מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

(ההגיג הזה התחיל כתגובה ליולי בפוסט הקודם):

הכאב הזה, שכרגע נקרא לו כמיהה, כבודו במקומו מונח, וכך עליו להיות כרגע. במקומו. אין מקום אחר מלבד מקומו. והוא כרגע כאן.
זה קרה ברגע אחד. נכנסתי לפגישת עבודה, וברקע היה את לט-איט-בי, של הביטלס. מאזר מארי וכל זה. לרגע עמד ליבי. עמדתי אני. כי ידעתי. כי הוא,ליבי, נפל. פתאום הרגשתי עצובה נורא. אףחד לא ראה ולא הרגיש, והכל היה רגיל, אבל באותה שניה, של השיר הזה, של המילים האלה, על מאזר (פאקינג) מארי - ידעתי שבעצם מכל מה שקורה בזמן האחרון אני עכשיו בעיקר עצובה.
לט איט בי לט איט בי. ג'סט לט איט בי-הי, קיבינימט.
ואני יוצאת משם בפול אדרנלין, ותוך שניה מתיישבת באוטו, ורואה פנים עגומות, קמטי עצב בצידי הפה ואנחת עייפות ובדידות. לא. בבקשה לא לרחם. מה פתאום. פשוט לט איט בי. איך השיר הזה היה שם ברדיו בדיוק שנכנסתי. מאזר מארי קאמז טו מי, ספיקינג וורדס אוף ווזדם. לט איט בי. וכל אחד ואחת צריך את מאזר מארי שתבוא אליו באהבה, ברכות ובדברי חכמה. אני צריכה אותה ואני גם היא לפעמים. השם הזה, שתמיד אני שואלת ואחרים מה לי ולו. המריה הזאת, האמא הגדולה, זאת שבוכים לה, שמתפללים לה, שרוצים שתחבק. היא הכמיהה, והיא המענה, התשובה, המזור. היא הלט-איט-בי. אבל זה אומר - אולי - שצריך לוותר על החלום שמשהו מסויים, שמישהו מסויים ימלא את החלל הזה, שמישהו יהיה מרפא, האוהב, המחזיק, המכיל. כי מאזר מארי נמצאת כל הזמן בכל מקום. היא כאן אצלי כרגע, וזה מכעיס אותי קצת. כמו הסיפור על הציפור הכחולה, שמאז ומעולם הרגשתי שהוא כזה צדקני, כי הוא נכון, אבל עזבו. זה מעצבן לצאת לדרך , לעשות מסעות ולגלות בסוף שהתשובה הכי קרובה שאפשר. מעצבן לאללה. אם אבין שהיא כבר כאן, אז לא אצא למסעות, חיפושים, כמיהות מרגשות, ולא אוכל לחזור לחיקה החם והשופע, לא אוכל ליפול לרגליה בעייפות ולמסור לה את הכמיהה שלי ולהרגיש אהובה ועצובה.

לט איט בי, לט איט בי. אין לי תשובות. אני מוותרת. אלוהים. אני מוותרת.

מריה שלך.

כמו שמוצאים ארגז נושן בפינה של המחסן או על עלית הגג, מתיישבים ופותחים אותו, מציצים פנימה. קצת מאובק, קצת לא זוכרים מה יש שם, אבל יודעים בוודאות עמוקה שיש שם אוצרות נפלאים, שיש שם את עצמי, אותי, את שלי - או לפחות חלקים. נכנסתי כי היתה תגובה במייל שלי הזנוח, תגובה מלפני כמה ימים טובים, ופתאום ראיתי את התמונה של האישה והאיש הרוקדים ולרגע אפילו לא זכרתי ששמתי אותם בראש הבלוג במקום המדבר עם העננים הזוחלים, והצבעים (תמיד זה היה כחול כזה כאן?), וכל האנשים הנפלאים שעונים ומגיבים. איפה הייתי? איפה אני בכלל? זו כנראה שאלה יותר קיומית-מהותית, מאשר טכנית. אבל התשובה היא פשוטה וטכנית, אבל חשובה מעין כמוה.

איפה אני?

כמה פעמים בכלל עצרתי, או מישהו עוצר, לשאול את השאלה הזו? "איפה אני?". לא במובן של אני בחדר השינה, בפינה של המחשב, ליד החלונות הגדולים המשקיפים לחצר הבלתי מטופלת בתרדמת החורף שלה. לא במובן הזה. במובן של הרצף, של רצף החיים. במובן של מה שאחלתי לעצמי, מה שבקשתי ומה באמת קורה (אולי אלך להציץ בברכת ראש השנה... רגע...).

אוקי, קראתי וחזרתי. די מדהים אותי למען האמת. בעיקר ברכתי את עצמי בכוחות, בפרנסה ובאהבה. וגם כמה עניינים עם הילדים, עם המשפחה, עם חברות. אז לשאלה "איפה אני", אפשר לומר שאני "כאן". לגמרי לגמרי. ומי שלא מכיר, וגם מי שמכיר אותי יודע עד כמה שזה לא ברור מאליו. הבנתי תוך כדי הסתו ותוך כדי החורף הזה שהעבודה הפנימית שלי, המטלה החשובה שלי כאישה בדרכים היא להיות כאן, בעולם המוחשי, בעולם האדמה, עבודה, פרנסה, מחוייבות. ושם אני נמצאת. לבוא הנה לכתוב, להרהר, לחזור אלפי פעמים לראות תגובות ולהגיב חזרה - זה מהלך שגונב אותי, מרחיק אותי. מרחיף אותי. ואני פוחדת. פוחדת שיגנבו אותי שוב, שהדברים הנזילים, האווריריים, האש, הקשת בענן יבוא ויקחו אותי. כל כך קל לקחת אותי. משב רוח קליל, אהבה, רטיבות בין הרגלים, ריגוש, חומר מרומם מהסוגים הללו - ישר גונבים אותי ואני עפה כל כך בקלות, נעלמת לי, נוטשת בלי טיפת יסורים את האדמה. ביי ביי עולם אכזר, הלו הפינס... על מה אני בכלל מדברת?  ג'יזס.. רק באתי להציץ בקופסאת האוצרות בעלית הגג... 

לפני כמה ימים עשינו את מסיבת הפיג'מות השנתית, אני והחברות אצלי בבית. ארבעת המופלאות, הנפלאות. כולן הביאו מלא אוכל, שמיכות חמות, קלפים (אושו), DVD והרבה מצב רוח טוב. את מעט היין שעוד היה במקרר שלי מתכופות רטובות יותר - אני שתיתי בארוחה וזהו. וכמובן שהיה גדול, כיף, מדהים. דיברנו המון, צחקנו, בכינו, ראינו שני סרטים, דיברנו עוד, לאט לאט כולן נשרו להן, נרדמו ורק אני נשארתי עירה, כל כך עירה, כמו שאני אוהבת, כמו ששנים לא הייתי. סערה בחוץ, סערה בפנים, כולן ישנות המאנייקיות, ורק אני עירה. רציתי גבר, רציתי אהבה גדולה אבל בסוף נרדמתי גם. בבוקר פתחנו בקלפים. כל שנה אנחנו עושות את זה. אין לנו איזו שיטה או איזה ידע, פשוט לפי הציורים ולפי מה שכתוב בחוברת. בדרך כלל יוצאים דברים די מדהימים. לי יצאו קלפים מבאסים, אבל רק ברגעים הראשונים. בשונה מהקלפים שיצאו לי לדוגמא פעם כשהייתי צריכה להחליט אם להתגרש או לא, ואז יצאו קלפים כמו "מסע", "מעוף", "דרך חדשה", "אומץ", וכל מיני דברים מפתים כאלה, עכשיו יצא לי "תמימות", "חיצוני" ומשהו לא זוכרת "מקובע", משהו כזה. אמא'לה. אבל ראו איזה פלא - מעז יצא מתוק. מדימויים לא פשוטים יצאו תובנות מחזקות מאוד.

התמימות - היה לי ברור - אני חיה המון בכאן ובעכשיו, במפגש בלתי אמצעי עם אנשים, מקומות, רעיונות, מצבים. עם עצמי. משם אני באה, זה העבר שלי. משהו ילדותי, מלא חיים וחיות.

החיצוני - ציור מבאס של ילד קטן עומד ליד שער סגור שעליו שרשרת (ומסתבר שהמנעול פתוח!), ומביט החוצה אל מראה של קשת צבעונית ומפתה. ישר חשבתי שאני בחוץ, שהעניינים ממשיכים להתרחש בלעדי, שאני לא מגשימה, לא רואה את המנעול הפתוח ופשוט יוצאת על הקשת, אל מחוץ למקום הנעול הזה. אבל לא, זה לא כך: אמנם בחוץ יש את הקשת, את הזוהר הצפוני, כל כך מפתה, כל כך אוורירי, רק להושיט את היד ולגעת לשקוע בה. ואני - אני בוחרת עכשיו להשאר במקום הסגור, הרגיל, בתוכו. לא בורחת החוצה למקום שקל לי איתו. אני עכשיו מקורקעת. מתפרנסת, עובדת, לומדת, משרישה לעומק. הקשת לא בורחת, אני יודעת שהיא שם, ואני יכולה מדי פעם לצאת וקצת לרקוד בה, לתת לצבעים שבה לשטוף אותי, אבל אני שייכת עכשיו למקום הסגור, המבויית. וזו עבודה קשה בשבילי. כמו שלמישהו אחר זו עבודה קשה להפתח, לעוף, לאהוב, להזדיין ללא הכרה, ליצור, לרקוד. בשבילי זו העבודה הקשה ועדיין לא מאוחר לי ללמוד לעשות אותה. להתאפק, ללכת בצעדים קטנים אבל עמוקים. לכן הקלף הזה, קלף ההווה - הוא בדיוק אני עכשיו.

הקפוא - קלף דוחה ומבהיל של פרצוף מכורכם, כלוא בתוך גביש לבן (יהלום? קרח?), אבל יש שם דמעות, דמעות של אש חמה, או של קשת, או של לבה. נבהלתי - זה העתיד שלי?? להיות כלואה בתוך גביש כזה? הו! והנה גם כאן ראיתי שהקשת שתמיד סביבי, תמיד מחוצה לי ואני רוקדת בתוכה - היא תבוא בבוא היום מתוכי, מבפנים. הדמעות הללו ימיסו את הגביש, אבל זה יהיה פנימי ולא חיצוני. ואז אני יודעת גם תבוא האהבה הנכונה. זה שיראה את דמעות האש שלי וישתה אותן, ירווה את צמאונו, ימיס את הגביש סביבי, יחד איתי.

מה זה אומר במציאות? וואלה.. איי הב נו פאקינג קלו. אין לי מושג. אבל זה מרגיש לי נכון לגמרי. זה חייב להיות מישהו שיסכים לי שאהיה מתנדנדת בין החוץ לפנים, בין הלילה ליום, בין השטן לאלוהים. זה חייב להיות מישהו שיסכים לפצעים שלי ויסכים להראות לי את שלו. מישהו שידע שאני חייבת להשאר על הקרקע, אחרת אעוף והתרסק. מישהו שיצמח משם גם. אולי. אמן.

אז שוב בסוף דיברתי על אהבה.

כי זה חסר. אבל אני לא אמלא את החורים שלי, חורים מכל מיני סוגים וצורות, במשהו סתמי. במילוי מתוק וסתמי.

קשה להאמין אבל בשנה האחרונה היו לי (רק) שני זיונים!! אני חושבת שזה שיא עולמי סנסציוני. זה כנראה מתאזן עם שנים אחרות שופעות במיוחד. יש צדק בעולם... נעים לי להשתמש במונח "ממוצע" עכשיו... אבל ת'אמת? לא אכפת לי. לא חסר לי. זה יגיע בזמנו. העיקר שלא אקפא, שלא אתייבש, שלא אהיה מרירה ועבשה. אני משתדלת.

כתיבה: אני חושבת שהכתיבה תחזור מתישהו. הכתיבה משקפת תמיד מה שעובר עלי. זה שאני לא כותבת כבר כמה חודשים בעצם כלום, לא סיפורים, לא יומן, לא טור אישי - זה לא מוצא חן בעיני. זה סימן קצת שהלכתי חזק מדי לכיוון האדמה. אני רוצה למצוא גם שם את הלחלוחית לכתוב. אולי סוף סוף יוולד הספר, ה-סיפור. אולי - אבל נראה לי שעדיין לא בשל הזמן, אם בכלל. אני כנראה צריכה ורוצה לעשות מה שפעם רונן אלון הציע: פשוט לכתוב, לא משנה בלוק-שמוק. עזבו דעת קהל. פשוט לכתוב. זה כנראה מה שאני עושה ברגע זה. ואני רואה כמה אני - כמו תמיד - אוהבת את זה. חיה את זה. כתיבה מתוקה שלי, אהובתי הנטושה. איך אעשה אותך?

נזכרתי בספר "שתהיי לי הסכין". הוא כותב וכותב וכותב. רק דרך הכתיבה קורים לו דברים. אני מעריצה מי שכותב, מי שיוצר כתיבה, סיפור, ספר. אני רוצה גם. לא בגלל הערצה. לא בכלל לא (אויש, יצא דפוק), אלא בגלל הנפלאות שבזה. המילים שיוצרות את המציאות, מתארות, לוקחות, בוראות. בגלל הסיפור שמתגולל שם. אני חושבת שאני עסוקה מדי בעצמי כדי לכתוב באמת סיפור. הסיפור היחיד שאני מכירה ויכולה לכתוב זה הסיפור שלי, שלנו, של השנים האחרונות, של האנשים שסביבי. והסיפור הזה, ששם הרבה טלנובלנות בכיס הקטן, לא יכול להכתב באופן פומבי. לא כל עוד הילדים שלי צעירים, וכל עוד אני לא מוכנה ולא רוצה להתעמת עם הגיבורים וגיבורי המשנה. אז בקיצור - אני מזיינת את השכל, וסיפור או ספר לא יצא בזמן הקרוב. אפילו את הבלוג שלי אני לא מצליחה לתחזק.

קרו הרבה דברים בחודשים האחרונים, והכי חשוב מכולם זה שאני יותר - בקצת - עצמאית. בכלכלה, בחשיבה, ברגשות, במעשים, באמונה. תודה לאלוהים שנתן לי את ילדי, שנתן לי את החברות שלי, את ההורים שלי, את האנשים שחוצים את חיי, את הארועים והמצבים שמעירים אותי, שלא נותנים לי לישון. תודה לאלוהים ששם אותי בעולם הזה, שבעה ובעלת יכולות. אני בוטחת בך שתראה לי את הדרך, בזמן המתאים לך ובאמצעים המתאימים לך. אני בידך, אוחזת את חיי יחד איתך.

לילה טוב

מריה השניה

זו שבחרה באיזו דרך ללכת

אני מנסה לסכם את השנה האחרונה וזה לא פשוט, ממש לא פשוט (וגם יצא לא קצר, ראבק). קרו המון דברים. היתה שנה מדהימה. לא במובן שהיה כפי, קל, סבבה. הו-לא! מדהימה כי התרחשו בה דברים חשובים, כי אני הייתי עירה, נוכחת, בוחנת וגדלה, כל הזמן גדלה. לא ברור לאן, אבל אני מרגישה שאני גדלה.

אז מה היה לי: 

היתה הדירה החדשה שעברתי אליה מהכפר הקטן בתחילת הסתיו. דירתי המופלאה, הרחם שלי. אוהבת אותך. את מחזיקה אותי, מכילה אותי, מלטפת אותי, מסבירה פנים לאורחים ולבאים, מאירה את ימי ומצילה את לילותי. לא יזיקו לך עוד כמה סורגים ועוד כמה עבודות שכמובן לא סיימתי ונתקעתי איתם (וילונות, מסמרים, אפילו יש עוד כמה ארגזים לפרוק...), אבל זאת הדירה שלי, הבית שלי, הקן שלי ושל הילדים. מודה לאלוהים שמצאתי אותה, שהמשפחה שלי עזרה לי לקנות אותה – אז אני מודה גם להם. סיכוי טוב שאשאר פה כמה וכמה שנים טובות (כזכור פעם עשינו חשבון, שדות ואני באיזה בלוג לא זוכרת של מי, שעד גיל 32 עברתי 18 דירות! ומאז, בעשר השנים האחרונות רק שלוש. שיא!), אולי אפילו אזדקן כאן, אולי אפילו יהיה לי בן זוג כאן. מי יודע. הכניסה לדירה היתה ספתח נפלא לשנה הזו שעברה.

סיפתח שני, נפלא לא פחות היה החבר שהיה לי. זה באמת היה נס במובן שבראש השנה כתבתי פה את חשבון הנפש שלי, את הבקשות והמשאלות שלי, וביום כיפור אלוהים שלח לי אותו. זה היה מענה זריז ביותר. tnx. היתה שם התאהבות, התאהבתי, נקשרתי, התמסרתי, היה קשר, היה נסיון ובשבילי זה המון. היינו יחד קצת פחות מחצי שנה. לא היה פשוט, אבל בשבילי, בתור אחת שלא ממש יודעת בעצם זוגיות מה-היא, זה היה מצויין. הרשיתי לעצמי לאהוב, לתת, להתאמץ, להתחייב, להאמין. שמחה מאוד על הקשר ההוא. בעצם אפשר לומר שקבלתי מהקשר הזה את הכוחות והידיעה שאני מסוגלת לעמוד במטלה של המבחן הגדול והקשה שהיה בקיץ. אז תודה }{. מצד שני הצטערת שזה נגמר, שזה לא פרח ולבלב, שזה גווע משום מה, מת ונשר.

הדבר השלישי החשוב השנה היה שאי שם באביב סיימתי את הטיפול הפסיכולוגי, שנמשך שנתיים וחצי. זה היה תהליך משמעותי ביותר, עבודה קשה ומרתקת. אהבתי כל רגע, גם את הקשים שבהם. הייתי אמיצה, כנה, נחושה, מרגישה וחושבת. הפרידה מהמטפל היתה נינוחה ובדיוק בזמן, בלי דרמות (בלי דרמות?! אני?!). כן, לפעמים אני רוצה לחזור, זקוקה לשיחות איתו, לתובנות, לעומק, לחיבור שהוא עזר לי לעשות בין כל מיני קצוות פרומים וחורים שחורים בחיי. אבל כרגע לא. וודאי בבוא היום אחזור אליו או למישהו אחר.

 הדבר הרביעי החשוב השנה, אם נלך לפי סדר הזמנים היה המבחן הגדול בסוף יולי. מבחן הסמכה מקצועי קשה מאוד. המון חומר, כולו באנגלית, כולל כמה השלמות שעשיתי באינטרנט. המבחן עצמו היה ארוך ומתקיל. עוד שבוע אדע אם עברתי, אם כי מבחינות אחרות עברתי בגדול ואני מאוד גאה בעצמי: למדתי כמו גדולה: השקעתי, פיניתי זמן, שילחתי ילדים, תמרנתי, השקעתי, חרשתי, לא הרפתי ולא ברחתי. לקחתי את זה מאוד ברצינות ואני מרגישה חזקה ומסוגלת אחרי ההתנסות הזו.

הדבר החמישי והלא פשוט בכלל, שהיה השנה, היו כל הדרמות סביב האקס. אלוהים, זה היה קשה, סוחט ועדיין. בקיץ שעבר היה הסיפור עם המכונית והנסיעה לסיני, אחר כך אי שם בסוף החורף היתה ההחלטה שלו ושל בת זוגו לעקור לגור עוד יותר צפונה. היו שם כמה חודשים לחוצים, עם הידיעה שהוא מתרחק, לוקח את הילדים ומשבש את כל סידרי החיים השבריריים שלנו. ואז בא הבום באמצע הקיץ - והם נפרדו והוא פתאום עבר לעיר שלי, ועכשיו הוא גר שני בלוקים ממני. עצם התהפוכות קשות, וגם מה כל אחת מהן מכילה. מרגישה שהשנה הייתי עסוקה מאוד בלהכיל, להחזיק, לשמור, לתמרן סביב כל הדרמות הללו. אני עייפה ממנו ורוצה כבר להפרד לשלום, אבל באמת. ויש כמובן את נושא הכסף שהוא מסובך ביותר. כרגע אין פתרונות, אבל אני בתהליכים עם זה. השנה זה יפתר.

הדבר השישי, האחרון בסדרי הזמנים זו תחילת ההחלמה הכלכלית שלי שהתחילה באמצע הקיץ ונכנסת להילוך גבוה. מחוייבות, בדק בית, חריצות, רישום, איפוק, הימנעות, שפע ושגשוג. זו דרך בה רגל אחת נטועה עמוק בעולם מעשי, מוחשי, ביצועי לגמרי, והרגל השניה בעולם רוחני של אמונה, פתיחה, הודיה ותפילות. כן, ממש כך.

אז במה אני מברכת את עצמי לשנה הקרובה:

~ בכוחות: כוחות רצון וכוחות עשייה. היכולת להגות ולבצע, היכולת לצאת לעולם במלוא עוזי, למצוא את הדרכים לבטא את עצמי, להשמיע את קולי, להשפיע, לעשות, לשלוח שורשים, להגביה אמירים.

~ בפרנסה: בשפע, ברוחב לב, הרבה מעל להוצאות, תגמול מלא לעבודה שגם תגיע בשפע (שלפי סעיף קטן קודם יהיו לי הכוחות לצאת ולעשות...).

~ באהבה: בן זוג. מאחלת לעצמי שהוא יגיע בקלות, בשלמות, שהגבר הנכון ינחת בחיי מוכן לאהוב ולהיות נאהב, מוכן ונכון למסע, לעניין, לאתגר, לסערות וגם לגלים רכים ומלטפים, שיהיה אמיץ ומתמסר, שיראה אותי ויאהב, שיתן לי לראות אותו ולאהוב גם. כמו בטטריס – שהחלקים פשוט יפלו זה על זה בהתאמה פשוטה.

~ הילדים: שיהיה להם טוב, מעניין, חברים, חוגים, לימודים, כוחות, סבלנות, סובלנות, יצירה, הנאה, גבולות, אמונה, הערכה עצמית, נתינה, שימחה, חיבוקים ונישוקים. שהקטן יוכל לעבור לבית הספר כאן, שיתמיד במה שהוא מתחיל, שיהיה אמיץ ונינוח עם חברים וחברה שירגיש בטוח וחזק מבפנים להיות מי שהוא; שהאמצעי יתחזק מבפנים, יבטח בעצמו ויוכל לנשום בנחת וימשיך להשתלב ולפרוח במקום החדש עם החברים והעיסוקים החדשים; שהגדול יהיה בעשייה חיובית, בעניין, במעורבות, שיאהב את עצמו ואת האחרים. אמן.

~ האקס: שנפרד לשלום, שלא אכעס, שלא אצטרך, שאסלח, שנהיה בקשר טוב ונינוח, שנצליח לנהל את חיי הילדים מתוך אמון והערכה. שיהיה לו טוב.

~ המשפחה שלי: שיהיו בריאים, במיוחד: אמא שלי, אבא שלי, אישתו וחמותי (צריך לכתוב לשעבר?). שיגשימו, שישמחו, שיסלחו (בעיקר דודה שלי), שידעו לדבר, לאהוב, לתת ולקחת. שנמשיך להיות ערבים זה לזה, דואגים ומעורבים. שאם יהיה מכשול – נוכל לו. אמן.

~ החברות שלי, ותיקות וחדשות: רוצה להודות עליהן, על החוכמה הנשית המופלאה, על העיינים הרואות, החיבוקים, האהבה ללא תנאי שהצלחנו ליצור בנינו. שתהיה להן שנה נפלאה של צמיחה, התחזקות, פריצות דרך, בריאות ואהבה.

~ אנשים שעברו בחיי והמשיכו הלאה, אנשים שעוברים ונוכחים בהם עכשיו, נגעו בי, נגעתי בהם: תודה לכל אחד שהיה והשאיר סימן, שאיפשר לי ללמוד ולתקן משהו.

ובאמת לקינוח, הנה טופס ההזמנות המצומצם שלי, שני סעיפים:

     1) מזמינה עבודה, פרנסה, הכנסות בשפע, בעניין ובקלות.

     2) מזמינה גבר לאהבה וליחסים.

שתהיה שנה טובה

מגדלנה