מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

כשהייתי בת 12 ההורים שלי התגרשו. אבא שלי בעצם לא היה בבית כבר שנתיים קודם: חצי שנה הוא היה מגוייס למילואים במלחמת יום-כיפור, ועוד חצי שנה הוא חזר הביתה, ניסה לעבוד, לא הצליח להשתלב וחזר לצבא-הקבע לעוד שנה. אחר כך הוא חזר סופית והם התגרשו.

אחרי הגירושים, אמא נשארה איתנו, עם הבית, האוטו, המזונות ועם הרבה מרירות, למרות שלפי האגדות היא זאת שזרקה אותו. אמא שלנו עבדה כמו חמור, וגם הוא. היא מכרה את הבית במחיר הפסד ועברנו לגור בדירה קטנה בעיר. אבא שלי גר בדירות סטודנטים שכורות וניסה באופן פתאטי למדי לשוות לחדרים ולדירות שלו אוירה של בית. מהר מאוד הוא התחתן שוב, עם אישה חכמה, יפה וצעירה ממנו ב-10 שנים (שכנראה אכלה הרבה קש מאיתנו). הוא נסע לחו"ל פה שנה ושם שנה וכשהיה בארץ, דווקא הבית שלו היה "בית" (בזכות האישה?). אבל בכל זאת, אחותי ואני לרוב לא אהבנו לבוא אליו. זה היה פשוט כאילו להתנתק מהחיים שלנו, כדי להיות עם אבא וזה גרוע.

כשהיינו מתלוננות לאמא שלנו שאנחנו לא רוצות ללכת אליו בימי שלישי, כי משעמם שם, כי זה לא בית, כי אין צעצועים, אין חברים ואין חוגים, אלא רק נקניקיות ותפוגן ויציאות להסתובבויות אין סופיות בפולסווגן וריאנט (או וליאנט?) הטרנטה שלו, היא היתה מגלגלת עיניים לשמים, מחבקת אותנו ואומרת משהו כמו: "זה האבא שלכם, ואתם צריכות ללכת אליו. אין מה לעשות, אין ברירה".

כשגדלתי והייתי לאישה צעירה כעסתי עליה, כי הרגשתי שהיא טפטפה לנו את המסר ש" אבא שלכם חנטריש, אבל אין פה ברירה. אני חייבת לשלוח אתכם אליו, להקריב אתכם פעם בשבוע. מסכנות שלי...". פלא ששנאנו ללכת אליו?! כעסתי עליה שהיא הפכה אותו ל"איש הרע" וגם משום שהיא לא הגנה עלינו, שלא באמת (כביכול) הקשיבה לנו ואמרה: "אז אל תלכו! מה פתאום שתלכו למקום שלא טוב לכן בו!" כעסתי על  כל המסרים הכפולים שלה: הוא אידיוט, אבל אתן חייבות ללכת. אז הוא אידיוט או לא אידיוט?? לא מפתיע שעד לא מזמן לא ידעתי שאני מסוגלת להרגיש משהו בכלל - מי יכול להרשות לעצמו להרגיש משהו במצב כזה?!

היו לה גם תמיד המסרים האלה, הקטנים, על כמה הוא היה מנייאק עם כספים. תמיד ידענו שיש "בעיות עם הכסף", שהוא לא משלם מה שהוא צריך, שהוא מתקמצן, אבל שהיא נורא הירואית ולא ממש מבקשת ודורשת והוא כמובן מנצל את זה. עד היום היא מסוגלת "נורא להתפלא" כשאני מספרת לה שהוא נתן לי או לאחותי איזה כסף או משהו. היא גם תמיד תשחיל משהו על תקן: "את יכולה לבקש יותר מאבא שלך, תאמיני לי, יש לו... יש לו...." כי היא עדיין חושבת שיש לו מיליונים בבנקים בשווייץ והוא מסתיר אותם מאיתנו. זה מטריף אותי מכעס.

רק כשממש גדלתי והייתי לאמא ואחר כך התגרשתי בעצמי, הבנתי כמה מסובך היה המצב של אמא שלי: היא התגרשה מאבא שלי מסיבות מוצדקות מבחינתה. היא לא אהבה אותו, לא סמכה עליו, כעסה עליו. הוא היה עסוק בהתפתחות וההתקדמות הפרטית שלו ולא טרח בכלל להיות שותף בהורות, לא פתח את ליבו וכיסו גם כשיכול היה (כי הרגיש שהיא סוחטת אותו ומנצלת אותו, אנא-אערף...). עכשיו, בתוך זה היא צריכה לשלוח את הבנות שלה אליו. סביר שאנחנו קלטנו איכשהו את העמדה שלה וספגנו חלק מהמסרים שלה עליו, לכן לא רצינו ללכת אליו – וזה היה הניצחון הקטן שלה, הנחמה הפרטית שלה. היא בטח חשבה לעצמה, אי שם בעומק: "אני קורעת את התחת, אתה מתקדם בחיים, מתחתן, נוסע לחו"ל וחושב שאתה ביג-שוט, הא?? אז הנה לך!! הן מעדיפות אותי!!" (וקיבינימט – שאלוהים יסלח לי – אני מכירה את זה...). אבל אמא שלנו היתה חייבת לשלוח אותנו אליו בימי שלישי, ויכול להיות שגם האמינה שחשוב שנהיה איתו בקשר. אני מניחה שאפילו היה לה נוח לקבל יממה בלי הילדות פעם בשבוע, וסוףשבוע לעצמה פעם בשבועיים, הרי מעבר לזה היא היתה איתנו כל הזמן, או עבדה. מהסיבות האלה היא בכל זאת שלחה אותנו לשם והקפידה כמו שעון שוויצרי לעשות את זה, אבל במקביל לטפטף (לא בכוונה מרושעת כמובן!) ולחזק את הרעיון שהוא בנאדם די דפוק.

 ועל זה כעסתי עליה. על חוסר היכולת שלה לפרגן לו, לתקשר איתו כמו שצריך בענייני כסף, לעמוד על שלה ולא רק להתלונן, לתת לי ולאחותי לפתח יחסים אוהבים איתו, לשמור את הדעות שלה עליו לעצמה. הרגשתי שהיא "קילקלה" לי את אבא שלי וכעסתי עליה על זה.

היום, היום אני בקושי נושמת. רוצה לבקש ממנה וגם מאבא שלי סליחה. סליחה של הבנה.

כמה שהמצב הזה מסובך וזה הולך ומסתבך. איי דידנט הב א-פאקינג קלו!

איך נמנעים מלהעביר לילדים מסרים ברמה העל/תת מילולית לגבי מה אני באמת חושבת על אבא שלהם? איך מאפשרים לילדים לאהוב אותו בלי שהם ירגישו שהם בוגדים בי? איך מצד שני מקשיבים להם אם יש להם תלונות, ואיך עוזרים להם לפתור את העניינים שלהם איתו, לשפר את המצב שלהם שם? איך לא משאירים אותם לבד במערכה הזאת? איך אפשר להפריד בין הכעסים שיש לי אליו, לבין העובדה שהוא אבא שלהם ובסה"כ אבא טוב ואני לא רוצה לקלקל להם? איך אפשר להעלים מהם מה אני באמת חושבת ומרגישה עליו? האם זה בכלל נכון - מה עם האותניות? הם הרי מרגישים הכל בעצם, אז איך אפשר להעמיד פנים? איך אפשר להעביר אליו את התלונות שלהם, האם צריך בכלל לעשות את זה? ועוד איזה מליון שאלות ששכחתי (כבר מזמן הפכתי לדלעת...) או שאני פשוט לא יודעת איך לנסח אותן.

אתמול הם התלוננו בפני על כל מיני דברים שם בבית.

הקשבתי להם, הרגשתי כל-כך הרבה כאב. כאב שהם לא איתי כל הזמן, יותר, הרבה. כאב מתוך הידיעה שבעצם – זה אבא שלהם, ויהיה קשה מאוד לשנות אותו, והקשר איתו חשוב וטוב להם. כאב על חוסר היכולת לומר להם את זה כך. כאב שלא טוב להם שם, או לפחות כך הם אומרים ואם זה לא נכון – שכן טוב להם שם, הכאב על זה שהם מנסים לרצות אותי בזה שהם מתלוננים עליו – וזה בכלל מזעזע אותי ומבהיל אותי נורא. הרגשתי כאב על חוסר היכולת שלי להתערב ולהיות מעורבת בכמעט חצי מהחיים שלהם, ואם אני מתערבת, זה לא יוצא טוב. לא הייתי רוצה שהוא יתערב בחיים שלי איתם. כאב שאני לא יכולה לתת להם הכל, להגן עליהם בכל רגע, ולתת להם בית, כמו שאני חושבת שצריך. כאב על זה שהרגשתי התרוננות קטנה ומגעילה כשהם אמרו שהבית שלי הוא "בית אמיתי" ולא אצלו. כאב על כך שהם יצטרכו להכיר בזה שזה חלק מהחיים שלהם. כאב שאין לי טיפת קצה-חוט מה עושים.

הקשבתי להם וזכרתי את אמא שלי ורציתי לרוץ ולחבק אותה ולהגיד לה: "אמא, מה עושים?? מה עונים? איך לא מקלקלים, אבל כן נותנים להם לדעת שאני איתם?" בסוף אחרי שהקשבתי והקשבתי, אמרתי להם שהם צריכים לדבר איתו ולהגיד לו. והם כמובן אמרו שהם דיברנו איתו אלף פעם. אז הצעתי שיעשו את זה שוב, שלושתם יחד.

ומסתבר שהם עשו.

כי לפני כמה שעות קבלתי טלפון ממנו, זועם, רותח, כמו שור שמדמם למות.

"את אמא מסיטה!! את מרעילה!!! שמעתי את זה בטון דיבור שלהם, באנרגיות שלהם – שמעתי אותך!!!"

והוא ממשיך ונובח עלי: "זה בגלל כל הריב שלנו על האוטו והכסף, את מכניסה את זה לראש שלהם..."

ידעתי שזה לא נכון, או לפחות לא לגמרי נכון (כי גם אני – לא מלאכית). הטענות שלהם ענייניות וספציפיות.

"האם אתה מסוגל להקשיב למה שהם אומרים לך, בלי להשליך על זה את כל הכעסים שיש לך עלי?? האם בכנות אתה יכול לומר שהתגובה שלך אליהם כשהם אמרו לך הכל היתה באמת של הקשבה ואמון, או שזרקת עליהם את ההתחשבנות שיש לך איתי??"

הוא שתק.

שתבינו: היום בבוקר היינו אצל המגשר, בשיחה קשה מאוד, מאוד. אני עדיין לא יודעת לגמרי איך לעכל את מה שהיה שם. רק שמעבר להכל לא היתה לו ברירה והוא הסכים להפסיק לנסוע עם הילדים בבגאז' של הסטיישן שלו, בלי חגורה, בלי כיסא ובלי ביטוח. לפחות זה.

ועל זה אני חושבת שהוא כועס עלי.

והוא גם כועס עלי שהוא צריך לשלם מזונות לילדים ועל זה שהוא לא מצליח להרוויח יותר כסף. הוא כועס עלי שאני מתערבת, על זה שאני צודקת. הוא אפילו כועס עלי על זה שהוא כועס עלי. ונראה לי שגם בגלל שמתברר יותר ויותר שהסיפור של הילדים (המשותפים, מה לעשות) לא נעלם, לא מפסיק ושאין ברירה שאנחנו נשארים הורים משותפים. זה מטריף אותו (וגם אותי, בואו נהיה כנים).

 אז מה בעצם בכלל רציתי לומר פה?

~ שבכלל לא התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה, ואני עוד תוהה מה לעשות איתו.

~ שכל-כך הרבה דברים קורים בחיים שלי שאני לא עומדת בקצב הכתיבה שלהם. זה מתסכל.

~ שצריך לסלוח להורים שלנו.

~ שצריך לסלוח לעצמינו.

~ שקשה לסלוח למי שאנחנו עדיין כועסים עליו, כמו האקס שלנו.

~ שהדברים עם הילדים ועם הגירושים הולכים ומסתבכים במקום ללכת ולהיות פשוטים יותר. אמרתי לו את זה – זה ילך ויהיה מסובך יותר, כי הילדים מבינים יותר, רואים יותר, דורשים יותר. צריך להשקיע יותר כסף, מחשבה, תשומת לב, תקשורת. האם הוא שותף או שהוא הופך לאויב? מה אני צריכה לעשות כדי להוריד אותנו מהעץ הזה?

~ שלכל סיפור יש את הסיפור מראה שלו, את הצד השני של המטבע, שנכון ואמיתי בדיוק באותה מידה, רק שהוא לא הצד "שלך". מה עושים עם זה, זאת השאלה.

~ שלא רציתי להגיע למצב הזה – אבל זה קורה וזה כואב ומפחיד.

לילה טוב.