מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו
מיי זה פורס בי וויז יו |
| 12/2007
שבת בבוקר
כולם ישנים ואני יודעת שיש לי לפחות עוד שעתיים עד שראשון הצעירים יתחיל להתעורר. הוא יגרור עצמו בפנים נפוחות ולחיים אדמדמות, עיניים חצי עצומות אל המיטה הגדולה שלי, ישתרע לו שם, מהמהם משהו במתיקות, וודאי יביא איתו את החתול שישן איתו כל הלילה מכורבל ליד הראש, ישכב במיטה שלי מפיץ מתיקות של סופגניה טריה, יתמתח וישאל אותי בקול צרוד וילדותי "מה השעה כבר?" ויעשה פרצוף של שביעות רצון טרום-התבגרותית כשיגלה שכבר כמעט צהרים.
ויכול להיות שממש לא. שתכף יתעורר, חמוד ומתוק, אבל מוקדם מהצפוי. וזה אומר שהשעתיים שאני מיעדת לעצמי יתצמצמו בזמן ובמרחב.
אני בעיקר מרגישה שאין לי זמן. וגם אין לי אויר. דרכי הנשימה שלי התכווצו בזמן האחרון. אני שורקת ומצפצפת. כולם אומרים שזאת אסטמה (ואני עד לפני חודש חשבתי שאומרים אסמה) אני מתעלמת וממשיכה לצפצף ולהתקף בגלי שיעול חנוקים בכל פעם שאני צוחקת או מפהקת. עניין מוזר הנשימה. כששמים לב אליה - היא מעיקה מאוד, אי אפשר שלא לשים לב אליה והיא נהיית עוד יותר מעיקה. תחושת חנק וחרדה. זה מאוד חדש לי. לילה אחד, תוך כדי נסיונות לנשום, עירה לחלוטין כבר יותר משעה, תהיתי אם זהו התקף חרדה. זה במיוחד מאוד חדש לי. היה נדמה לי לרגע שאני מבינה איך אנשים נכנסים, רק בגלל צליל מחשבותיהם ופעימת נשימתם הכבדה, למעגל סגור של בהלה וחרדה. איך ממשיכים לנשום בנחת, כשכל נשימה מלווה בדאגה שאין מספיק אויר?! בסוף נרדמתי.
אבל רציתי לספר על הבוקר הזה, השקט והנעים, עם ריח חמין שמתבשל בתנור, כולם עדיין ישנים ובי צץ הרצון לכתוב אותי קצת, מה שמזמן לא קרה.
אתמול היו פה הרבה חברים לארוחת ערב, שבסיומה היה המצב: כל הילדים - כולם בני עשרה דרך אגב, שולטים בסלון ורואים סרט, וכל האמהות + אבא אחד (זה מה שנשאר מהחבורה מרובעת הזוגות שלנו!! גברים מוזמנים להגיש מועמדות, חסרים לנו שלושה...) יושבות במטבח שלי, במעגל כסאות. כל מי שנכנס למטבח - בדר"כ ילד/ה שלא העלו בדעתם שיש עוד אמהות ואבא בעולם - גילו אותנו עושות מדורה במטבח. זה העלה הרבה חיוכים. אז אחרי ארוחה מדושנה מאוד (כולם הביאו), אחרי המון כלים (כולם עזרו), אחרי סידור המטבח (כן, כולם אבל בעיקר אני), ישבנו במעגל ודיברנו על העניינים שלנו. בסוף אני גם קמתי והכנתי את החמין, כך שיעמוד כל הלילה בתנור. נדמה לי שזהו חמין פשוט. למשל אני שמה רק שועית, בעבאלך בלשון המשפחה, ולא גריסים, חיטה, בורגול או כל צורה אחרת של משהו שעושה שמות לבטן ולסביבה. למשל אני לא משרה את הבעבאלך במים לפני - שמה אותם ככה (אולי בגלל זה הם יוצאים לפעמים קשים ויבשים??). אז הסיר מלא בבשר מעולה, בעבאלך, תפ"א המון, בצלים שלמים וביצים שעכשיו הן קשות. למים אני מוסיפה כף נס קפה, כף דבש, מלח ופילפל. לימדה אותי מישהי פעם באיזה מקום עבודה שהיה לי. וזה יוצא נ-פ-ל-א!
אם הניחוש שלי נכון, יש לי עוד שעה וחצי שקטה ובלעדית ואני מתכוונת להנות מכל דקה בה.
שבת נעימה.
מגדלנה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
