מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

זה כבר ממש לא מצחיק (מישהו צחק בכלל?) אבל אני רוקדת לגמרי לבד. אם נחשוב על זה במושגים מטאפוריים  נוכל לומר: אני רוקדת לגמרי לבד – בחיים. אחלה מטאפורה לדעתי.

כשהייתי נשואה הרגשתי (הרגשנו בעצם) גאים בזה שאנחנו עצמאיים, נפרדים, בלתי תלותיים, לא צריכים זה את זו, לא נזקקים (וזה כמובן בולשיט אחד גדול שרק ביטא חוסר יכולת לאינטימיות וזוגיות עמוקה ואמיתית). בעצם לא חשבתי על זה מעולם, אבל כך גם היינו רוקדים במסיבות: כל אחד שקוע בריקוד סוליסטי משלו, אמנם זה מול זו, אבל עם מינימום אינטראקציה. זה מרגיש סבבה וכיף ("איזה זוג מקסים אתם". אוֹ גוֹד...), אבל בעצם אףאחד מאיתנו לא ידע איך רוקדים בזוג, סיבובים צעדים, עם הקשבה, עדינות, התחשבות, נתינה-קבלה, תנופה ותעופה-הדדית וכל מה שיש בריקוד משותף (רק אני רואה פה את ההקבלה זועקת לשמיים? ). אז ככה זה היה וזה לא במקרה.

מאז שנפרדנו יצא לי כמה וכמה פעמים "לבטא את עצמי" בריקוד בכל מיני מקומות ציבוריים כאלה ואחרים. אני אוהבת את זה, זה עושה לי טוב, וכנראה גם לאחרים, כי תמיד אומרים לי אחר כך שאני רוקדת אחלה. וואלה יופי. אבל – אני רוקדת לבד. אם באים איתי אנשים, או אם פגשתי מישהם נגיד, אני ארקוד איתם קצת, מולם, קצת אגיב לתנועות שלהם, אבל אףפעם לא אכנס לריקוד משותף, אני מעדיפה ואוהבת להתפרק לבדי, לקפוץ, לנפנף, לנענע, לשקשק, לענטז ולטלטל לבד. לרוב אני עוצמת עיניים, וצריכה ממש בכוח המודעות לפקוח אותם מדי פעם ולשים איזה עאלק-חיוך על הפרצוף כדי שלא אלך לגמרי לאיבוד וכדי שלא אקבל את פרס מלכת-האנטיפטיות על הרחבה. אני יכולה לרקוד כך שעות, אם המוזיקה והרצפה לא עקומות מדי.

בריקודים הלפני האחרונים ראיתי גבר שמאוד רציתי ביקרו (עיקרו? איך אומרים את זה?). כזכור הוא היה במצב קצת המממ... ייחודי ובנוסף - הביישנות שלי מנעה כל נסיון להתקדם עם זה. גם הנסיונות הפוסט-מסיבתיים לברר מיהו, ניתקעו אצל החברה של החברה שלי, שלא יודעת עליו דבר מלבד שמו ושהוא טיפוס מסובך. כאילו שלא ידעתי.

אתמול הלכתי לעשות תיקון, קיוויתי שהוא יהיה. שקלתי אפילו להכין פתק מבעוד מועד, במידה ויהיה שם ולי לא יהיה אומץ לגשת, כך שלפחות אשאיר הודעה (שלום. נא להכנס לחיי אחרי הביפ. תודה). הוא לא היה שם, אפילו לא ליד הבר, ואני הרי באתי לבד, מה שבדרך כלל לא מהווה בעיה. אז פגשתי כמה אנשים מאוד חביבים ומזיעים שאני מכירה, אבל תוך כדי שלוש השעות שהשתוללתי שם הבנתי משהו, שאמנם שמתי לב אליו תמיד, אבל לא ממש נתתי עליו את הדעת: לא רק שאני רוקדת לבד, אני בעצם לגמרי בורחת מנסיונות לרקוד איתי, לחייך אלי, להתקרב אלי. כל נסיון להתחברות, לאינטרקציה נגדע באיבו אינעל-רבקום. משהו מבעית אותי בהתקרבות הזאת ואני ממש, אשכרה, מסובבת גב, תוך כדי נפנוף תחת מפתה ובעצם מעבירה מסר מאוד ברור: אל תתקרב(ו), באתי לבד, ארקוד לבד ואלך לבד.

אתמול ראיתי את זה באופן מאוד ברור וכואב. למה כואב? כי בעצם אני לא רוצה להיות לבד, בעצם אני עסוקה בחיפוש, הצצה, גניבת מבטים. בוחנת האם יש שם מישהו שבא לי עליו, שמושך, שמעניין. האם מישהו מחפש אותי? האם יש שם מישהו שהייתי שמחה לרקוד לידו, איתו, בתוכו. לא עיסוק אובססיבי (אני מחפשת?!?!?!), אבל אני לא באמת בשלמות "לבד".

היו שתי פעמים בחיים הבוגרים שלי (לא מדובר על גיל 17!) שבאתי למקום לבד ויצאתי עם מישהו. אילו היו שני מפגשים מאוד חזקים, סקסיים ומיוחדים, עם הרבה משמעות ואימפקט על חיי (מבטיחה פוסט על זה מתישהו). הנה, עובדה שאני יכולה לנפנף בזה בפוסט הזה עכשיו, אבל בעיקר – זה היה חזק ומשמעותי. אבל דבר כזה קרה רק פעמיים, בפאזה די סוערת ופתוחה של חיי אחרי הגירושים, כמעט קשה לי להאמין שזאת הייתי אני, עד כדי כך שאני תולה את כל ה"אשמה" על שני הגברים המקסימים ההם שעשו את הצעדים הדרושים ואספו אותי אל בין זרועותיהם הגבריות (אחד היה שף מסטול והשני היה מנהל בנק. קטלני הא?).

אז כן הייתי רוצה לבוא לבד ולצאת לא לבד, או לפחות שיקרה משהו כמו פטפוט, שיחה, נגיעה, ריקוד, נשיקה. לפחות אחת מהאפשרויות או למה לא All of the above? אבל במציאות, בבאמת –אי אפשר אפילו לומר שאני פאסיבית, כי אני מאוד אקטיבית בלסגור כל ניצן, כל ניצוץ: להוריד מבט כשמישהו מסתכל, לסובב את הגב כשמישהו מתקרב, לעבור מקום כשמישהו מתמקם קרוב מדי. עכשיו, למה אני עושה את זה? אולי כי אין לי סבלנות לזיוני-סרק אֶני-מוֹר, לפלירטוט ריקודי, אולי כי אין לי חשק למצוא את עצמי הודפת מישהו שהבין רמז באופן הלא נכון ("רק רציתי לרקוד איתך וקצת להרטב, אבל לא יותר מזה, בחיי!"  "יאללה יאללה יא-שרמוטה..."). אולי אני עייפה מנסיונות כושלים ליחסים רציניים ולכן מעדיפה כרגע אפילו לא להפתח למשהו אחר?

ומה שמפחיד אותי בתוך זה הוא ששריר היחסים, האינטימיות וההתקרבות בנתיים הולך ונחלד ומתמלא בקורי עכביש. בהרגשה שלי, ונדמה לי שזה דבר ידוע, ככול שתקופת האין-יחסים ארוכה יותר, כך קשה יותר להכנס ליחסים אחר כך, זה מפחיד, אך לא דוחף להתפשרות. מצד שני, האם ככול שהזמן עובר, וערמת היחסים-הפעוטים גדלה, כך אני פחות ופחות מעוניינת ללכת על נסיונות שלא נראים בטוחים מלחתחילה, ואז סוגרת כל אפשרות שהיא?

אבל מה אם הריסון פורד (מלפני 10 שנים...) היה מופיע פתאום? הייתי מסובבת לו ת'גב? הו לא! ואם מלבורו-מן על גלגלים היה מופיע? מה הייתי עושה אז? או מישהו אחר שהיה מצית אותי ואני אותו? אולי לא הייתי רוקדת איתו, כי את זה אני כנראה עדיין לא יודעת איך עושים, אבל כנראה שלפחות הייתי רוקדת בשבילו.

בסך הכל היתה מסיבה חביבה, יותר מדי מוזיקה אתנית במסווה אלקטרוני. שיביאו רק את האלקטרוני וזהו.