מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

כבר מזמן רציתי לשים את זה פה.

זה השיר שאבא שלי היה שר לנו לפני השינה כשהייתי ילדה והוא עוד גר בבית. זה שיר של געגוע, החמצה וכאב. אולי בגלל זה היום אני לא יכולה לסבול אותו שר את זה, לילדים שלי נגיד. אבל, אני מאוד אוהבת אותו (את מי?? את השיר, או את אבא שלי?) וכל ערב כבר 10 שנים שאני שרה אותו לילדים שלי לפני השינה. יש עוד כמה שירים בפנתאון שירי-הערש המשפחתיים, אבל "לילה לילה" הוא די גולת-הכותרת.

עוד מעט כל זה יפסק, כי הם גדלים. הגדול - גדל מזמן לא בעסק, למרות שהוא המיסד. האמצעי מתקשה להפרד ולוותר על הטקס, נאחז, מחפש דרך אחרת, תחליף לקירבה ולמתיקות שהשיר מביא. אבל גם הוא בסופו של דבר יצליח בלי. והקטן - בעצמו תוהה "עד איזה גיל שאני אהיה, את תמשיכי להשכיב אותי עם שיר?" ולפני השינה כששאני לוחשת לו: "אפרוח שלי..." (כי עדיין יש לו פלומה והוא מתוק שאפשר לטרוף אותו...) הוא עונה לי: "אמא! אני כבר לא אפרוח, אני כבר קצת תרנגול...".

יש להודות, שגם לי קצת קשה לוותר על השיר. כל ערב, בחדר החשוך, קולות הנשימה המתרככים שלהם, ואני בקול עייף, קצת צרוד, מזייף והסוי, נוסכת עליהם (ועלי...) את קסם השינה המתוקה. אבל בעצם - קצת נמאס לי. אולי אני רוצה שוב את השיר לעצמי בלבד.

הייתי רוצה לשמור את השיר

הייתי רוצה להמשיך לשיר אותו

לאָהוב

לעצמי

לעולם:

לילה לילה הרוח נושבת

לילה לילה הומה הצמרת

לילה לילה כוכב מזמר

נומי נומי כבי את הנר

נומי נומי כבי את הנר

לילה לילה

נומי נומי כבי את הנר

לילה לילה עצמי את עינייך,

לילה לילה בדרך אלייך

לילה לילה רכבו חמושים

נומי נומי שלושה פרשים

נומי נומי שלושה פרשים

לילה לילה

נומי נומי כבי את הנר

לילה לילה אחד היה טרף

לילה לילה שני מת בחרב

לילה לילה וזה שנותר

נומי נומי את שמך לא זכר

נומי נומי את שמך לא זכר

לילה לילה

נומי נומי כבי את הנר

30.10.04

לאחר חיפושים מיני-קדחתניים, בעידודה של הקוראת-המגיבה ברכה, תבוא עליה הברכה, מָצִיתי את הבית האחרון, כפי שכתב אותו אלתרמן, ולא כפי שררבות של אמהות/אבות שרים ושרות אותו לילדיהם בצנזורה מגוננת ובלי משים:

לילה, לילה, הרוח גוברת,
לילה, לילה, הומה הצמרת,
לילה, לילה, רק את מחכה,
נומי, נומי, הדרך ריקה.

זהו.