מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אוח, אני כל כך זועמת וכועסת. כבר יותר משעה שאני מתהפכת במיטה, בנסיונות כושלים להרדם כשהראש שלי מלא בתוכחות וזעימות על המורה של הבן הצעיר שלי. לא, היא לא עשה שום דבר פלילי, או נפשע. היא חמודה מאוד, אני אוהבת אותה, הבן שלי אוהב אותה מאוד, היא קורעת את התחת בבית-הספר ואני מעריכה אותה על זה ביותר, אבל יש את הדבר הזה שמוציא אותי מהדעת:

התעלמות מהבקשות שלי לקחת בחשבון שהוריו של הבן שלי גרושים. מן תופעה שכזאת שאני לא מבינה מה כל-כך מסובך לזכור ולקחת את זה בחשבון. היא כאילו לא שומעת מה שאני מבקשת ממנה. מה כל כך קשה להבין שלבן שלי יש שני בתים? שיומיים בשבוע הוא מגיע ישירות לבית שלו אצל אבא שלו, ושיומיים בשבוע הוא גם יוצא משם בבוקר, על כל המשתמע מכך?

כבר שנה שניה (הוא בכיתה ב') שאני מבקשת ממנה לשים לו בתיק שני פתקים מכל סוג שהוא (או לשלוח בדואר). כל הודעה וכל נייר. כי בימים שהוא אצל אבא שלו - האבא מגלה את הפתק (היחיד והמיוחד) ולוקח אותו ואני אפילו לא יודעת שהיתה שם הודעה, ובימים שהוא מגיע אלי, אני מקבלת את הפתק. אבל מה לעשות שמה שכתוב בפתקים מתייחס לכל מיני אספות הורים, טיולים, חולצות חגיגיות, שינויים במערכת, בקשות "להביא" כל מיני דברים - עניינים שמתרחשים לאו דווקא ביום למחרת. אז אם אני זוכרת - אני מעתיקה מה שצריך ליומן, או לפתק אחר ומחזירה את הפתק המקורי, האחד והיחיד, לתיק כדי שגם האקס יראה כשהאפרוח יגיע אליו. אבל זה לא צריך להיות כך! כל הורה צריך לקבל פתק ולהיות אחראי על המידע הזה כראות עיניו.

ומה שקרה הערב פשוט שיגע אותי לגמרי: שני דפים נמצאו בתיק של האפרוח, הודעה אחת ורשימה אחת: הודעה מהיום למחר "להכין לילדים שנה טובה ולשים בתיבה בכיתה - בסוף היום נפתח ונחלק. חג שמח". וואלה יופי. במקרה פתחתי את התיק שלו בחצות, כי עלה משם ריח חשוד של סנדוויץ' שלא הלך בדרכם של סנדוויצ'ים והוחזר הבית במצב צבירה כמעט גזי. במקרה גיליתי שאני אמורה לגניב לבית ספר עד מחר בצהרים שנה טובה לבבית ומעוטרת. ראבק!! מה אני בתיה עוזיאל מעורבבת עם סטיב אוסטין??? מתי בדיוק אני אמורה להכין את זה? עם איזה חומרים? ואיך זה בדיוק אמור להגיע לבית ספר ועוד בלי שהוא ידע? למה פתק מהיום למחר? ראש השנה הפתיע השנה והקדים? וכמובן - רק פתק אחד בנושא. ילדים של הורים גרושים נידונו כנראה לקבל שנה טובה רק מההורה ששפר עליו חלקו והפתק ניתן "ביום שלו". לאבא השנה אין זכות אפילו לדעת שהוא אמור היה להכין שנה טובה לבן שלו. זה מטריף אותי!! (קרוב לוודאי שהוא לא היה מכין, אבל זכותו לדעת, לא? או זכותי, אם זה היה הפוך, לא ככה?).

והפתק השני עוד יותר גרוע, שלא לומר מעליב: זו רשימת השמות, הכתובת והטלפונים של כל ילדי הכיתה. נפלא - שימושי ביותר, באמת. בכיתה 28 ילדים, מתוכם 2 ילדים עם הורים גרושים. לדעתי ברשימת הכתובות והטלפונים צריכות להופיע 30 שורות. אבל לא. הילד שלי קיבל שורה אחת אינטגרטיבית: מסתבר שהוא גר בישוב של אבא שלו, אבל מספר הטלפון - הוא שלי. נייס, איזנט איט? לא רק שלא מופיעים שני מספר הטלפון ושתי הכתובות שלו, המורה עוד ערבבה לגמרי בניהם. לכו תִפרדו לשלום מהגרוש שלכם ככה... לגבי הילדה השניה שהוריה גרושים - אני לא יודעת אם היא נמצאת אצל אבא שלה, כמה ולמה, אבל לדעתי להעיף ככה את האבא מהרשימה זה מעליב, פוגע בילדה ודרך אגב - מנוגד לחוזר מנכ"ל משרד החינוך (תשס"ג/5(א) מעודכן ל-1.1.2003), שאומר בפירוש שיש לכלול את שני ההורים בכל פעילות, הזמנה, רשימות, תעודות, אסיפות וכו', שכל הודעה צריכה לצאת פעמיים.

עכשיו את הסאגה הזאת כבר עברתי עם המורה של הבן האמצעי - לקח לה שנתיים ויותר מ-10 שיחות טלפון "לבביות, מלאות אמפטיה והבנה" אתי כדי להפנים את הרעיון שהוא צריך לקבל שני פתקים. שזו זכותו - כילד - ששני הוריו יהיו מיודעים על הכל, בלי שום קשר לטיב או איכות הקשר בניהם כהורים גרושים. זכותו של הילד שאבא שלו, גם אם הוא רואה אותו פעם בשנה, גם אם הוא גר דאון-אנדר או בקיבינימט, יקבל העתק של התעודה, הזמנה לאספת הורים, או הסבר על הטיול השנתי - ואם המורות ובית הספר אינם נוהגים כך - הם פוגעים באופן מהותי בזכותו הבסיסית של הילד. כך אני מאמינה וכך אני חושבת.

ולמה זה מרגיז אותי כל כך? כי יש משהו בהתעלמות הזאת שלהן שכאילו לא מוכן להכיר במצב של המשפחה שלנו, כאילו שאנחנו לא קיימים, כאילו שאנחנו כמו כולם, ואנחנו לא - ואי אפשר להתעלם מזה, ואי אפשר לנהוג כאילו כולם חיים בהפי-ביג-פאקינג-פאמילי - כי מלא אנשים ומלא ילדים לא חיים כך. וזה מכעיס אותי, כי בדרכן המתעלמת והפסאודו-פאסיבית הן כופות עלי קשר עם האקס: להודיע לו על אסיפת, על חולצה לבנה ביום שלישי בבוקר, על התנדבות הורים ביריד השנתי וכו'. כופות עלי, כי הן אפילו אמרו את זה: "אבל מה הבעיה - תרימי לו טלפון". קיבינימט! אני עושה הכל כדי להתרחק ממנו, כדי שהקשר יהיה בסיסי ומינימלי. רק זה חסר לנו - להתחיל לספר זה לזו מה כתוב בעשרות הפתקים והמכתבים מבית הספר. שלא לדבר על רשימת הכתובות והטלפונים: כמה פעמים כל מיני ילדים חמודים ניסו להתקשר לילדי אחה"צ כדי להפגש ומעולם לא הצליחו - כי ברשימות מופיע רק מספר אחד. מה כל כך מסובך להבין שיש להם 2 מספרים וגם להכניס את שניהם לרשימה??

זה נושא שחוזר שוב ושוב וגם כתבתי על זה כבר כמה פעמים פה ושם ובכל זאת המון אנשים בכלל לא מודעים לזה ולא שמים לב לזה. כל המורות והגגנות של ילדי תמיד התפלאו בהתחלה מהבקשה שלי (נו באמת, בשביל מה יש מנכ"ל שמקריץ חוזרים על ימין ועל שמאל??), הן תמיד ניסו לעשות בנינו שלום-בית-עלק בנוסח "מה הבעיה תתקשרי אליו.." וכו', ובסוף הבינו, הסכימו וביצעו (המורה של כיתה ב' תבין בסוף גם היא, יש להניח).

 איפה כל נשות החינוך שתמיד מתלוננות ש"האבות לא מספיק מעורבים ולא מראים ת'פרצוף שלהם בבית הספר", ואיפה כל האמהות הגרושות שמתלוננות ש"האקס שלי, בקושי יודע באיזה כיתה הילדים" ?! איפה כל ההורים הגרושים שפשוט עוברים על זה בשתיקה?! איפה כל האבות שנותנים שיתעלמו מקיומם, רק בגלל שיש להם הסדרי ראיה כאלה או אחרים, או בגלל שלא בא להם להופיע בבית ספר לעיתים קרובות? הנה, דיברתי עם בחור אחד מהישוב שלנו, גרוש בעצמו, עם ארבעה ילדים, שאלתי אותו אם זה לא מפריע לו - הוא אפילו לא הבין על מה אני מדברת. שאלתי אותו: :"איך אתה יודע מתי יש אסיפות הורים, או שבת-יריד, או טיול?" והוא אמר "גרושתי מעדכנת אותי". שאלתי: "אתה אוהב את הסידור הזה?", והוא ענה "וודאי שלא, אבל איזו ברירה יש לי?"

ג'יזס! יש ברירה!!

אוונטי-פופלו. יאללה!!

ודרך אגב - יצאה יופי של שנה-טובה, כתבתי-אף-עיטרתי בעפרונות צבעוניים על גבי גלויה של "שיעור באנטומיה" של רמברנט, שקניתי בהולנד פעם.