צלקת ארוכה מעטרת את פניו של עזריה. מתחילה בגומה מכווצת במרכז הגרון, עולה אל הלחי הימנית, רצה לאורך הצד ואוטמת לו את העין. הוא מביט בעולם דרך עין אחת, כחולה וממצמצת תכופות. לא ברור לאן בדיוק הוא מביט, עם העין הקופצת שלו, מסיט את מבטו הבודד מצד לצד, מתקשה להתמקד והעין השניה סגורה לנצח. כשאנחנו מדברים, לא תמיד אני זוכרת שיש לו רק עין אחת עובדת וכשאני נזכרת פתאום, באמצע שאנחנו ביחד, אני עוצרת את ההקשבה הבלתי ממוקדת שלי, שקופצת מדבר לדבר, כמו העיניים והדיבור שלו ונועצת בו מבט ארוך אל תוך העין הרטובה שלו, רואה אותו פתאום, לרגע.
יותר קל - וזה מה שקורה לרוב - לאבד אותו ולא להביט אל העין שלו, ורק להמשיך ולנסות לעקוב אחרי חוט הדיבור הקטוע שלו, הנוקשה. מנסח משפטים בלי התחלה ובלי סוף, מהדהד הברות, כמעט מגמגם, חוזר על המילים הראשונות שוב וקופץ לסוף המשפט, בטוח שכולם מבינים אותו. לא, הוא לא טיפש בכלל. רק מצולק מאוד. הוא עובד בבית-המלאכה הזה, המסודר והנקי, שם שתינו תה יסמין שהוא הכין וטועמים מעוגיות התמרים שאני הבאתי.
עזריה עובד בחדר הקטן, עם מדורת-התמיד בתוך חבית מנוסרת באמצע החדר, עשנה עולה ומיתמר, מערפל את החדר. על הקירות תלויים הכלים, מקטן עד גדול, זקופים ואחוזים בתוך הצבתות שלהם, הממוסמרות ללוחות עץ, שתקועים לעולמים בקיר הבטון הגס. מכונות-עיבוד-עץ גדולות ושותקות עומדות בצידי החדר, ממתינות שעזריה יגיש להן עץ למאכל וריח של עץ משויף וחיתוכים יתפתל ויתערבב עם עשן השריפה-מהחבית שמתבל את הבגדים.
עזריה מסתובב עם הדובון שלו, זוג נעליים ענקיות וכובע צמר שחור, שמחמם את הראש המגולח שלו, מסתיר את סוף הצלקת, שמגיעה עד מעל לעין אל מרכז הגולגולת. "זה מאיזה מלחמה", הוא פוטר אותי בקלות. "עזבי, מה זה.. עזבי.. זה לא משנה בכלל. המלחמה. עזבי". ואני יודעת שזה משנה מאוד, אחרת לא היה מגמגם את המילים שלו ומסתיר את הצלקת עם כובע הצמר השחור. וזה משנה גם כי עזריה מאוד אוהב תה ועוגיות אבל לא מרגיש את הטעם ולא את הריח. הוא מספר לי ככה מעל המדורה, כשכוס התה מחובקת חזק בין כפותיו, שאצל חמותו "טפו. איזה אסון. אסון, תאמיני לי" הם מגישים לו רעל מגעיל והוא מרגיש את הטעם הדוחה בבטן שלו, בלב שלו – לא בפה שאין לו טעם שם כבר – והוא לא יכול לבלוע, אפילו לא את הצ'ונט של השבת. "הנה מחר נוסעים. הילדים אוהבים שם, אבל אני לא יכול להיות שם. אפילו שהילדים... הכל רעל בבית ובצלחת. אי אפשר. אני אוכל והולך להקיא הכל. זה מרגיש בבטן. רק בגלל הילדים...".
כשהוא מדבר איתי הוא מסיט את ראשו מעט הצידה וגם למטה, בגלל העין האחת שלו וגם בגלל הפרשי הגובה. מיד אחרי הרעל אצל חמותו הוא ממשיך לספר לי על דֶדֶה השותף שלו שתכף יגיע, כי דדה אוהב לישון עד מאוחר וגם יש לו תינוק חדש בבית והוא חייב להשאר שם קצת, אפילו שהוא בעצם ישן.
דדה עובד בחדר השני, הגדול, של בית-המלאכה המסודר שלהם. "דדה חֶרש וגם לא שומע", מסביר לי עזריה. כי יש חרשים ששומעים, ויש כאלה שלא שומעים. אולי זה קשור לזה שאין לעזריה עין, לכן הוא מסביר לי שגם אם חרשים, או בלי עין, אפשר לראות ולשמוע. דדה הוא נגר לפי הזמנה. אבל בעצם גם עזריה עושה רק לפי הזמנה. "אין לי כוח לעבוד פה לפי דגמים ולחכות... אין כוח. עד שמישהו יקנה... הדגמים עומדים סתם. אי אפשר ככה. דגמים. רק בהזמנה. בטח, מה ת'חושבת?". עזריה מסביר לי שדדה אמן ושהוא - רק נגר - אפילו ששניהם עובדים לפי הזמנה. אני לא מבינה למה זה ככה ועזריה לא מצליח להסביר לי והעין האחת שלו קופצת עוד יותר כי הוא מתחיל להתעצבן ואני לא רוצה, כי פעם הוא סיפר לי איך הוא הרים איזה בחור אחד בצווארון ולחש לו "אל תעצבן אותי. אתה שומע, אל תעצבן אותי, כי אני אזיין לך ת'אימ-אמא שלך, אני אזיין". לא חשוב, דדה אמן ועזריה נגר והוא הולך להכין עוד תה ואני מסתובבת בחדר הגדול של דדה שיש שם המון סוגים של עצים, קרשים, לייסטים, לוחות וגושי-גזע לאורך הקירות. באמצע יש שולחן עבודה ענק, מדיף ריח של שיופים ולקה. אני מרחרחת, מתענגת על הריחות העזים ופונה ללגום מתה היסמין החדש ולנגוס עוד עוגיות תמרים, כי עזריה מתחיל לספר לי איך הם ניקו את כל המקום הזה, שחיים מהועד של הכפר נתן להם, בחצי חינם רק שינקו. חיים לא האמין שהם יעשו מזה "בובה של מקום, החיים הזה לא האמין. תראי מה זה..." והוא פורש את היד שלו, עם הכריות הנוקשות, במחווה גדולה של אהבה לרצפה, לקירות ולעץ. אני מתבוננת על הרצפה המחוספסת, סימני קשקשי-יציקת הבטון שרואים שהם מטואטאים בקפידה כל יום, עם המטאטא הגס שעומד בפינה שם. אני מתבוננת בכלים המושחזים, הנקיים שתלויים על הקירות ובמכונות שעומדות בדממה, כאילו שהן מחכות להוראות, כמו משרתים נאמנים. לרגע אני לא בטוחה שהם עובדים כאן בכלל.
אצל דדה בחדר הגדול יש תמונות של מִירו ווָאן-גוך על הקירות. תמונות ממוסגרות ועם זכוכית. עזריה מסביר לי שכשהם ניקו את המחסן הזה הם מצאו בו נחשים, "ככה גדולים נחשים. שניים. צפעים, בילדים שלי שהיו פה שנים ענקיים צפעים וגם ארגז של התמונות האלה", אז עזריה הרג את הנחשים בטוריה שלו ודדה תלה את התמונות על הקיר. אחר כך היה להם ריב בגלל הנחשים כי "דדה כעס מאוד שהורדתי להם ת'ראש. לנחשים הצפעים. ככה גדולים... מאוד כעס עלי כי הוא מאז שנהיה חרש לא הורג אפילו זבוב. זבוב הוא לא הורג". עזריה לא מתרשם כשאני מספרת לו שאצלי בבית היה עקרב שחור עצום. זה נשמע לי פתאום עלוב וקטנוני לעומת שני נחשים צפעים, אז במקום זה אני מסתכלת על התמונות, עוברת על פניהם, כמו באיזו גלריה, בוחנת את המירו, נזכרת בהוא שהיה תלוי אצל ההורים שלי פעם, לפני שנפרדו ועוצרת מול הואן-גוך, בטח רגע לפני שהשתגע. האוזן שלו. ובדיוק דדה נכנס וצועק לי "מה???" אחרי שאני מברכת אותו ב"שלום דדה". הוא חרש וגם לא שומע. עזריה מיד מוזג לדדה כוס תה חם, למרות שדדה הגיע בדיוק מהבית שלו שבטח מחומם הרבה יותר טוב מבית-המלאכה ושלושתינו עומדים מסביב למדורה שבתוך החבית החתוכה, כמו בניו-יורק בסרטים.
רוח קפואה נושבת מהחלונות המאורכים שלאורך התקרה, משתוללת בשני החדרים, הגדול והקטן, למרות שסבכה עבה של רשתות וברזלים מכסה אותם ואפילו ניילון אפרורי ומהוה, שמתנפנף ברוח כמו שאריות בד אחרי יותר מדי כביסות, אבל לרוח לא ממש אכפת סבכת ברזל והיא שורקת את עצמה פנימה.
"בואנה, קר פה לאללה... לא קר לכם?" אני שואלת בתקווה לקבל קצת תמיכה. עזריה ממלמל "קר, קר" ומהנהן בראשו הגדול וגם כתפיו נעות בהסכמה גורפת, רוקע ברגליו כדי להשתיק את הקור שעולה מהרצפה ואני רוצה לחבק אותו להשקיט אותו ואותי כבר, לעבור עם האצבע שלי לאורך הצלקת מהעין אל הלחי ולעצור בשפתיים העצובות שלו, לתת לו לקחת לי את האצבע פנימה, במקום העוגיות המתפוררות, אולי האצבע שלי תעצור אותו רגע והוא גם יראה אותי שם ואז הוא ירשה לי לחפש עוד צלקות בגוף שלו שאותן אלקק וארפא עם הלשון בטעם יסמין שלי. אבל זה לא קורה ודדה שואל "מה???" ועזריה צועק לו "קר לה. היא אומרת שקר לה. רוצֶה עוד תה?" ואחרי שתיקה עזריה חוזר ומספר איך הם ניקו וסילקו מבית-המלאכה, "עוד שהיה מחסן עם נחשים צפעים, שלוש עגלות, ככה לפחות, של זבל, טינופת, אשפה. הכל, הכל זרקנו. מה היה פה? הכל. צריך להוציא, לנקות. ככה, להתחיל נקי חדש" ואני רואה שהם פשוט לא ממהרים עם ההזמנות ושותים עוד כוס תה, מקשיבים לרוח המקפיאה ומלטפים במבטם את העץ שתמיד ממתין להם לאורך הקירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
