אם אני כבר חולמת את כל זה, אז למה שזה לא רק ילך וישתפר? וזה הולך ומשתפר. אפשר לומר שזה אחד החלומות הטובים שהיו לי בשנים האחרונות. לא יודעת כמה ארוך יהיה החלום הזה, מתי אקיץ ממנו, אם בכלל אקיץ ואיך (זיעה קרה, צווחה, רעד, עצב תהומי?). ובעצם, אולי יום אחד תתברר לי האמת הערומה (האיומה?) שזה בכלל לא חלום, שרק חלמתי שזה חלום, שזאת-זאת היא המציאות. האם אצליח לקלוט את זה, להכיל את זה, להמשיך לחיות כך, בלי לקלקל, להרוס, לחבל, לבחון, או לברוח?
לפי התאריך העברי, היום יש לי יומולדת. כן, בשמחת תורה ולא יודעת למה, זה חשוב לי. לפי הלועזי, זה קורה ביום ראשון. אז בין לבין - הלועזי לעברי, הוא שאל אותי מה אני רוצה ליומולדת. וכשלא ידעתי מה לענות (ובעיקר כי הייתי במבוכה מעצם השאלה, ההתעניינות והאכפתיות, ומזה שאני אמורה לבקש משהו לעצמי מגבר שרק נכנס לתוך חיי ומתחיל גם לחדור לנשמתי), הוא הציע שאולי נצא לטיול בשישישבת, מיד אחרי הברמצווה, נברח לאןשהו. נישן (נישן??) מתחת לכוכבים, נפיל עוד כמה חומות בנינו עם הרבה יין, נעשה מאמץ לא להיבהל יותר מדי מהקרבה והאינטימיות, וננסה ללמוד איך אפשר להיות ביחד, קרובים ופשוטים. אולי גם נטייל למחרת. אתם מבינים למה נרטבו לי התחתונים שם בקפיטריה? איך לא...
אז התוכנית היא כזאת: אחרי שאפזר את הבר-מצווה, אי-שם בשישי בערב, אצא לאסוף אותו ומשם ניסע למדבר. בבגאז' של האוטו שלי יש כבר שקי שינה, אוהל, גזיה, נעלי הליכה+גרביים והרבה מצב רוח טוב. הוא יארגן את כל היתר. נחזור בטח מתישהו בשבת בלילה, כי יש חיים, עבודה, ילדים ודירה לעבור החל מיום ראשון.
אז הכל אצלי עכשיו בערבוביה אחת גדולה, תחושות סוערות בבטן, בלב, בראש ובעוד כמה פינות נעימות במיוחד... הבר-מצווה והוא והטיול, הכל בשעטה לתוכי והחוצה ממני, ממלא אותי וממריא אותי, מפחיד ומבעית גם.
עכשיו אני הולכת להכין ארוחת צהרים לילדים, שכבר איבדו לגמרי את הסבלנות "מתי כבר יהיה מחר??!?!?!?". כמה פרוזאי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
