מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

זהו, רועד לי הפופיק לאללה.

עוד יומיים הבר מצווה. או שזה הרעד האחר, שקשור להוא, שאני לא לגמרי מעיזה להודות בזה... בכל אופן - אני נרגשת מאוד, המוח מפוצץ מכל מה שעוד צריך לעשות עד אז, כשבעצם אין כמעט זמן, כי היום ערב חג, מחר חג, וביום שישי זה גם איזה חצי יום בקושי כזה. אני עושה רשימות (וזה כמובן מנחם ומרגיע אותי) ודוחה את הכל ממש לרגע האחרון (אין כמו הרגל טוב ברגע של לחץ).

אני מרגישה צורך לפרוס כאן, באופן בלתי הירואי ובלתי ספרותי את כל החרדות, הדאגות והמחשבות שיש לי:

האוכל: הבנאדם של האוכל הוא קצת טיפוס של "יהיה בסדר", וזה כמובן מאוד לא מרגיע. אבל כנראה שיהיה בסדר וכל זאת אני דואגת: האם הוא יגיע בזמן ויסדר כמו שסיכמנו. האם זה יהיה יפה, או אדיוטי, מפוזר וריק, כי כל האירוע הולך להתקיים באיזה יער. האם האוכל יהיה חם, טעים, נקי, מכובד והעיקר - בשפע? האם המלצרים שלו ילבשו חולצות נקיות (זאת הדאגה העיקרית של אמא שלי, אני חייבת לומר), האם המפות תהיינה נקיות ויפות (זאת הדאגה השניה שלה). האם הלימונדה תהייה קרה, אבל השיפודים חמים. האם הקפה יהיה מתוק, והבקלוות עוד יותר? האם האורחים יהיו מרוצים?

אני רוצה שכולם ירגישו טוב, נעים ונוח. האם זה לא סיפור החיים שלי? המממ.. אולי. הקטע של לרָצות, שלאחרים יהיה טוב. אוקי, אבל נניח לזה בצד. הרי אלף) אני משתפרת וכבר לומדת גם לדאוג לעצמי וגם כי בית) זה לא ממש משנה כרגע, זאת לא הנקודה! יש ארוע, בר מצווה, הזמנו פחות או יותר את כל המשפחה, ואני רוצה שהאנשים שמטריחים את עצמם, חלקם חוצים חצי מדינה -שיהיה להם נעים. שעוד דורות ידברו על ה"ארוע הזה של הבן של מגדלנה"...

תוכן: אבל מה שהכי מדאיג אותי (ובטח אחר כך יהיו עוד כמה), זה בעצם המהות, התוכן, התוכנית. מה המשמעות של הבר-מצווה הזאת. הרי זאת לא סתם מסיבה שבאים-אוכלים-נותנים צ'קים - והולכים (או שכן??). חשוב לי שיהיה שם משהו משמעותי. לגבי משימות ברמצווה ומה המשמעות של להיות בר-מצווה, עם זה נתעסק לחוד. אבל לגבי המסיבה ביקשתי מכל מי שבאמת קרוב לבן שלי, שיכין משהו. איזה שיר סיפור או אגדה. ברכה, אמירה, נאום. היו אנשים כמו דודה שלי, שאני מתה עליה, שפשוט עשתה לי פיחחחחחחחחחחח. אין סיכוי שנכין משהו. אני בחיים לא עולה על במה, או עומדת מול אנשים, אפילו שאני מתה על הבן שלך. אוקי, נעלבתי קצת, אבל כמובן שגם הבנתי (איזה באסה תמיד להבין את כולם, שיו!). לעומת זאת אחותי שגם אמרה בהתחלה שאין סיכוי שהיא תכין משהו, כי היא גרועה בדברים כאלה - הנה, מסתבר שהיא טרחה והכינה במה ידיה איזה נאוםצ'ק. אני נירגשת. וואלה.. תוך כדי כתיבה עכשיו זה עולה וגודש. מה יהיה מחר?? מה יהיה מחרתיים?? אני אתפוצץ... ועוד בתוך כל זה, או מעל לכל זה, מרחף הסיפור המופלא והבלתי יאמן על מגדלנה והגבר שרוצה אותה. זה בכלל משגע אותי והופך אותי לפקעת עצבים רוטטים, לא במובן העצבני של המילה, אלא במובן הגדוש ועל גבול ההיסטרי-נעים של המילה.

איפה הייתי? אה, כן: אז אבא שלי הכין משהו, ברכה ארוכה כזאת, וזה בטח יהיה די מרגש (ואם אתם שואלים אותי אז אפילו על גבול הפתאטי, אבל ניחא). אמא שלי הכינה משהו, ואני כבר בפוזיציית "הכינו את הממחטות". ומה שיותר מסובך אצלינו, במשפחה של "דור-שני-לגרושים", זה שגם אישתו של אבא שלי הכינה משהו (אוח, שיט. אני מקווה שהחברה של האקס שלי לא הכינה. זה כנראה הגבול שלי כי אני אהיה כל כך במבוכה ואולי בעצם אם אני חושבת על זה, אולי אפילו אכעס, מה פתאום הוא תוקעת את עצמה. אוח. טוב, אני מקווה שהיא תהיה מספיק טאקטית לא לעשות את זה, או שאני אהיה מספיק בוגרת לקבל את זה בנחת). ובחזרה למשפחתולוגיה שלי: אשתו של אבא שלי ביחד איתו כבר עשור וחצי כמעט והיא גם בין היתר אישה מאוד מקסימה שעשתה את אבא שלי למאוד מאושר ובקיצור - אני מחבבת אותה לאללה. לא רק שאין לי בעיה שהיא תגיד משהו בבר מצווה של הנכד "החורג" שלה, אני ממש רוצה שהיא תעשה את זה, כי יש לה קשר נפלא איתו ועם כל הילדים. אבל כאן עלתה השאלה, איך אמא שלי תגיב ותתייחס לזה. האם תרגיש שגונבים לה ת'בכורה? שיש תחרות על הסבתאות (המופלאה, יש לומר) שלה? עכשיו, אישתו של אבא שלי היא גרושה בעצמה, והיו לה תקופות מאוד קשות עם האישה החדשה של האקס שלה (מישהו עוד עוקב?....) ולכן היא סופר סופר רגישה לכל הנושא הזה. והנה היא בתפקיד הזה בעצמה מול אמא שלי (בואנה, אני אשכרה מתחילה להקרע מצחוק פה, רק מלנסות להסביר את כל הסמאטוחה המשפחתית שלי).

ואני - מה אני מכינה?? כמובן שדחיתי ודחיתי ודחיתי, ועכשיו זה כבר מספיק הרגע האחרון בעצם וכדאי שאתיישב עכשיו, ברגע זה להכין משהו. האמא של חתן הבר-מצווה, הולכת לרעוד, להזיע, לדמוע ולגמגם מרוב נחת ומרוב התרגשות על הבמה מרופדת מחטי אורן, ולברך את הבן שלה.

מה אומרים? במה מברכים? איך מסכמים 13 שנים ביחד? 13 שנים שבהם, בלי לנסות לגנוב ממנו את הפוקוס, אני מרגישה שמי שבאמת התבגר זאת אני. מאישה צעירה, לאמא חצי-מתפקדת וסמי-אחראית (אה! הטריק הנושן של להמעיט בערך עצמי. הנה עשיתי את זה ברגע זה!). אז בואו נאמר את זה שוב: מאישה צעירה, לאמא מתפקדת ואחראית. ודווקא מישום שזה כל כך קשה לי להיות אמא ולתפקד שם, ורק מישום שבשבילי זה היה המהפך הכי עצום שיכול לקרות לאדם, דווקא בגלל זה - זה כל כך חשוב ומרגש (דמעה? קצת מוקדם להתחיל עם זה, לא?). אבל בעצם מה שאני עושה עכשיו, פה איתכם, בכתיבה הזאת, זה לברר לעצמי מה אני הולכת לומר, מה באמת חשוב לי להגיד במעמד הזה.

ודבר אחרון, שאין הרבה מה לומר לגביו: האקס ואני. מה שמדהים אצלינו זה שתמיד, למרות שיש חילוקי דעות וריב לא לגמרי פתור, ודי הרבה כעסים על כל מיני דברים, איכשהו כשיש איזו משימה שקשורה לילדים, אנחנו מצליחים לשים את זה בצד ולתפקד לא רע בכלל. עד עכשיו לא היה חיכוך משמעותי וגם חילוקי הדעת שיש, יפתרו לדעתי בלי קושי רב. הוא לדוגמא טוען שצריך לקחת את כל הצ'קים לנו, לכיסוי ההוצאות, ואני מרגישה שבכל זאת צריך להשאיר לבן שלנו איזה משהו קטן. אל דאגה, הבן קיבל מתנות שוות לאללה מהסבא/סבתא שלו, בדמות כל מיני נסיעות לחו"ל, והוא גם יקבל וודאי מתנות מוחשיות בבר מצווה וכל הארוע עצמו שעולה לא מעט, ובכל זאת. אני חושבת שמגיע לו שישאר לו איזה סכומצ'יק. נראה מה יהיה. אבל מעבר לזה, המשימות חולקו בנינו ונראה שבנתיים כל אחד עושה את חלקו לא רע (אני מקווה שאכן תהייה מערכת הגברה ותאורה!! זה החלק שלו...). אני מקווה שנוכל להתנהל שם במסיבה בנוחות, מעורבים במשפחות שלנו, וגם החברה שלו תהייה שם, עם המשפחה שלה (הבן שלי רצה, בחיי. וזה באמת בסדר מבחינתי, אני רק יודעת שלההורים שלי זאת תהייה צפרדע קצת קשה לעיכול).

אני אסכם כאן, כי אני חייבת ללכת לכתוב משהו:

אני נירגשת.

אני מקווה שהכל יהיה בסדר ונפלא ונעים ונוח וחגיגי-אך-עממי לשמחת הקהל הרחב.

אני מאחלת לעצמי שאצליח להיות מסבירת פנים, נינוחה, "זורמת" (פייייייייי שונאת את המילה הזאת), שאצליח לא לראות, או לא לשים לב, או שלא יהיה לי אכפת מכל מיני פאשלות.

אני מאחלת לעצמי שארגיש נאהבת ועטופה, ושאצליח לאהוב ולחבק את כולם בחזרה.

שלא אבכה יותר מדי.

שהבן שלי יהיה מאושר.

שארגיש מה שאני מרגישה עכשיו: חיה!