|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
עוד סיפור מדברי - הסיפור על רני חושה
כמו שכתבתי לפני הסיפור "קור", אני רוצה לשים כאן עוד סיפור-מדבר. גם הוא נכתב לפני כשנתיים וכל פעם שאני קוראת אותו רגשות אחרים עולים בי: לפעמים פליאה ולפעמים רתיעה. בכל מקרה, מקומו כאן.
הנה הסיפור השני:
הסיפור על רני חושה
רני חושה היה חקלאי, שגר במדבר וגידל תמרים ומלונים בחממות ליד המושב בו התגורר. הוא חי לבד כבר יותר מ- 10 שנים והתגעגע לאישה שתהיה איתו. הוא אהב לטוס בשמי הערבה, לראות את הצבעים ולשמוע את השקט.
פעם בעת שטס נמוך, מתמרן בין קירות הנקיק המפותל, ראה אישה צועדת עם תרמיל על הגב. היא הביטה אל המרום, מצילה עם כף ידה על עיניה, עוקבת במבטה אחרי המטוס החולף מעליה. מראה האישה הנטועה במרכז הערוץ הרחב והיבש חדר אל ליבו של רני חושה, שרצה לגעת בה ולשמור אותה לנצח, אבל הוא היה בשמים והיא על הארץ, הם היו רחוקים והמון אויר הפריד ביניהם.
מאז חיפש אותה.
יומו של רני חושה היה מסודר וידוע מראש. השכם בבוקר, עוד לפני שאדי החום כיסו את הכל, נהג לקום ולצאת אל החממות שלו. שם עבד עד ארוחת הצהרים, אותה אכל בפונדק של ציפורה, ליד המושב. לא היה לו כוח וחשק להכין לעצמו ארוחה בבית ולאכול אותה לבדו. אחרי הארוחה נח בביתו, מתחת למאורר התיקרה הגדול ואחרי המנוחה היה חוזר לעוד כמה שעות עבודה בחממות. בשעות הערב המוקדמות, עת רוח מפוייסת, חמימה ורכה היתה משייטת על ערבת-המדבר, היה רני חושה נוסע אל שדה התעופה הקטן בפאתי המושב, עולה על המטוס שלו וממריא.
שם, ליד העננים היה רני חושה בוכה.
הוא היה בוכה את הגעגועים שלו לאהבה מלאה ורחבה שתביא אותו אל הכוכבים, בוכה את הגעגועים שלו לאש שתבער בתוכו ותזכיר לו שהוא חי ובוכה את הגעגועים שלו לאישה עם נפש גדולה, שתחבק ותעטוף אותו, עם זרועותיה, ליבה ושדיה הכבדים. בוכה, כי האישה הזו לא נמצאת בחממות שלו ולא במטוס.
כשרני חושה היה בוכה בתוך המטוס שלו, טיפות הדמעות היו נושרות מטה אל הקרקע ומשאירות את ההודעות שלו שם, בתקווה שהאישה תבוא שוב ותאסוף אותן. כל טיפה הפכה לאבן מדברית, נוצצת וזוהרת, מקרינה על הצוקים החומים את השתברות קרני האור בשלל צבעי הקשת. המדבר היה זרוע באבני-הדמעות של רני חושה.
יום אחד חזרה האישה למדבר כדי לספר את צערה להרים ואספה אל תוך תרמילה את האבנים הנוצצות שמצאה. כל אבן שהרימה רטטה בכף ידה ואל מול לוח ליבה. האישה עטפה וקרבה אותה אל גופה, נישקה אותה בחום, בשפתיה היבשות. האבן היתה מתעוררת, נרפית ומשילה מעליה את מעטה הגביש וחוזרת להיות הדמעה הפשוטה של רני חושה.
האישה אספה את כל הדמעות בתוך מיכל בתרמיל שעל גבה. מדי פעם ליקקה את אצבעותיה, או את כף ידה וטעמה את הטעם המלוח-מתוק של רני חושה, טעם התמרים מעורב בזיעת החממות. היה זה טעם השמים וטעם המים. טעם החול והסלעים. הדממה והחום. היא אספה את כל האבנים שהתמוססו בידיה והתרככו על גופה ומילאה את המיכל הכחול, שהפך לים. התרמיל היה כבד והאישה נשאה אותו לבדה בנקיק, שמחה על האוצר-המדברי שמצאה, למרות שעדיין לא ידעה מה לעשות איתו.
לבסוף, מצאה גֶב ובו מעט מים קפואים, שחורים ואוצרי סוד, התיישבה לידו והוציאה מתרמילה לחם, זיתים ותמרים שקנתה מוקדם באותו בוקר בפונדק של ציפורה, שם עברה בדרכה אל הנחל. בזמן שאכלה, פירורים מהלחם נשרו על גופה, שמן כבוש נטף מהזיתים על שדיה ובטנה וגלעיני התמרים התפזרו סביבה, על אדמת החוואר הצמאה. היא נגבה את פיה בגב-ידה, ישבה שבעה ומלאה והביטה במים עד שנרדמה.
בחלומה ראתה שדה חיטה זהוב, נע ברוח הקלה ולידו שדה של כותנה צעירה, שרק מתחילה לצמוח, עדיין בלי רמז לבדים הצבעוניים שיצמחו על השיחים בשלהי הקיץ. מעל השדות ראתה ציפור שחורה, עורב גדול דואה וכשעקבה במבטה, בעיניה העצומות, אחרי מעוף העורב, ראתה שהוא מגיע אל אגם קטן ותכול, נוצץ באדווה בוהקת.
כשהתעוררה, חלצה את נעליה וגרביה, פשטה את בגדיה באיטיות והניחה אותם על הסלע להתחמם בשמש המדברית. עמדה עירומה, פשוטת איברים, נותנת לגוף לשיר את שיר ההודיה לאור החודר, לחום העוטף ולשקט. נשמה כמה נשימות עמוקות והאוויר חילחל וחדר אל כל קפל ופינה בתוך גופה, מזרים רטיטות עדינות ועיקצוצים.
האישה הוציאה את המיכל מהתרמיל, פתחה אותו ושפכה לאט לאט את הדמעות של רני חושה על ראשה, על שערה, על פניה וגופה. נותנת להן לשטוף אותה, לרחוץ אותה ולצנן את עורה הרותח. הדמעות זרמו וזרמו מתוך המיכל. שטפו ושטפו. מפל של דמעות ניגר ללא סוף, רוחץ את העייפות, התמיהות והפחדים. הכל נשטף וזרם אל תוך הגב, מי הצער המלוחים, תכולים, נוצצים כיהלומים מתערבבים במי-המעיין השחורים והקפואים.
השמש נטתה למערב, צובעת את ההרים בכתום-זוהר והאישה פנתה לאחור, החלה צועדת אל עומק הנקיק, נותנת לרגליה לשקוע בסלעים, לברכיה ללטף את הזיזים ולעורה להתפלש באדמה היבשה. ידיה חיבקו את העצים הבודדים שהיו נטועים בפינות המוצלות וגופה התחכך בצוקים המתרוממים אל-על.
כשרני חושה מצא אותה תשושה וחבולה, אסף אותה אל חיקו ונשא אותה בזרועותיו המדבריות אל ביתו. שם השקה אותה, האכיל וטיפל בה.
את רגליה הפצועות רחץ ועטף בחולצות-הכותנה שלו. את פסי הבוץ מקפלי צווארה ניקה בצמר-גפן טבול בשמן-זית וכך משח אותה למלכתו. את עפעפיה המאובקים ליקק בלשונו, תוהה לטעם המלוח-מתוק שלהם, טעם מוכר שהתפשט בגופו כמו כוויה. אל פיה הצחיח הזליף טיפות של מי-תמרים עם מעט דבש, תמרים אותם קטף מעץ-התמר שצמח בין לילה ליד הגב שבנקיק.
כשפקחה את עיניה לראשונה מצאה את פניו של רני חושה קרובים ליד פניה. היא שלחה את לשונה וטעמה את הלחי שלו והשפתיים וזיהתה מיד את הטעם המופלא ביותר שיכלה לזכור, טעם התמרים וזיעת-החממות. אז ידעה שלא תצטרך יותר לשאת את תרמיל האבנים לבדה. גם הוא ידע.
| |
קור - סיפור
המדבר נכנס לגלילה בצד איפה שהרשימות. משום מה אני צריכה שזה יהיה מרוכז וזמין – כמו פינת זיכרון כזאת שאפשר לגשת אליה, להתרפק, להזכר, לקבל השראה.
כבר מזמן, שנים, שיש לי יחסים מיוחדים עם המדבר. כבר מאז ימי התיכון שהיינו יורדים לסיני לחפירות ארכיאולוגיות ולטיולים של בית-ספר שדה סנטה-קטרינה וחוף-אילת, וגם עם הצופים אפילו (חנוכה, שלג על כל ההרים, ישנו באוטובוסים בלי חימום. למה?? אני עדיין תוהה...). ופתאום אפילו נזכרתי בבחור ההוא, אילון קראו לו נדמה לי, שהיה איתי בטיול כזה והתאהבתי בו וכל הדרך חזרה לירושלים באוטובוס הייתי עסוקה בלעשות את עצמי רדומה ונופלת לו על הכתף תוך כדי נסיעה. אני לא חושבת שהוא הבחין בי באופן מיוחד (האם משהו השתנה מאז?)
יש שני סיפורים וקטע קצר שאני רוצה שיהיו בפינת המדבר הזאת, לכן אשים אותם כאן, ופשוט אעשה קישור לרשימה בצד, בינתיים אולי מישהו יהנה מהם. הם נכתבו מזמן, לפני שנתיים או שלוש ובכל זאת יש להם זכות חיים.
הסיפור הראשון:
קור
במדבר קר בלילה.
היום שקע ונעלם. הסלעים והאדמה הצחיחה גמרו לפלוט את אדי החום שנספגו בהם, לשחרר את קרני השמש שנאגרו בתוכם. אחרי שהמדורה כבתה וכל אחד פנה לאוהל שלו, מתחיל הקור העז להתקיף. תחילה הוא נשען על הפנים ומתחיל להקיף אותם. אז הוא חודר לאט לאט מבעד מעטה שק-השינה, עוטף את הגוף, כמו זרועות תמנון צוננות, מוציאות את מעט החום שהצלחת לאגור מכל האנשים, השמים והארץ.
את לבושה בכל – אבל בכל – מה שיש לך: טרנינג, ג'ינס, שתי חולצות וסווטשרט. שני זוגות גרביים. על שק השינה פרסת את המגבת, את הלונגי, ועוד כמה בגדים. הקור צוחק לך, לועג לנסיונות המגוחכים שלך לחצוץ בינך ולבינו. אפילו חבשת את כובע הצמר, ניסית לסתום כל פתח באיזור הצוואר והחזה עם הצעיף והכפפות שהבאת. לא, אף אחד לא יכול להגיד שלא באת מאורגנת, שלא ידעת שיהיה קר. אבל אף אחד לא הכין אותך למלחמה עקובה עם הקור. למתקפה עיקשת ועקבית. אף אחד לא הכין אותך לכידוני קור עז שחודרים מבעד כל סדק וכל חור בבד, עוקפים כל מכשול.
את מנסה כל מיני שיטות ידועות, אך בלתי יעילות לחלוטין, מסתבר: מרפה את עצמך ונושמת עמוק. מתחברת לכדור של אור לבן בתוך הבטן, שאמור – כך הבטיחו – להתרחב ולהתפשט בכל גופך ולשמור עליך. טעות! לא עובד.
אחר כך את מתכווצת, מתכדררת, מתעברת ונושפת פנימה אויר חם, אל עבר גופך הנוקשה. לא עוזר! דמך קפא.
בשלב הבא את עסוקה בשיטות אוטוסוגסטיביות מתקדמות במיוחד של דמיון מודרך: "אני נמצאת על חוף ים טרופי. רוח חמימה נעימה פורעת את שיערי, השמש מחממת את גופי, את בטני. כפות רגלי חמות… חמות… לא ממש חמות… לא, לא חמות בכלל… קרות… קרות מאוד…. קפואות…". נו, גם זה לא מצליח.
אם כך, כל שנותר הוא לרעוד. את רועדת כמו אחרי אורגזמה טובה. רק שהפעם זה מקור. את רוטטת בכל הגוף. רטיטות קטנטנות מתוך הבטן אל כל שטח העור. את כפות הרגלים את כבר לא ממש חשה, למרות שאת מנסה לחכך אותן זו בזו, תוך איזו אשליה שחיכוך יוצר חום. במקרה הזה החיכוך יוצר חיכוך, לא יותר. נושפת לתוך כף היד, אבל מגלה שהאדים תכף יהפכו לנטיפי קרח. את רועדת בשינים. נוקשת. זהו, את נותנת לעצמך לרעוד עד הסוף כי אין משהו אחר לעשות.
עד שמתוך החשיכה הכחולה, מתוך הקור האפור, בדממה צוננת שרק צליל נקישות שיניים נשמע, פתאום מחשבה נעימה, עם היבהוב קלוש של חמימות עולה בך. מחשבה של תשוקה קטנה לבחור שנגע בך היום. איך לא חשבת על זה קודם? בתוך דימדומי שינה והזיות-קור, את מתחילה לשחזר את המגע הזה. יד שהגיעה אליך בלי שידעת עדיין למי היא שייכת. היד לא ידעה כמה מותר לה לגעת, עד כמה. היא בעיקר ליטפה לך את פנים-הזרוע, זוחלת לאיטה לכיוון החיבור בבית-השחי. המקום הלבן והרך. היא לטפה בעדינות, עולה לאיטה לעבר השד השוכב שלך, מתקרבת לפיטמה זקורה ונוגעת בה כאילו במקרה. זה הטריף אותך וגם עכשיו.
כן, המחשבה על מה שהיה שם נעימה מאוד, ומאפשרת לך לשכוח לרגע מהקור העז, שמכרסם בבשר שלך. אבל את אפילו לא מעלה בדעתך לשלוח יד אל בין הרגלים, כי אין סיכוי שתגיעי לשם, עם כל שכבות הבגדים. רק המחשבה לשתף את קור בפיסת גוף חשוף מעלה מחשבות נקם בשקוף הזה שמכאיב לך ממש, גורם לנקישות שיניים חסרות שליטה.
אבל ההחלטה נפלה. בו במקום. לא עוד. לא עוד לילה כזה! אין סיכוי שתסכימי להיות מושפלת ומנוצחת באופן כל-כך ברוטאלי. יש פה עוד אוהלים ועוד אנשים ובכלל את לא שומעת אותם נוקשים או מתלוננים בבוקר. שם חם ונעים. זה ברור. בטח יש להם מדורה בתוך האוהל, או תנור חשמלי, משהו. קור עט עליך בלבד, זה ברור, כמו הענן הזה מעל הראש של ההוא מהסרטים המצויירים. ואם בכל זאת קר שם – אז בשניים יהיה חם, זה ידוע. רק דורש בדיקה. יסודית ולעומק.
למחרת, אחרי יום מרגש, עמוס ומגרה, לקראת סיומו של ליל-מדורות נוסף מגיע רגע האמת. האוהל שלך עומד תחת הצוק. את יודעת טוב מי נמצא שם בפנים כרגע, מציץ אליך, בחיוך ערמומי וכמעט מפתה. "בואי, בואי", הוא קורא לך. "אני צריך אותך ואת הגוף שלך. אני צריך לעבור בין פיתוליך, לחדור לכל פינה וחריר אצלך. אני רוצה ללקק אותך, להצמד לרעד שלך, להקפיא אותך. לזרות עליך את מיצי גופי הצוננים ולעטוף אותך גם מבפנים. אני צריך אותך, זקוק לך בייבי".
או. את כמעט מתפתה. הקול שלו, עמוק ולחשושי. הזרועות הדקות והחלקות שלו מושכות אותך לשם, לעוד לילה של התמסרות סהרורית, רעד ודמיונות. את נמשכת אל הקשיחות הגברית שלו, לריח הקפאון העולה ממנו שמגרה אותך בלי שיתן לך פורקן. קצת כמו שאת האוהבת.
יד חמימה מקפיצה אותך, מעבירה זרם פתאומי של חשמל מזמזם, קוטעת את חוט המשיכה שלך אל האוהל עם קור שמחכה לך שם.
"היי, לא אמרת שמתת מקור אתמול בלילה?" הוא שואל, ואת רואה את העיניים החום-דבש שלו קרובות אליך.
היד הזו, מוכרת לך. היא כבר טיפסה אצלך וגרמה לך רטיבות שבנתיים הגלידה בקור.
"כן. קפאתי מקור, בקושי ישנתי. היה לי לילה מלא הזיות. לא העלתי בדעתי שיהיה כל כך קר ואני ממש…" סוף סוף מישהו מוכן להקשיב, לעצור לך את ההתעללות הלילית הזו.
הוא קוטע אותך ולוחש, קצת נבוך "תשמעי, רוצה לבוא לישון באוהל שלי? אפשר להסתדר. יש מקום וזה בסדר".
הקרחון הדוקרני בלב שלך מתנפץ בשניה. כמו מפולת שלג ענקית, סחיפה גולשת במדרון, לוקחת איתה הכל, מעלימה את כל הרעד ונקישות השיניים המכאיבות.
"כן. בטח. תודה" – את שולחת את החיוך מוקיר, כי נראה שבאמת תוכלי להפנות גב למכאיב ההוא, שרק מוצץ את לשדך ומטלטל אותך כל הלילה בין גביש קרח אחד למישנהו, מגלגל אותך על מדרון הפתיתים הקפואים שלו. כן. את יכולה להתנתק ממנו בלי חשש. שיבלה לו בלילה באוהל שלך. כולו לרשותו. לך יש אש להתחמם לאורה. גחל להפשיר את עצמך.
באותו לילה נמסת לתוך שינה מתוקה וחלומית. נשימות עמוקות וקצובות ליד האוזן שלך היו כמו שיר ערש ענוג. רכות חמימה נושפת בעורפך כמו שמיכת ריבועים מפלנל. גלים הסויים, עולים ויורדים, לוקחים אותך למחוזות של רוגע ובטחון.
עם אור ראשון של בוקר, היד ההיא, מגששת, מוציאה אותך מהחלום המדברי שמילא אותך ושינכם יחד בריקוד גופות עדין משילים את שקי השינה ושכבות אחרות, מתקרבים ומתחברים, מנפצים את כל שדות השלג שעוד נותרו.
כשנכנסת אחר-כך לאוהל שלך, ראית שקור השתולל שם. רעב וכועס נגס בכל, פיזר ובעט.
את רק מחייכת, עדיין מוחתמת בבערה קטנה וידידותית, לוקחת את הסנדלים ויוצאת.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
