מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

זה אולי קצת לא יאמן ואולי אפילו נאיבי מצידי, אבל זה קרה, זה קורה ברגעים אלו ממש:

תם החופש הגדול!!

קריאות שמחה וגיל נשמעות מחלוני, השבילים הומים הורים צוהלים, הילדים שלי אפילו לבשו טרנינג בבוקר - כי "קור-אימים בחוץ". באחד הבתים אפילו נשמעה בקשה צנועה, בקול הסוי "אמא, אפשר יום חופש היום?" אמא נקרעה מצחוק, שמה סנדוויץ' מושקע ושלחה את הילדון בתנועה רחבה אל מחוץ לדלת "אוצו טוסו ילדים גדולים ויפים שלי - שלא תאחרו את ההסעה...".

כמה ימים, כמה לילות, כמה שבועות. חודשיים חיכתה האם האוהבת לרגע בו שוב תוכל לומר את המאנטרה הלחצנית הזאת.

וכן כן - אולי לא יאמן - אבל זה קרה. אשרי המאמין!!

ועכשיו לסיכומים:

בסה"כ היה ממש בסדר. זה קצת טרנדי לסבול בחופש ולקטר, אבל בעצם - השנה היה ממש בסדר. היו שנים איומות, שזה באמת היה סבל ועינוי בלתי נגמר (אוי, אולי זה קשור למצבי המשפחתי המשתנה? אה. זה שווה בדיקה עמוקה יותר, בהחלט). אני זוכרת שבתחילת החופש השנה הכנתי את עצמי לרע מכל, וזה היה גם קצת תכסיס חצי-מלוכלך כזה עם עצמי, משהו שפולנים יודעים לעשות מלידה: להתכונן לרע ביותר. אם באמת יהיה רע "אז אמרתי לכם..." או לחילופין "נו, זה היה ברור, מה ציפתם בכלל??". ואם זה דווקא פתאום לא כל כך רע, אז קצת מופתעים, וצריך למצוא דרכים להסתגל לטוב הזה ובסה"כ לשמוח. טריק זול בקיצור.

אבל באמת, בקיצור או לא בקיצור - היה ממש אחלה:

איזה 3-4 ימים ראשונים סתם חופש ובטלה בבית. הילדים גדלו, לא היו ציפיות לפסטיבלים גדולים, היה יופי.

אחר כך שלושה שבועות של שכרון חושים בקיטנות, שהיו נפלאות: הזאולוגים הצעירים באיזה פינת חי בקיבוץ. הבן הסנדוויץ' התאהב בטרנטולה, האפרוח באיגואנה. הם חזרו כל יום מריחים כמו כלוב של אוגרים. אהבתי אותם בכל זאת. הגדול היה באיזה קטיינת D&D, נלחם בדרקונים והציל נסיכות (או נסיכים, אין לי בעיה עם זה). בקיצור - היה בלתי חינוכי וכיף לאללה.

אחר כך היו איזה 10 ימים של בטלה, ומעבר תזזיתי מעט בין "הבית של אבא" שלהם לבית שלי. היה מעט מעיק אך בסדר.

אחר כך היינו שבוע בסיני - היה גדול ביותר, והם נשארו שם לעוד שבוע עם אבא שלהם. בשבוע הזה הייתי מאוד לבד וירדתי למדרגת המורה רוחנית של בריגי'ט ג'ונס והחיים לא היו משהו.

אחר כך היינו בירושלים כמה ימים, ועוד כמה ימים פשוט בבית. ושוב הלוך ושוב אבא שלהם ואני.

אחר כך היה שלשום שהלכנו לקנות את כל אלפי השמונצס שהם צריכים לבית ספר, ופתאום נפל להם האסימון, ואתמול היה יום פרידה מהבטלה (וזה אומר שכל הלגו, שזה בערך טריליון חתיכות, היה מפוזר על כל הסלון וגם מתחתיו).

והיום - קמנו, צחצחנו שיניים, אכלנו ארוחת בוקר, אמא הכינה סנדוויצ'ים (הגדול התחיל להכין לעצמו, ברמצווה או לא ברמצווה?), ויאללה - שלא תאחרו ת'הסעה...

עוד כמה היילייטס:

~ קניתי דירה בעיר הגדולה, אליה נעבור מתישהו בסתו.

~ התחלנו לארגן בר-מצווה לגדול.

~ תאהבתי (אה, פטיט-התאהבות...) בשלושה גברים בערך, שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לשניים מהם, או איך נשמע הקול שלהם והשלישי שייך לקטגורית ה-too good to be true הידועה לשמצה (ולמתעניינים: דיברתי עם ידיד משותף שהיה די משוכנע שלעו"ד אין אפילו חברה. אני תוהה...).

~ הייתי בשתי מסיבות ממש אחלאיות ועוד היד נטויה.

~ הייתי בשני ראיונות עבודה ושניהם היו טובים, אבל כסף חרא.

~ מתו כאן באקווריום החובבים שלנו יותר מדי דגים. מבאס. אני חושבת שנחזור לעידן האוגרים והגרבילים החד-מיניים.

~ חרקים וזוחלים בבית - אללה-איסטור. בסוף היה המרסס לפני שבוע. בייבי אנימל פלנט.

~ התרחשו כל מיני דרמות עם האקס. חלק קשה ומעכיר שיהיה לו המשך (וסיום - אני מקווה). אבל אני פוגשת את עצמי חזקה, ברורה ונפרדת.

~ להבדיל - התרחשו כל מיני תופעות גדילה ואהבה עם הילדים. שווה פוסט נפרד.

זהו. עכשיו אני צריכה לארגן את קו"ח שלי, כי יש לי עוד ראיון בעוד שעתיים.

הלוליה פרייז ז'ה לורד.

כל הלינקים האלה - זה יוצא מעיק כזה, אבל ככה זה סיכומים וגם אני כנראה נאחזת במה שכתוב. זאת קרקע בטוחה, עד שהדבר הבא יקרה ויכתב.