מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

חטא ההיבריס, חטא היוהרה. אני חושבת על זה הרבה. למה תמיד אומרים לעשות טפו טפו טפו, או לדפוק על העץ שבע-מאות-אלף פעם, או להגיד חמסה או מה שזה לא יהיה - כשקורה משהו טוב ומצביעים עליו, בגאווה, או סתם בקול רם ובמילים ברורות?

נכון שיש אמונות על ג'ינים ושדים שאם משבחים משהו שיש לך, הם ישמעו את זה ויבואו לקחת ויהרסו, ובטח יש עוד מיני סיפורים ופולקלורים סביב זה. אבל מה עומד מאחורי זה? (בהנחה שיש משהו מאחורי זה). יש משהו שם, הרבה מעבר לאמונה הטפלה, שיש בו לדעתי איזה גרעין של אמת.

לא זוכרת בדיוק מי ביוון הקלאסית כתב או אמר על זה משהו, וזה גם מופיע במיתולוגיה היוונית, ההיבריס, שנחשב לחטא גדול: חטא היוהרה, חטא הגאווה. והדברים הללו מתקשרים לעיוורון, לעיוורון פיזי, אבל בעיקר לעיוורון כמטאפורה - לא לראות את המציאות, את האמת שיכולה להופיע באופן מאוד ברור מול עיניך, או בחיים שלך, ואת/ה לא מבחינה בה, אולי מתעלמת, אולי מתייהרת וחושבת שאת יותר טובה/חזקה/חכמה מכל זה.

נכון שנכנסים לפה הרבה רגשות ותכונות פולניות, והערכה עצמית לא מי יודע מה, אבל מעבר לזה, מרוצות-עצמית יתרה עלולה להוביל ליוהרה ולעיוורון לְמה שמתרחש באמת מסביב.

אדיפוס לדוגמא, האב-טיפוס של הטרגדיה בכלל, והטרגדיה היוונית בפרט הוא הדוגמא הארכיטיפית לאדם שחוטא בהיבריס ונענש, או פשוט - חוטף את מה שמגיע לו.

זוכרים מה היה שם? אני אנסה בעיקר מהזכרון לספר מה היה שם: ישנה נבואה, עוד כשהיה תינוק, שהוא יהרוג את אביו וישכב עם אימו. הוריו, המלך והמלכה המזועזעים החליטו לנסות להגן על התינוק הקטן והמלכותי שלהם ולמסור אותו לאיזה איכר שיגדל אותו כאדם פשוט, וכך הנבואה לא תתגשם. נה נה נה... איזה לא תתגשם ואיזה באטיח. אדיפוס גדל וגילה את הנבואה ומישום שפחד שהיא תתגשם, עזב את בית האיכר (אותו פחד שירצח, כי הניח שהוא אביו...), וכך שוטט בדרכים, גם הוא, כהוריו, חושב בחוסר ענוה מוחלט שהוא יכול לברוח מגורלו ומיעודו. כירכרה שעברה בדרכו וריב שהנתגלע בינו ובין השומרים עליה, הוביל לקטטה, בה הוא הרג את האדם החשוב שישב בה. כמובן שאדם זה היה אביו. בהמשך הוא מגיע לעיר (תבי?), ושם מצליח לפענח את חידת הספינקס שאיים על שלום התושבים וזוכה להפוך לשאת את המלכה (האלמנה) לאישה ולהפוך למלך העיר בעצמו. כמה מזעזע לדעת שהאלמנה הזו היא אימו. כן כן. גם ילדים הם עשו השניים.

אחרי שנים פורצת מגפה איומה בעיר שלהם, והוא פונה אל האורקל, הרואה, הנביא, שאומר לו שחטא כבד רובץ על העיר, או משהו כזה, ורק כשחוטא יסולק, תפסק המגפה. אדיפוס, בלי טיפת חמלה, בלי טיפת הטלת ספק, בלי טיפת צניעות וענווה שאולי גם בו דבק איזה חטא, יוצא בהצהרות מפה ועד הודעה חדשה, שהוא-הוא יתפוס את החוטא השפל וברגע שיתפס, ייעשו לו דברים נוראים. לא זוכרת בדיוק מה, אבל זה נשמע די מפחיד...

לבסוף מגלה אדיפוס שהוא חטא (כפול שלוש: רצח את אבא, שכב עם אמא ולא ראה את המציאות) הוא למעשה מתפכח ואז - אז הוא מעוור את עצמו. יפה לא? מאוד סימבולי כמובן, ומאוד חזק! לסיום הוא עוזב את העיר וגוזר על עצמו גלות ונדודים.

מהי הטרגדיה? הטרגדיה היא שאדם אינו רואה כשהוא מוליך את עצמו במה ידיו, תכונותיו ומעשיו, אל אובדנו ואל אובדנם של אחרים - והכאב הגדול והבלתי נמנע הוא ההתפכחות, ההבנה, הראיה נוכחה של המציאות וחוסר היכולת שלו בשלב הזה לשנות דבר.

במקרה הזה של אדיפוס, נראה לי שיותר מהכל, הוא "נענש" על חוסר צניעותו מול האלים, מול הגורל, מול הרמזים שנקרו בדרכו, מול האופריה שהוא "שיחק" אותה בחיים, הוא נענש כי מעולם לא עצר לחשוב שאולי גם בו יש איזה פגם או חטא, או שבחוטא אחר יש איזה ניצוץ אלוהי ראוי-לסליחה, ושאולי לא הכל כל כך נפלא ולא בטוח שהוא באמת הצליח לתפוס את אלוהים (או את זאוס לפחות...) בביצים.

אז מה רציתי להגיד בעצם? למה זה חשוב לי לכתוב על זה (ולהתייהר קצת בעצם שאני יודעת משהו על אדיפוס, המיתולוגיה ולזרוק מילים מפוצצות כמו היבריס וטרגדיה)?

רציתי להגיד ש:

~ אני צריכה לזכור להיות צנועה ולברך על מה שיש לי, ועל מה שנפל בחלקי - בכל רגע ולו הקצר ביותר ולו הפשוט ביותר.

~ אני צריכה לשים לב לא להתעוור מול מציאות מסנוורת, אבל היי - אפשר וצריך גם לשמוח ולצהול עד הגג. 

~ אני צריכה לזכור שדברים אינם ברורים מאליו וצריך להתאמץ ולהחזיק בהם, לטפח אותם ולתת להם לפרוח לידיך ובידיך. לא רק לקחת, אלא גם לתת (ד"ש למואיז ולשיר של שרעבי...).

~ שמה שקורה עכשיו הוא הדבר הנכון ביותר ואין לאן לברוח.

וגם רציתי להגיד ומכאן כל הפוסט הזה בעצם התחיל: שקשה לי לכתוב כשטוב לי, כי קשה לי להיות מאושרת (הואוו! הואוו! לא מאושרת, פשוט קצת מבסוטה, אוקי?) בפומבי והפחד שהכל יקרוס ויפול ויתמוטט הוא גדול, וכאילו אם התייהרתי - העונש יגיע מתישהו והוא יהיה כואב כפליים, גם בגלל הפומביות והביוש שבנפילה אבל בעיקר כי בעצם ההתייהרות היה עיוורון וחוסר ראיה של מציאות כלשהי, שהביאה לנפילה בסוף. משהו כזה. מצד שני, אני לא רוצה להסתיר ולהצטנע ולהקטין, כשמסביב ובתוכי קורה משהו טוב. כי גם באיפוק כזה יש משהו אנוכי מאוד, לא? אני לא מאמינה שאי-סיפור של דבר טוב יגרום לו להחזיק מעמד זמן רב יותר, ממש לא. אבל אני כן מאמינה שסיפור עם זיכרון-הצניעות, מאפשר לנו דווקא יותר להוקיר את הדבר הנפלא, ויותר לראות את הפלא שבו, ולא לקחת אותו כברור מאליו.