מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

בעצם אין עוד הרבה לילות כאן בבית הזה: עוד 10 ימים אנחנו עוברים (כמה לילות זה?) והבלגן חוגג: ארגזים בסלון, ארגזים בחדר השינה שלי, ארונות מתרוקנים, מדפים ריקים. אין לי חשק ואין לי סבלנות לבשל (כאילו שבדרך כלל כן...), הכיור גדוש עד התקרה בערך. אבל כל זה נכון כי הילדים לא כאן הלילה. מחר בבוקר אני מסדרת ומחזירה את הבית למצב בו אפשר לחיות את הסוףשבוע בלי להרגיש נוודים. עדיין אין איפה להחביא את הארגזים הארוזים, ואת הארגזים הריקים שהכנסתי מהחצר, כי יורד גשם!!

גשם! היום ירד גשם: כבד, גדול, מאובק, מרענן, נפלא. הייתי בדיוק בבית החדש, עם הגנן, עושה איתו סיבוב בגינה הסבוכה (אח!! היא תהיה כל כך יפה!!) ופתאום גשם. הייתי קצת במבוכה לקפוץ משמחה לידו, למרות שאנחנו חולקים גורל משותף (גרושים) ויש לנו איזה דיבור חביב כזה שלא לדבר על הקפה הקבוע והוא גם "עושה לי מחיר" כי "הוא יודע מה המצב שלי", אבל אני גם יודעת מה המצב שלו ותמיד מוסיפה לו ואנחנו מתווכחים מי יותר מסכן, ומי יותר נדיב כמו שני פולנים מהעיירה. בימים אחרים ובתקופות קדומות יותר ואם לא היתה לו שומה מגעילה על האף ושינים נוראיות כאלה, הייתי עושה לו טובה וחוסכת לעצמי כמה מאות שקלים. אבל יש לו שומה מגעילה על האף, ושיניים קצת אפֶּס - רקובות, ויש לו חברה ולי כנראה יש חבר גם, ובכל מקרה קשה לדעת איך מתמחרים דברים כאלה וסתם בשביל להוריד 50-100 ש"ח, לא שווה.

הממ...לאן הגעתי? בסך הכל רציתי לספר על הגשם הנפלא, על החצר החדשה הגדושה, עמוסה צמחיה, על הבית שלאט לאט נצבע: החדר שלי בתכלת ושל הבנים בכל מיני צבעים שהם בחרו. רציתי לספר על ארונות המטבח מעץ שהחלטתי לצבוע אותם ללבן, ואכן זה מה שעשיתי היום (ותלתלי מרוחי הצבע עדים חיים למעשה) ואני קצת מתחרטת. אז הנה סיפרתי.

רציתי גם לספר איך קמתי נורא מוקדם הבוקר וישר הלכתי למטבח להכין קפה וראיתי מהחלון את כל הנוף (זה שאפשר לראות בצילום בצד שמאל שם למטה > ) מוסתר בערפל לבנבן, סמיך, צונן ומבשר טובות. כל כך התרגשתי. איזה מראה קסום - איך הגינה שלי כבושה על ידי ענן, מטשטשת אל תוך החלב השקוף הזה. לא ראו כלום וישר הייתי כל כך עצובה שאני עוזבת. למה אני עוזבת, ראבק???? איזה פינה קסומה, בחיים לא יהיה לי בית כזה, אמנם קצת קטן ולא ממש שלי, אבל יושב על קצה הגבעה, מבודד, נוף רך ואוהב. אני יודעת שאתגעגע, שארצה לחזור לזה, לכזה, לשקיעות המופלאות אי שם מאחורי הההרים במערב, שצובעות את כל הבית שלי מבפנים בכתום עז, או לבקרים החורפיים שרואים את הערפל שט לו בין הגבעות למטה. אוח, אני ישר נהית פיוטית ודביקה. העיר, מי בכלל רצה לעבור העירה??? אפילו שצבעתי את הארונות מטבח בלבן, וזה כפרי יותר, עדיין - כשמסתכלים מחלון המטבח, אם מתעלמים מהפרגולה והבוגונוויליה והשיחים שאחריה - יודעים שיש שם כביש ומגרש חניה ועוד בתים. ההרים כל כך רחוקים. ומעניין עוד כמה זמן אני עוד אתלונן על זה?

אבל מה שהיה נחמד במיוחד זה שכשצבעתי בדירה, היה שקט כזה (להביא רדיו למחר! אבל אין לי. אז דיסקמן! הוא של הילדים. סו-פאקינג וואט?? קחי אותו, את צובעת להם ת'בית, לא?? אבל אני לא יודעת איזה דיסקים לקחת. נו באמת - קחי מה שבא לך. יאיר דלאל עשה לך טוב הערב, אז אולי גם מחר בצביעה? לא! לא! משהו יותר קיצבי. חבל שהפס הקול של שרק1 נהרס. כן, וואלה חבל. אני כבר לא עוקבת אחרי השיחה הזאת, ועם מי אני בכלל מדברת??). אז בדירה היה שקט, נכון וגם הריח הממכר הזה של הצבעים והטרמפנטין. ופתאום באה חברה שלי עם הבת שלה, שהביאו לי קפה טעים לאללה, ועוגיות עוד יותר טעימות וישר התפעלו מאיך אני חרוצה, למרות שהיא לא אהבה את הלבן, וישר החדירה בי ספקות מטרידות. למה ויתרת על העץ היפה? אה, באמת למה?? בכל אופן, היא התלהבה מהחדר התכלת שלי - קצת עז מדי - גם לטעמי - אבל עם רהיטים, הוילון הורוד, שטיח, אלפי כונניות עם ספרים, מחשב, מיטה, אמא וילדים (וגבר, מישהו אמר גבר??) - זה כנראה יהיה בסדר.

יהיה בסדר. בקיצור.

יהיה בסדר.

עכשיו אני הולכת לקורא קצת על זוגיות כדי להבין משהו באיך העולם הזה עובד. ג'יזס. אין הוראות הפעלה לדברים כאלה??