מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אני כותבת מגעגוע

שהוא נקודת הג'י של האהבה,

מרמוני תשרי הצפופים המתפקעים

חרש לעצמם.

אני כותבת מהשדה המגנטי שבו

זמן המוסקט מצטמק

לתוך הגפן

ותָנים רחוקים מלחינים את ליבי.

לא יחסר

לא יחסר אהובי

המֶזֶג

בערמת החיטים.

אצלי לילה -

משק כנפי ניר,

עונת הנדידה של המכתבים.

אצלך בוקר -

אנחנו אוהבים במשמרות

עד שינמיכו העננים

את תקרת השמים

עד שתתפרץ הרוח

לתוך שְבָט

ותשוב אלי, מלך

בחלוק משי אפור.

***

אףפעם לא למדתי או השתלמתי בהבנת הנקרא הספרותי, שירה או פרוזה, לא בתיכון ולא באוניברסיטה, ובכל זאת מילים והאופן בו הן מתחברות זו לזו, הן אויר לנשימה עבורי (לפחות מרכיב מאוד מרכזי בו). לכן שירים – כמו זה ששמתי פה, שהופיע במוסף תרבות של הארץ בגליון ראש השנה – יכולים מאוד לרגש אותי.

אני יכולה להיתקל בשיר, במילים, בשורות שמרגישות כאילו מישהו נוגע בי פתאום בליטוף מפתיע, או בחדירה עזה. מילים שמחלחלות, שמזיזות – שאני יכולה לראות דרכן, כאילו שיש איזה סוד שפתאום נחשף – כמו אור שנדלק בחדר החשוך ורואים כל מה שיש שם, אחרי שנדמה שאין שם דבר. כמו וילון שמוסט ומראה משובב מתגלה פתאום.

מה יש בשיר מסויים שמשפיע? שמרגש? שמסקרן? מה יש בכלל בשירים שכל כך חזק, גם בכתיבה וגם בקריאה? מה יש בשיר מסויים, בשיר הזה נגיד, ש"עושה לי את זה"?, בהתחלה זה סתום ואז כמו צופן שמפוענח ומאותו רגע אפשר לקרוא את הטקס, הוא ערום ויפה כלכך – פתאום יודעים את הסוד.

 בדרך כלל וגם הפעם, אין לי מושג "מה היתה כוונת המשוררת". רק יכולה לומר שאני חושבת כאן על שני דברים:  אחד הוא גבר, אהבה וקשר והשני (אולי או רק או בכלל לא, מי יודע...) הוא החורף, שהוא מים-חיים בשבילי, אפילו שמאז שהתגייסתי ועוד יותר מאז שנהייתי אמא, יש לי איזה חשבון פנימי איתו.

שורות כמו "תנים רחוקים מלחינים את ליבי" יכולות להביא אותי לאורגזמה מילולית. משפט כמו "אצלי לילה – משק כנפי ניר, עונת הנדידה של המכתבים" מרגש אותי כאילו מצאתי אוצר נעלם. כולה מילים, לא? והנה, גם משפט הסיום: "ותשוב אלי, מלך בחלוק משי אפור". תקשיבו למילים האלה: תשוב אלי. מלך. כמה אהבה, געגוע, בטחון, ידיעת-הסדרים ורכות יש כאן.

 כל שנותר הוא להתגעגע ולחכות לגשם, או למ(י)שהו אחר, שכבר יגיע.

(ותודה לאמזונה שבזכות הפוסט הזה שלה, החלטתי בכל זאת לפרסם גם את שלי).