מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אני שוכבת במיטת הילדות שלי, בחדר הילדות שלי, שהפך קצת למחסן המשפחתי: מזוודות, מתלה מעילים מתפרק, השולחן המתקפל העצום וכיסא תינוקות בלי שימוש, אבל תמיד אפשר להמשיך להיות אופטימיים. עוד מעט בוקר, בטח איזה חמש אין-זה-איי-אם, או משהו כזה ואני לא ישנה, לא יכולה להירדם. חם כאן? אין אויר? אולי בעצם קר, בכל זאת, זו ירושלים. אבק מדי? הרצפה עקומה? יותר מדי מחשבות? כנראה שפשוט ישנתי יותר מדי שעות בסלון עד שהתעוררתי בבהלה לקולות גניחה שעלו מהטלוויזיה שעדיין דלקה. אולי העיר אותי איזה ילד אבוד בדרכו לפיפי של לילה. מה שבטוח זה שמרגע שנכנסתי למיטה לשינה הרישמית – הלכה השינה. אילו הייתי בבית, הייתי וודאי ניגשת למחשב, או לפחות מדליקה אור וקוראת איזה עיתון חג מעודד-נפשות (על האינקוויזיציה שעוברים הפעוטות שלנו אצל המטפלות ובמשפחתונים הבלתי מאושרים אולי? או על הכלה הדרוזית הנעלמת?). אבל אני לא בבית, המחשב של אמא שלי אינו בר שימוש, ואור יגרום לה להופיע כאן תוך שניה עם מבט דואג וחטטן "קצל'ה, את בסדר??". לא תודה. במקום זה אני בוהה בתקרה, עוקבת אחרי מסלול הסדקים והקמטים המוכר לי כל כך, מקשיבה לקולות בחוץ (חג חג, אבל כל מכונית נשמעת כאילו חוצה מתחת למזרון שלי), מקנחת את האף בכמויות (ומחר אמא שלי תחשוד בי שבכיתי, דבר שאילו היה נכון – אין סיכוי שהיה משאיר עקבות לשביעות רצונה) ולבסוף מרוב חוסר-שינה אני שולפת את מחברת הסודות וכותבת את חשבון הנפש.

חשבון נפש הוא בדרך כלל חשבון על מה שהיה, הסתכלות, התחשבנות, מו"מ, מיקוח, חרטות, אישושים. חשבון הנפש הזה הוא לעתיד – מה אני מאחלת לעצמי: הבטחות, תכנונים, חלומות, נדרים. אין סיכוי שהייתי יכולה לכתוב מה אני מאחלת לעצמי בלי התבוננות על מה היה כל השנה – ובכלל – איפה אני עומדת (שלא לומר תקועה...) בכל התחומים. זו תקופה קשה. אפשר לומר "מורכבת" (זה נשמע יותר תהליכי ואופטימי), אבל בואי תודי סוף סוף ותאמרי את האמת: זאת תקופה מורכבת וקשה ואחרי שנה שבה נתתי לזה להיות ולשבת טוב טוב, אפילו לשקוע טוב טוב, עד כדי שאפילו זרקתי לאמא שלי ("נו, זה לא ברור שאני לא ממש במיטבי כבר תקופה של כמה חודשים, אמא..?!?!"), עכשיו הגיע הזמן לזוז קדימה, הלאה – למעלה.

הנה איחוליי לעצמי לשנה הקרובה:

1)    הילדים שלי: "ילדים האתגר" אמר דרייקורס והשנה הבנתי יותר. מאחלת לי שהשנה הקרובה אעמוד באתגר, שאתבגר, שאתגבר: הבר-מצווה של הגדול היא אתגר התבגרותי עבורי (yap, זו לא טעות בהקלדה...) בהמון מובנים; לגבי הבן הסנדוויץ': להבין, להכיל, להיות סבלנית, לטפל, לבחון, להיות בשיתוף פעולה עם אחרים – אלוהים! זהו אתגר עצום; לגבי האפרוח: לא לאבד אותו, לא לקחת אותו כברור מאליו – גם כן אתגר, מהסוג החמקמק אבל קרדינאלי. ובכלל, שאדע לזהות את הצרכים שלהם, לספק אותם, שאדע לשחרר אותם לגדילה, להתמודדות באופן פנימי עם החוץ ובאופן חיצוני עם הפנים. שאפנה להם מקום להתחזק, לשמוח ולאהוב את עצמם. שאצליח להיות סבלנית ומכילה, אמיתית ומלאת כוחות, שאהיה שם במיטבי ובמיטב לו הם זקוקים עם המעבר לעיר הגדולה, עם הבלגנים עם אבא שלהם. ואם כבר מדברים על זה, אז שאוכל לקיים יחסים סבירים פלוס עם אבא שלהם, אבל בלי זיוף. שלא אפחד, שאסלח לעצמי (כמו להם ולכל אדם) על החולשות והטעויות, שלא אפגע בציפור נפשם, שלא אאבד אותם בסבך הרגשות אלא אדע גם ללכת בדרך הפשטות, האמיתיות והשמחה. שהם ימשיכו להיות אנשים קטנים ומופלאים, מורכבים ומידה ולהמשיך להיות ישויות  של אמת-עומק-ומסע אך גם מלאי שמחת חיים ואמונה בעצמם. שלא אקלקל ושכן אהיה משמעותית. אמן.

2)    פרנסה: אין לי מושג איך, בשנה שעברה הרוב דעך וכבה – השנה זה כבר לא צחוק. דברים חייבים להשתנות. יאללה, זוזי!!

3)    דירה: כבר יש על הנייר ואני מאחלת לעצמי שתהפוך לשלי, נעימה, חמה, מגוננת אבל מאפשרת גדילה, פריצה ובטחון. שתהיה מרכז, לב, בסיס לי ולילדי, למשפחה ולחברות ולחברים שלי. מקום להשראה, ליצירה, לפריחה ושגשוג. שהדירה תבטא ותשקף אותי, אבל שתשלח אותי קדימה. שתהיה מקלט ובו זמנית מרכז רוחני, נפשי ופיזי, שתאפשר לי נתינה, שאטפח אותה, שאהיה קשובה לצרכיה ושהיא תשמח בי ותשגשג אותי. אמן ואמן.

4)    גבר: כן, בן-זוג. I am ready for the One that come to stay for long, for life. For the right amount of time. . שיגיע האחד הנכון, האחד שיגיע כדי להשאר, שאני אשאר, שאוכל לאהוב, שאוכל לתת, שאוכל לקבל, שאוכל להתרכך, לסלוח, לנהל דיאלוג מתמשך, שאסכים שיגע בי, שארצה בכל נפשי ומעודי לגעת בו. שאוכל להיות "חלשה" ונזקקת, שאוכל לכעוס ולבטא את צרכי בלי להרגיש "מופסדת", שאוכל להכיר בתודה את הדברים שהוא יכול לתת לי, שאוכל לקבל אותו על כל צדדיו החזקים והחלשים, שאוכל לראות ולהרגיש הרבה מעבר למעטה החיצוני ולמחוות, שאוכל להינות ולהתענג על מה שיש לו ולא לבָכות את מה שאין לו. שנוכל לפרוח ולהמריא יחד, ובא-בעת להיות עם 2 רגלים על הקרקע, שארגיש שלמה ואהובה איתו, שארגיש יפה ואישה, שאהיה בטוחה להיות מי שאני. שלא אפחד, שהוא לא יפחד ושאם נפחד – נוכל לפָחד. שיהיה חזק, שלם ואמיץ, שמאלני ולא שעיר מדי. שיהיה נכון להחזיק אותי, להעריך אותי, לראות מעבר לשכבות החיצוניות, עמוק אל תוך הנפש, הלב, הרוח והנשמה. שאוכל לתת לו את הדמעות שלי, שלא ירקוד על הדם שלי, שאוכל להתפרק בין ידיו ולהיאסף חזרה, שאוכל להחזיק אותו בהתפרקותו ולהמשיך לאהוב אותו אחר-כך. שאוכל לכעוס עליו, איתו, לידו בלי לחוש נעלבת ומושפלת עד עמקי נשמתי ולאבד אותו לנצח, שארגיש שותפות במסע, בטוחה בהליכה משותפת שכוללת סימני שאלה, איבודי דרך, שעמום, תסכול, אכזבה, אך בטחון מלא בהליכה המשותפת, באהבה ובהזנת כוחות הדדית, שיראה את כנפיי הפרושות מחדש, שיבחין בצירים החלודים שלהם וירווה את חריקתם המהססת בנשיקותיו. שאראה את פצעיו והצלקות שלו ואוהב אותו עליהם, אנחם אותם במגע ליבי בליבו, לשוני בגופו. שלא אתבייש ולא אסתיר, שלא יתבייש ולא יסתיר, שאגלה ואחפור ואחשוף ואקלף, אלטף, אנחם, אקשיב וארפא, אפרח, ואשגשג, ארעד וארפה. אגיע הביתה בין זרועותיו ואהיה אני ביתו. יקח כמה זמן שיקח, שיארך כמה שיארך, אבל כל רגע יהיה אמת בסלע. בנתיים אמשיך להאמין שבא-יבוא הרגע, האדם והמקום. שאלוהים יעזור וישמור עלי ועליו באשר הוא שם.

5)    האקס: שאסלח לו, שלא אזקק לו ולכספו, שלא אהיה תלויה בו כלכלית, שאוכל לברך אותו ללכת לדרכו, שיוכל לסלוח ולהעריך ולהיפרד ממני. שיהיה טוב לילדים, שאוכל לראות זאת, שאצליח לומר את שצריך לומר בדרכי נועם שיחזקו ויגבירו את אושרם ובריאותם הפיזית, הנפשית והרוחנית של ילדי. שנפרד לשלום.

6)    הורי: שאדע מה אני צריכה, רוצה ויכולה, שאצליח לבטא את זה בפשטות, ישירות, נקיות. שלא אאשים אףחד, שלא אתקרבן, שלא יצליחו לסרס אותי יותר, שאסלח להם על הטעויות והכאבים ועל אהבתם הקשה, שאצליח לראות מעבר לתבניות ולקיבעונות, שאהיה חזקה בתוכי שלא יוכלו עוד לקחת אותי ממני, שאוכל לתת להם ברוחב לב ובנדיבות, שאוכל להודות להם על מה שנתנו. שאהיה חזקה ואוהבת אותם. שאהיה נפרדת מהם כך שלא אהיה תלויה בהם כלכלית, או רגשית ולא מושפעת ולא נזקקת באופן שיפגע בי, שאוכל להיות להם לעזר כשיזדקקו, שאוכל לתת להם כשיצטרכו, שלא אפגע בהם, שאוכל לאהוב אותם, שאצליח לשמור עליהם מחוץ לגבולות נפשי.

7)    חברות וחברים: לזכור לתת, להקשיב, להיות שם בשבילם, לשאול את עצמי "מה הם צריכים?" ולא רק מה אני יודעת לתת. לקבל ולא לקחת. לזכור ימי הולדת וארועים חשובים, לשתף, להפתח, להעזר. להשאר רק ליד מי שעושה לי טוב וחשוב לחיי, לבקש שתמיד יגידו לי רק את האמת, לא להעמיד פנים ולשקר, לומר באופן ברור מה אני רוצה וצריכה, לסלוח, להכיר תודה. להנות.

8)    עשיה: לכתוב. להמשיך טיפול. לרקוד. לטייל. ללמוד. חדר כושר. מערכת תופים. להתפרנס ממה שאני אוהבת וטובה בו. לא לדחות דברים, ללכת בעקבות הלב, לסגור קצוות, ללכת עם הפחד ולא לתת לו לעצור, להעיז, להעזר, לעזור, לסלוח, לתת, לשים גבולות במקומות שצריך, להאמין בעצמי, לזכור שלכל דבר יש מקום וזמן וזה כנראה עכשיו.