מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

הפרוייקט הבא:

לעבור דירה.

צריכה לעזוב את הכפר הקטן שאני חיה בו כבר כמעט עשור, לעזוב את הבית הקטן שאני כל כך אוהבת, בו אני חיה קצת יותר מ-3 שנים וזה לא פשוט. גם כי לעבור דירה בכלל זה דבר די מעצבן וגם כי הרגשות לגבי המעבר הזה מעורבים. מצד אחד ברגע שנודע לי שאני צריכה (חייבת למעשה) לפנות את הבית הזה, הבנתי - למרות כעס כלשהו שקצת צבע הכל - שזאת ההזדמנות בשבילי לחזור לעיר הגדולה. עאלק גדולה, עיירה קטנה וירוקה, אבל יחסית לכפר, זה ענק וזה עירוני ואני מתגעגעת לזה ורוצה את זה. יש לי שם חברות ומכרים (מילה נפלאה!), יש שם בתי קפה, מתנס"ים, אוטובוסים, ספריה, אולמות, קולנוע, חנויות ספרים משומשים, בגדים משומשים, חנויות של חזיות, חנויות של כלי כתיבה, ספרים, בגדים, קישוטים, פיצריות, פלפליות, אפילו שווארמה וחנות חיות שאפשר לקנות בה דגים, כשאילו באקווריום מתים (וזה קורה כל הזמן הרי...). בקיצור - עיר קטנה, שימושית וחמודה. מאוד מתאימה למימדים שלי.

מצד שני, אוח, מצד שני, אני כל כך אוהבת את הפינה שלי כאן, מול נוף הגבעות הרך, אין כמעט אףחד שמפריע לי, גינה קטנה וחמודה, ירידה ישירה לחורשה, למערה, לקוצים, לפרחים, לעצים. יש מכולת שני מטר מכאן והרבה שקט וירוק. אנשים? כבר מזמן שהפכתי להיות המיזנטרופית של הכפר. רוב האנשים כאן חושבים שעזבתי כבר, אולי בקיץ, ואני רואה את המבטים המאוד מתפלאים שלהם כשהם פתאום פוגשים אותי במכולת "מה, את עוד כאן?? אהם אהם, סליחה, חשבנו כבר עזבת. אה! וואלה, אהלן". מזמן כבר הפסקתי לשבת לקפה אצל שכנות, או לבוא לערבי קולטורה, ריקודים או חגים. למה? ככה. לא רוצה לבוא לבד, לא רוצה להרגיש לא שייכת, לא מרגישה שייכת. מי שחברים קרובים שלי - הם חברים קרובים שלי, הם יודעים ומרגישים את זה וזהו ואין לזה בהכרח קשר למיקום גיאוגרפי ואפילו אין לזה קשר לתדירות הקשר, כי גם זה עניין של תקופות הרי. אבל לא על זה אני כותבת, כמו שמואיז פעם כתב: מתחילה במטולה ומסיימת בסיני. the story of my life... בכל אופן, למה קשה לעזוב כאן בכל זאת? נו, זה ברור לא? הילדים. הילדים. הילדים. בשנה שעברה כשהייתי צריכה לקבל החלטה לאן אני ממשיכה מהבית הזה, כמובן שקודם בדקתי את האפשרויות להשאר בישוב בבית אחר, אבל באמת שבחיי לא היו בתים. כלום. עשיתי כמה וכמה סבבי טלפונים, ברירתי במזכירות ואצל עוד כמה בוחשים בקלחת, ונדה. כלום. שום בית לא עמד על הפרק. אז פרצתי בחיפושים בישובים הסמוכים, מהם יש הסעה לבית הספר של הילדים ושוב - כלום. צחיח לגמרי, מחסור חמור בבתים להשכרה. אפילו לא לקניה, מה שלא היתה ממש אופציה, אבל זה נשקל. אפילו בישוב הסמוך, שאני מאוד לא מחבבת, בו מתגורר האקס שלי לא היה כלום. חוץ מזה, מצבם החברתי של ילדי לא היה מזהיר אף הוא. חוץ מלאמצעי, לא היו לגדול ולקטן ממש חברים בישוב, ובמילא הייתי עסוקה בהקפצות ותיאומים עם ילדים ומשפחות ממקומות אחרים. חוץ מזה, חברתי הטובה ביותר שהתגוררה כאן עברה אף היא בקיץ לישוב אחר. בקיצור, כל החיצים הראו לעיר הגדולה, כל הקולות לחשו: תגשימי חלום, תעברי, תתקדמי, קחי את ילדיך וטפיך ועברי לשם.. שם ... שם... (זה הד, למי שלא הבין). אז בלב כבד אך נלהב החלטתי לעשות מעשה ובאמת לעבור לעיר. חיפשתי, חיפשתי ומצאתי, וקניתי דירה ששבתה את ליבי מהשניה שנכנסתי אליה.

בנתיים עברה מאז חצי שנה ופתאום התברר לי שיש איזה בית או שניים להשכרה בישוב הזה, פתאום הילדים שלי בפריחה היסטרית של חברים והתעסקויות חברתיות. כל השנים האלה שהם די הסתגרו בבית, מעמיקים את תדמיתם החנונית, נמחקו כלא היו. פתאום כל החלומות הכפריים שלי מתגשמים לנגד עיני ולמרבה הזוועה (כי אנחנו תכף עוזבים!!), והם מתרוצצים לי פה, נעלמים לי בשעה 4 ושבים ומופיעים מזיעים ומרוצים הרבה אחרי הזמן שקבעתי להם לחזור, אופנים, קורקינטים, מגרשי משחקים, מדורות והרפתקאות. כל כך חמודים, כל כך כמו שצריך שיהיה. והנה, מה אני עומדת לעשות להם?? לקחת אותם מפה, לעיר, אמנם לא מאוד רחוקה, אמנם לא מאוד עירונית, אבל הם כמעט לא מכירים שם ילדים, וזאת הסתגלות, זאת הכרות מחדש וכל מה שזה אומר, וניתוק מכאן, כמעט ניתוק, כי אני בטח אהיה עסוקה בהקפצות והסעות, לפחות בשנה הראשונה. הילדים שלי הם לא כאלה שיוצאים לרחוב עם כדורגל מתחת לבית-שחי, ותוך שניה נהיים חברים של כל השכונה (עוד יש דבר כזה בכלל בעיר?), או רוכבים להם על האופנים לכאן או לשם ומתחברים עם ילדים אחרים. הם אפילו יהססו מאוד וסביר שימנעו לפחות בהתחלה ללכת לחוגים או תנועת נוער. כי הם כאלה, קצת ביישנים, קצת מופנמים, מאוד אוהבים את המרחב הביתי (ולא לשכוח שהם לא בבית שלי כל יום, אז כשהם כאן, הם מנסים להספיג ממנו כל שניה). בקיצור, למי שמצליח לקרוא בין השורות, וזה לא מאוד נסתר: אני די אכולת ריגשי אשמה וחוסר בטחון לגבי המעבר הזה. כמובן שאני סומכת עליהם שיהיה בסדר, זאת לא הנקודה. פשוט עכשיו, כמו בהרבה החלטות בחיים - רגע החרטה הגיע, ההיסוס ותפיסת הראש "שיט!!! מה עשיתי?!?!?!".

ובתוך זה, אני חייבת, אבל ממש חייבת, להתחיל להתארגן על המעבר. וזה אומר ככה:

~ מאווררי תקרה: איפה קונים? מי מתקין? האם אפשר בחדר הנמוך? - צריכה להתקין בכל חדרי השינה.

~ סורגים: למצוא מישהו לא יקר, אבל אמין ונחמד ורצוי לא יקר מדי. סורגים על חלונות השירותים/אמבטיה, ואם לא יקר מדי, אז על עוד כמה חלונות קטנים.

~ מזגן: להעביר את זה שיש לי כאן, להחליט עם יותקן רק בחדר שינה שלי, או גם עם פתח לאחד מחדרי השינה של הילדים.

~ להוריד מעקה עץ דוחה ולבנות במקומו חצי-קיר גבס. מי יעשה לי וכמה יעלה?

~ ריסוס: בכל הבית, ובחוץ. שונאת את זה, אבל אין ברירה. מצד שני, בחיי שאתגעגע לכל החרקים שחיו איתנו בשלוש השנים האחרונות.

~ צביעה וסיוד: מצאתי את א' שיעשה לי במחיר ממש טוב, אני סומכת עליו לגמרי, הוא עשה לי ת'בית שאני גרה בו עכשיו. הוא מחכה לאות ממני להכנס לעבוד, אבל נדמה לי שקודם צריך לעשות את הסורגים ואת מאווררי התקרה, לא?

~ גינה: לאט לאט, כמו שאני אוהבת ויודעת.

~ לארוז את הבית הזה: בעעעעעעעעעעעעעעע

~ לעבור עד סוף נובמבר, שזה כבר שבועיים מעל הזמן שהקצו לי כאן.

~ לסדר עוד ניירת, ארנונות, חשמל, גז, דואר, תשלום של מס רכישה (המממ. מי זוכר את העו"ד???)

זהו. פרוזאי מאוד, ארצי ולכן לא פשוט לי. כמה הרבה יותר קל להמשיך להתנהל עם מה שיש ולא לעשות את כל השינוי הזה. זקוקה לכוחות, צריכה לזכור להעזר באחרים (נושא חשוב שאכתוב עליו קרוב לוודאי כשאסכם את הברמצווה), צריכה להיות מאורגנת, צריכה להקשיב לעצמי בעיקר, לליבי, לסמוך עלי ועל הקצב והדרך שלי (שוב, בלי לוותר על עזרה של אחרים, אבל לא באופן שדורס ומעלים אותי).

זה יכול להיות מלהיב ונפלא וכך אני רוצה שזה יהיה.

מתי מתחילים? ברגע שיהיה לי קצת זמן...