קצת מביך לכתוב את זה כאן, אבל משהו בי חייב לעשות את זה. אולי הגוף הרך שלי אחרי הערב-לילה-בוקר הזה, אולי הריח שלו שטבוע בסדינים (קיטש קיטש – אבל זה האימ-אמא של הטריגרים החושיים), אולי חותם מראה העיניים שלו הקרובות לשלי אי שם בלילה, או בבוקר, או שניהם ואולי זכרון הפנים והגוף המקשיבים שלו – אולי כל אלה הם שדוחפים אותי לספר, לסמן במילים ובאותיות, כך ששום דבר לא ילך לאיבוד (עוד אשליה?), לאחסן את הזיכרון הזה במחסן לעת ריקנות. אולי זאת פשוט התרפקות, או אולי זה צורך בהוכחה "כתוב משמע קיים" ואולי זה לצורך העברת מסרים בלי שום הרמת גבה או הערות ציניות, שאנחנו תמיד כל כך טובים בהם.
אני רוצה לספר, ככה בלי להשוויץ, אבל גם בלי להתנצל כל הזמן (דבר שאני נוטה לעשותו לעיתים קרובות מהדרוש, מסתבר. הנה כמו עכשיו...), כמה טוב ונעים ומענג היה לי איתו. כמה טוב היה לנו ביחד – אני חושבת.
אני רוצה לספר כמה יפה ומכמיר היה לפגוש את הפנים שלו קרובות קרובות לפנים שלי: לפגוש את העיניים שלו, מביטות, כמעט שייכות לי, רגע חודרות אלי, רגע לוקחות אותי, בולעות, רגע מוקירות תודה, רגע תוהות מי שם בכלל, רגע מתפלאות על הדבר היפה הזה (או שזאת בכלל אני עם השאלה הזאת...), רגע מלאות בעונג ובדבש ורגע פשוט צוחקות בהנאה פשוטה ואמיתית. מראה הפנים החיות, הפרועות, הרכות, הנרדמות לידי - עם זוית של חיוך שקשה לעלם אותו עוד דקות ארוכות אל תוך השינה הרכה - מראה העור, הקמטים הנסתרים, הזיפים, האוזן, השיער הקוצי, הפה והשפתיים שדרכם הלב קרוב יותר ובעדם אני מנסה לבלוע אותו מבפנים והוא מכניס את עצמו אלי.
אני רוצה לספר על הדיבור שלו, על הש' השורקת, עדינה כזאת וספוגית, מדגדגת באוזן, קלה לזיהוי. והר' המיוחדת, וקצב המילים קצת איטי ומנגן. הטון הרך, המילים המתוקות, הלחש הנמוך, גם כשהוא לא וגם בדיבור יוםיומי, שממיס וכבר כמעט ממכר.
וכן, בתוך כל זה אני עוצרת. פוחדת להסחף לגמרי, פוחדת להשאר בסוף לבד, לכאוב, להסדק. פוחדת להבהיל, ללחוץ, לחשוף מהר וחזק מדי ולאבד. למרות שהצהרתי שאני לא פוחדת. כנראה ששניהם נכונים: גם פוחדת וגם לא פוחדת. למרות שאני יודעת שאני כן חזקה ויכולה. הייתי רוצה להיות מסוגלת לקבל ולהנות ולאהוב את כל מה שיש ולא לחפש ולהצטרך את מה שאין, או שפשוט יקח זמן עד שיגיע. הייתי רוצה להיות מסוגלת לוותר על הדאגה על כל מה שאפשר-היה-אילו....
ובתוך כל זה, אני חושבת, למה אנשים בכלל מזדווגים לזוגות, מעבר לצורך בילדים, בארוחה חמה ובזיון הגון?
למה אישה, שיש לה חברות נפלאות וכמה ידידי-נפש אמיתיים, שממלאות וממלאים כמעט כל פונקציה ריגשית, נפשית וחברתית אפשרית - למה היא מחפשת, צריכה ורוצה את האהבה הזאת? את הקשר הזוגי הזה? למה גבר עסוק, פעיל ומכוסה מכל פינה אפשרית ירצה להכניס לחיים שלו קשר כזה? מה יש בזוג אוהבים, שבוחר להיות יחד, במינון וצורה זו או אחרת, שאין בחברות, חברים, בני משפחה וקרובים? מה קורה ביחסים כאלה שמייחד אותם, שאנחנו כל כך צריכים ורוצים אותם?
בעצם אני עסוקה בשאלה: למה אנשים ביחד, למה גבר-אישה, או לצורך הדיון אישה-אישה, או גבר-גבר, זקוקים לקשר של אהבה, התאהבות, להיות בזוגיות כלשהי. מה יש בזה שאין במקום אחר? מה הם מקבלים מקשר כזה? מהו הדבר שהם מעניקים או מאפשרים זה לזו שלא יכול להתקיים במקום אחר עם מישהו/י אחרים? מה יש שם שגורם לנו לרצות, באופן כל כך חזק, להיות יחד. האם זה המין הנפלא, הערכה הדדית, התעניינות, מקום להיות אהובים בזכות מי שאנחנו? האם זה עניין של גורל, של תיקון כלשהו? מה זה הדבר הלא לגמרי מוגדר אצלו, שעושה לי כזה קווץ' בלב וברחם, שגורם לי לחוש קרובה, כמעט חומלת, שגורם לי לרצות להיות איתו כל הזמן, באופן בסיסי ועמוק. מה זה הדבר הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
