרגשתי בה תוך שבריר שניה "בבית", רק שהיתה יקרה מדי. שמתי אותה בצד כי הבנתי שלא אוכל לקנות אותה, למרות שכל הזמן היא היתה לי בראש, ובעצם בגלל זה היה לי מאוד קשה לראות עוד דירות ובתים, כי רציתי אותה. ובכל זאת, עברו עוד חודשיים, בהם כמעט קניתי דירה אחרת (פוףףף מזל שלא...), ושוב זאתי חזרה וצצה, ואז בא שלב של התמקחות ארוכה ומורטת-עצבים על המחיר. בסוף הם ירדו, אנחנו עלינו קצת והדירה שלי.
הבטן מתהפכת לי.
אני שמחה ומאושרת.
גם חוששת מאיך יהיה המעבר, כי זה מעבר רציני מהבית שאני אוהבת בכפר הקטן אל העיר "הגדולה" עאלק.
אני חייבת תודה עצומה למשפחה שלי הנפלאה שבלעדיה (וסליחה על הבנאליות, אבל אמת זו אמת) - כל זה לא יכול היה להתרחש. וגם לחברים שלי, שידעו, אמרו ועודדו שבסוף הטובים ינצחו.
חוץ מזה, וודאי שעוד ישפכו מילים רבות על הבית והמעבר ואיך כל זה משפיע על חיי, אבל עכשיו אני רוצה ללכת לראות אולימפיאדה.
ולמטעניינים, לגבי העו"ד חיוור-הפנים: פרוד טרי, חמוד ופֶדָנְט. אףחד מאיתנו לא עשה שום צעד, למרות האוירה הנעימה+. ימים עוד יגידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
