מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

וואלה, אין לי מושג.

אהבה, הקשבה, מגע, עניין, אכפתיות, תשוקה, סקרנות, טיפול. אנא-אערף.

בא לי לסכם את זה ב-עניין ותשוקה.

אבל "עניין" לא במובן שמעניין לנו ביחד בניגוד למשעמם. ממש לא. אלא במובן של התעניינות בשני, התעניינות הדדית, שכוללת בתוכה בעצם הקשבה, אכפתיות וטיפול. נדמה לי. עניין במובן של care, במובן של interest.

מהי מחוייבות בתוך זוגיות?

הרצון, הנכונות גם במימד הפיזי המוחשי להזין, לטפח, לוודא-גדילה של הקשר, של כל אחד מהשותפים. זה לא רק ההסכמה להיות שם בכל רמ"ח ושס"ה, אלא גם להשאר ערים, מודעים, אכפתיים למה שקורה זה לזה ולקשר, רגישים לשינויים, לגוונים, לצרכים.

מחוייבות היא העטיפה שמחזיקה את הקשר, גם בעליות וגם במורדות שלו. זאת רשת הבטחון, שגם אם נופלים, נופלים בתוך המסגרת הזאת, ולא אל מיחוצה לה. לכן אפשר להרגיש בטוחה לקחת סיכונים, להפתח, להחשף, לשתף, להראות את הצדדים החלשים, הנזקקים. להכשל. להוביל ולשלוט, להתלות ולהתמסר, לאהוב ללא חשש לפגיעה. להיות שלמים בעצם. כי זה בטוח. וזה לא יתפרק מכל תנודה שהיא קצת פחות נעימה.

מה חשוב בקשר?

תכונות, מראה, מעשים, פעילות, תחושות, רגשות. כן, אבל נדמה לי שהדבר החשוב מכל הוא הרצון לערוך מסע משותף. יהיו התכנים אשר יהיו, יהיו המעשים, או האי-מעשים אשר יהיו, תכונות, דמיון או שונות - הרצון לגדול יחד, לבחון, להמריא, להגדיל זה את זו, את עצמך - הם החשובים לדעתי. נכון לרגע זה בכל אופן.

מה עוד חשוב:

הידיעה שיש דברים שאי אפשר לעשות לבד.

אני יודעת לחיות לבד. אני יודעת יופי לחיות ולהסתדר לבד. אפשר לומר שעשיתי את זה רוב שנות הנישואים שלי וגם לפניהם וגם אחרים. יש אנשים שמתים מפחד מהלבד. לי אין בעיה עם זה. זה אולי עצוב לפעמים, מרגיש בודד, יש דברים שמבאס לבד, אבל זה גם כיף גדול. תחושת עוצמה ומסוגלות, החלטות עצמאיות, אי-תלות באףחד, מאה אחוז מרחב מחיה, החלטות, ופעילות. שליטה מלאה. כן, יש דברים אחלה בלהיות לבד. אני יודעת להיות לבד, זאת לא בעיה בשבילי. אחד מהחלומות העקשניים והברורים ביותר שיש לי, הוא שסוף סוף אוכל לקנות את האופנוע שלי, לארוז תיק קטן ושימושי (יש עיצות טובות ב"זן ואמנות החזקת האופנוע") ולהמריא, להעלם אל תוך האופק, לבדי, בסולו בקול טרטור מנוע מרטיט. הו, זה יהיה מסע נפלא על האופנוע, ברחבי העולם. זה חלום ישן, עתיק, קבוע, עקשני. אולי פעם הייתי כזאת, איזה לונלי-ריידר כזה. די בטוח שהייתי כזאת, כי אני כזאת עכשיו. לכן השאלה המעניינת הפעם, בחיים האלה, היא לא מה קל לי ואני במילא יודעת לעשות (עובדה, תראו לאן החיים הביאו אותי), אלא איפה קשה לי, איפה מונחת השאלה, כי שם המפתח לתשובה - במקום של השאלה. וזה המקום של הזוגיות, של הביחד. שם אני צריכה ללמוד איך ומה. ולמה בכלל.

אני רוצה שהזוגיות הזאת, שעדיין לא מעוצבת וברורה, תהיה מקפצה. אל הירח, אל השמש, אל השמים, אל מעמקי הים ואל תחתית גאיות המדבר. מקפצה החוצה - לצאת איתה ובזכותה לעולם חזקה, ברורה ויפה, שהיא תהיה מקפצה להכנס לתוך עצמי ומקפצה להכנס אליו, לתוכו ולהיות שם בשבילו. אני רוצה בתוך הזוגיות זאת, שעדיין נולדת, להיות מסוגלת, נכונה ובטוחה להתאמת עם הנקודות הכואבות, הכשולות, הפצעים שלי - מבפנים. אני רוצה שהזוגיות הזאת, שיש בה יותר מרכיבים מהתבשיל הכי מסובך בעולם, תהיה אמיתית, אמיצה, סוערת, שקטה, מעוררת, מאתגרת, מרפאה, מנחמת. בטח יש עוד, אבל כבר אמרו לי שאני מגזימה עם "הרשימות" שלי ושיש גם כפילויות, וזה מעיק-אף-מציק (הנה, עוד פעם!!). אז אני פשוט אלך סוף סוף להתרחץ, כי אני עוד מצחינה מטרמפנטין.