(בקטע הבא אין ממש ספויילרים, אולי טיפה, אבל מי שרוצה ללכת לסרט לגמרי "נקי", טאבולה-ראסה, שלא יקרא).
הו, מָאטֶאוֹ
מאטאו אהובי.
ומה הפלא. כמו הרבה גברים שאני נופלת לרגליהם: חזק, גס, יפה, סוער, רומנטי, עצור, סגור, טוטאלי, מתפרץ, נמנע, מכאיב. כל כך מכאיב ומלא כאב בעצמו. כמה דומה לג'ורג'יה המשוגעת, שבעצם הם הרי כל כך דומים. נסגרים בתוך הכאב שלהם, חוסר היכולת להתקרב, חוסר האמונה שלהם שאפשר, האמונה שלהם שהם בעצם לא ראויים ולא שווים (מאטאו למירלה: "אני חרא, אני זבל, בסדר?!"), עד כדי כך שהם פוגעים בעצמם, באחרים סביבם, בכל מה שיש בו ניצן של יופי או אהבה. הורסים, פוגעים, נמנעים. צועקים את הכאב עמוק בתוך עצמם. מאטאו אהובי – עד שלא יכל, ואני איתו. בכיתי כל כך כי ידעתי שאני כזאת, ולא רוצה להיות כזאת, רוצה להיות אחרת, נורמלית. שמישהו כבר יעשה אותי נורמלית.
ועם מה יצאתי מהסרט:
~ כמו בספר "ערפילי אוולון" האלמוותי: ההבנה החמקמקה שהזמן יביא את התשובות שלו. שהדברים הנכונים יקרו בזמן המתאים ולפעמים צריך לחכות, להמשיך לעשות, אבל צריך להאמין שהדברים הנכונים, ומדובר כמובן באהבה, יגיעו, רק שלפעמים זה לוקח זמן, לפעמים גם הרבה זמן. אולי אפילו שנים.
~ למדתי שהאיטלקים יותר פולנים מהפולנים: מסתירים, לא אומרים כדי לא להדאיג, לא מגלים את אשר על ליבם – לטוב ולרע.
~ ראיתי שלשחרר מישהו לחופש שלו עלול להסתיים בכך שמאבדים את אותו אדם. ניקולה הד", פעמיים לא עצר והאהבה ברחה לו: אחיו ואשתו. הוא אמר בעצמו: אי אפשר לכלוא את אהבה, צריך לתת לה את החירות שלה, אבל איזו מין חירות זאת המוות? באמת, לבד מכאב מה נשאר מהחירות הזאת?
~ ובהקשר הזה: האם החירות האמיתית, משמעה לשאת בתוצאות של מעשיך? כמו ג'וליה (שאיבדה הכל בעקבות בחירת-הדרך שלה), כמו מאטאו (שהחמיץ את שתי אהבות חייו המוּנָצוֹת), כמו ניקולה כשלא עצר אותם? האם לבחור לא לברוח מאיפה שהחיים הועידו אותי כרגע, האם מעצם הבחירה הזאת, בלב שלם (ואולי כואב), האם אני במקום של החירות?
~ מסתבר שאנשים מוצאים את היעוד שלהם, את המקום ואת האהבה שהם יכולים לתת ולקבל במקומות בלתי-צפויים: הסבתא פתאום בסיציליה; ג'וליה שתעשה לסבתא בעצמה; ניקולה הד"ר עם המשוגעים, עם ג'ורג'יה ועם הילדים; ניקולה ומירלה ביחד; מאטאו – שבעצם חיבר בניהם בלי דעת (במונחים של העולמות האלה); פרנצ'סקה וקרלו עם שרה, וכל המשפחה; וכמובן ג'ורג'יה שבסופו של דבר מצאה את הריפוי שלה, השחרור מכבלי-השגעון וההתעללות דרך מאטאו והודות לניקולה. דווקא במקום מינורי לכאורה יכול להתרחש משהו גורלי.
~ ובהמשך לזה: איזה אימפקט עצום, הופך עולמות ממש, יכול להיות למישהו על חייו של מישהו אחר: ג'ורג'יה שהשפיעה לגמרי על שני האחים ומהלך חייהם והם על חייה. מאטאו על מירלה, הסבתא, ניקולה ועל כל המשפחה; האם כל אחד, אולי אפילו בלי לדעת את זה, משפיע על החיים של מישהו אחר, עד כדי כך שהכל מתהפך? מי השפיע כך על החיים שלי? על מי אני השפעתי כך?
~ אנשים יכולים להיות אסירים של התשוקות והפחדים שלהם. בסרט היו שלושה (ואולי יותר, אבל הם הברורים ביותר): ג'וליה, ג'ורג'יה ומאטאו. ג'וליה של האמונות, האידאלים והתשוקות שלה, וג'ורג'יה של הפחדים והעבר שלה, ומאטאו של הפחדים ושל הכוחות הסוערים שלו. ברור שכל דמות היא "אסירה" של העבר שלה, הרגשות, התשוקות והכאב. אבל הדמויות האחרות בסרט משתנות, גדלות, מעיזות לפרוץ את גבולות האסירוּת הללו ושלושתם – פחות. אולי ג'ורג'יה בעצם כן, למרות שקשה לה מאוד. ג'וליה בכוח החוק משתנה, אבל לא ברור אם זה שינוי פנימי. מאטאו נותר אסיר כל חייו וגם במותו, ורק משתחרר כשאחיו ומירלה משחררים אותו לדרכו, ובכך משחררים את עצמם לאהבה שלהם (מזכיר לי סרט אהוב נוסף: "הנסיכה והלוחם"). האם האסירים הללו בחרו בגורל הזה שלהם להיות אסירים של התשוקות או של הפחדים שלהם? לנהוג דווקא כך? לא חושבת. אבל זה הגורל שלנו. ללכת בעקבות התשוקות, הכאב, האהבה, הפחדים – לשלם את המחיר שלהם, אבל לגדול, להשתנות, ולהפוך למאסטרים שלהם. כמו ששרה הלכה בסוף לאמא שלה, כמו שניקולה ומירלה פרצו, העיזו והתחברו בסוף, כמו הסבתא בסיציליה, כמו קרלו ופרנצ'סקה עם הבית בטוסקנה, כמו ג'ורג'יה שהעזה גם. אנשים צריכים ללכת בעקבות הלב.
~ אז כן, אנשים צריכים ללכת בעקבות הלב. אחרת הלב כואב לנצח, אולי אפילו מת. סביר שההליכה בעקבות הלב תהיה כרוכה בכאב, אבל כאב שיש בו אהבה, השלמה ובגרות, ולא כאב-ההחמצה שהוא בלתי נסבל (כמו אצל מאטאו).
חייבים לחיות, חייבים לראות.
הנה מה שדס כתבת על הסרט לא מזמן:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=34574&blogcode=683257
בבלוג זה
בכל הבלוגים
