מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

פעם בכלל לא שתיתי וגם הייתי גאה בזה. אני לא צריכה את זה, יש לי שמחה קטנה בלב והיא תנצח ושום אלכוהול לא יכול לה. במסיבות לא נגעתי בשתיה ובכל זאת הייתי מקבלת את פרס מלכת-הרחבה (טוב, באופן דמיוני בלבד, כמובן), והיו צריכים לטאטא אותי משם בהפציע אור ראשון של בוקר. עם גברים – הרי מספיק שהיו מביטים בי והייתי מתמסרת ברעב ומתמרחת כל כולי. פאבים ביאסו לי ת'צורה כי לא הייתי מקבלת שם מספיק תשומת לב. בקיצור – אלכוהול ממש לא עניין אותי.

מה קרה פתאום שהוא כן? ומתי צריך להתחיל לדאוג?

זכרון אלכוהולי ראשון דווקא שייך לאיזה אקספרימנט מגוחך, שהוכיח לי כמובן כמה אני שונאת שתיה וכמה זה דפוק: החלטתי לשתות "כדי לדעת מה זה". הייתי בת 20+, סטודנטית, גרתי בדירה שכורה עם מי שאחר כך יהיה בעלי ועוד יותר אחר-כך יהיה אקסי, ויאמר לזכותו, שהוא - למוד שתיות וחומרים אחרים - הזהיר אותי אנושות ולבסוף פשוט היה איתי לאורך כל הסשן הזה, או שמא נקרא לזה טריפ...

היה ערב, חורף, חמים ואינטימי. לקחתי וודקה ככה, נקיה באיזה כוסית נאה ולא מאוד קטנה ובלִיעתי אותה ככה, ישר ומהר, כי הטעם הרי מגעיל. בעעע. חיכיתי כמה דקות, והנה "לא קורה כלום...". לקחתי עוד כוסית – שלוק! ו"היי, ממש לא קורה כלום...". לא עזרו מחאותיו, ותחינותיו שאחכה עוד קצת. אבל לא – לגמתי עוד כוס ומאותו רגע עד עמוק אל תוך הצהרים שאחרי התגלגלתי באיזור הדימדומים שבין טירוף ("אין לי גוף!!") להזיה קשה ("איפה הרגל שלי??") + וביי-בונוס של הקאות קשות. המסקנה הבוגרת שלי היתה שוודקה זה איכסה, ואני לא רוצה לשתות יותר אףפעם.

לקחו כמעט 20 שנה נוספות עד שגיליתי את הנאות (סכנות?) השתיה. אני חושבת שזה קרה פחות או יותר לפני כשנתיים עם וודקה-אשכוליות (כן, חזרתי לכור מחצבתי – הוודקה), במועדון יפואי בעל צביון מסויים, ששם הצלחתי גם לרקוד בלי לדפוק חשבון ובעיקר להשתחרר, להתמסר ולהתמזג עם מה שאמור לקרות שם... פעם ניסיתי רד-בול (עם וודקה?) וזה בעיקר הזכיר לי סירופ אקמולי ולא הזיז לי את קצה הפופיק ופעם לקחתי קלואה עם קרח, שהיה אחלה, אבל קטן ויקר מדי.

עכשיו השאלה היא מה יש שם באלכוהול שמושך אותי? שקוסם ככה? מה זה הקטע הזה שלפתוח בקבוק בירה בערב אחרי השכבות? זה מפחיד אותי. מה הקטע שלבוא לעבוד במחשב עם כוס של משהו ועוד אחת?

אז ככה:

נחמה: חימום חלל הבטן הריק, התכרבלות בתוך ערפול נעים, התערסלות אצל מישהו שידאג ויטפל. שלא לדבר על הקלישאה: "הבה נשכח את תלאות החיים לכמה שעות...".

תקווה: משם תבוא הישועה, הקסם, הריפוי. שם, ברגעים ההזויים האלה, יקרה כל מה שלא קורה אףפעם, שם, עם האלכוהול "יראו" אותי. אחיה.

נקמה: (מוזר, למה כתבתי נקמה?) זהו, שתדעו לכם שאני לא כזאת ילדה טובה כמו שנדמה לכם! עכשיו מותר לי לעשות הכל! נה נה נה!! אני שחורה ואפלה ורעה.

שחרור: טוב, זה הכי ברור. מותר להגיד, מותר להתפרק, מותר לגלות סודות, לחשוף חולשות, להציג צלקות, להתגאות בהצלחות, לקרקש בלשון, לפתוח רגלים, לגלגל עיניים, להתרפק, להתחנן, לרדת על ארבע, להיות חופשיה ממחשבות ודאגות. אל תצפו לכלום ממני – אני שיכורה. להרגיש כל-יכולה. לתת עד הסוף, לאהוב עד הסוף, לבקש אהבה עד הסוף.

דרמה: הזמנה לדם, יזע ודמעות. יצרים, רגשות, חדירה, התקרבות, עזות. חיים בטכניקולור. מותר, אפשר ורצוי להרגיש ובגדול: אהבה גדולה, חולשה, קירבה, דחיה.

כעס: קשור לסעיף הקודם: מותר ואפשר לכעוס, להגיד מה שחושבים ומה שרוצים בלי פחד שאחר-כך יגישו את החשבון, או שלא יאהבו אותי. מותר ואפשר להיות אני עד הסוף, או לפחות אני שלמה יותר, עם כל מיני צדדים שונים ומשונים (מעניין שכתבתי את זה בתוך סעיף הכעס).

בריחה: כמו מין, זה גם יכול לעשות אשליה של אהבה והתקרבות. או שזה דווקא אמיתי? זה מקצר תהליכים, מטשטש פערים, מכסה על בורות קיימים. תמיד אפשר לקשקש כמה שטויות כשיש איזו שתיקה פתאום, או לעשות מעשה שיכרות כשאין משהו פשוט ואמיתי אחר לעשות. כן, יש כאן בריחה קלה. האם זה רע? האם לא להשתמש בזה? לא יודעת. אני מניחה שלפעמים כל האמצעים כשרים, ולפעמים זה פשוט בסדר להיות לא בסדר.

 אז מה שותים?

בירה – רצוי לף. זה נחמד וכפי. קצת מחוספס, מתאים לארועים המוניים.

יין אדום – מחמם את הרחם, מחרמן. אוהבת.

רוסי לבן – בלי וודקה, אבל עם כל היתר. מתה על זה. מרכך, ממיס, מחמם, מקרב. ד"ש לביג לובובסקי the dud.

פינה קולאדה – צריכה עוד כוס כדי לדעת למה ...

וודקה-אשכוליות – עושה טוב בראש, בלבול משעשע.

ג'יזס, על מה כתבתי פוסט?? אולי עצם הכתיבה על השתיה היא-היא הדרמה? "אני שותה, תראו כמה אני מיוחדת..." או בעצם: "אני כותבת על שתיה.. תראו כמה אני נועזת, פתאטית-בסטייל, נוברת, חושפת, מדיפה צחנת אלכוהול. זה סקסי...". אולי זו קריאה עלובה לעזרה, לתשומת לב, לחמלה, להקשבה? ואולי זו סתם בועה ריקה: אני הרי לא שותה הרבה (המממ... שותה הרבה או לא שותה הרבה??), אז מה אני מזיינת ת'שכל?

משהו בי מייחל לשכרות, מייחל לעירפול הנעים, לאיבוד העצמי החלקי הזה, בו אפשר לבקש בו זמנית גם להיות מוחזקת ומחובקת, וגם חסרת מעצורים וגבולות וקרובה קרובה מאוד לאהבה. רק לא להקיא בבקשה.