מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

איך אפשר בלי דרמות פה ושם? כנראה שאי אפשר.

הילדים חזרו אתמול אחרי סוףשבוע אצל אבא שלהם, אבל צריך להבין כמה דברים לפני שאני פוצחת בסיפור של מה שהיה:

1) ברמה העקרונית, אבל זה מאוד עמוק וברור לי, אני מאמינה ורוצה שלילדים שלי יהיה אבא, פעיל, מעורב, אכפתי. אני רוצה שהם יהיו ביחסים טובים וקרובים. כלומר, לא יעלה על הדעת בכלל כאופציה שזה לא יהיה כך. הוא לא אורח בחיים שלהם, והם לא אורחים בחיים שלו. הבית שלו הוא הבית שלהם. כן, הבית השני שלהם. זה מסובך ולא פשוט. אבל יש להם שם חדרים, בגדים, משחקים. הם ישנים שם פעמיים בשבוע ובסופי שבוע ויוצאים משם לבית-הספר. אפילו היו תקופות שהלכו לחוגים בישוב שהוא גר בו. אז ברמה העקרונית זה ברור לגמרי.

2) ברמה המעשית, הפרקטית, אף פעם לא הבנתי גרושות שלוקחות את הילדים לעצמן, מרחיקות את האבא, לא נותנות להן לראות אותו. יש סיפורי זוועה, אני יודעת שומעת ומכירה. יש אנשים נורא טיפשים, אנוכיים וילדותיים שעושים המון נזק אמיתי לילדים שלהם, לעצמם ולבן/בת זוג לשעבר שלהם. אבל אני לא מדברת על הדרמות המזעזעות, אלא על המצב שהיא (בטח יש גם אבות כאלה) נתלית בילדים, כאילו שהיא לא רוצה חיים משל עצמה. ומה אני אומרת כאן? ברמה המעשית ביותר, אם הם לא יהיו שם יומיים בשבוע, איך אני בדיוק אצליח לעבוד, לחיות, לנהל איזה שהם חיים חברתיים, חיים זוגיים, תרבותיים, ללמוד, לפגוש, לנסוע, להתפרנס. כי כשאת לבד, בלי בן זוג איתך באותו בית שישא חלק מהנטל, אז כל שלושת הילדים עליך כל הזמן. חוגים, הסעות, השכמות בוקר, כביסות, מכולת, שיעורי בית, חברים, סנדוויצ'ים בבוקר, החלטות, החלטות והחלטות. מרתון בלתי פוסק. אז פסקי הזמן האלה, שהם שם אצלו, בשבילי הם אויר לנשימה בכל המובנים. רק המחשבה שנגיד הם היו רק אצלי, או שהם יגדלו קצת ויתחילו לבחור נגיד ולנדוד בקלות בין בית לבית, בהחלט עושה לי לחץ בחזה. אני רוצה, זה אינטרס פרטי שלי כאישה בוגרת ופסאדו-עצמאית שהם יהיו שם, מדי פעם על בסיס קבוע ושגרתי. כדי שהם יהיו שם ולא יהיו עניינים - צריך להיות להם שם טוב, נכון? ואני לא צינית, ממש לא. אם יהיה להם לא טוב שם מאיזו סיבה, זה גם יהיה בלתי נסבל מבחינתי כאמא וגם זה ינענע את הסירה באופן שלא מתאים לי גם ברמה העקרונית - ראו סעיף 1, וגם ברמה הפרקטית.

3) לפני שלושה שבועות או משהו כזה, כמה שבועות אחרי שאני והם עברנו מהכפר לעיר לדירה החדשה שלנו, הם גם עברו עם אבא שלהם לגור יחד עם החברה שלו והבן שלה. כלומר, עכשיו הילדים שלי גרים כמו משפחת בריידי: אבא + 3 ילדים ש"נשוי" לאמא של ילד אחר. זה החצי אח שלהם שפעם כתבתי עליו. ואני מיחלת בכל ליבי ומעודי שהסידור הזה יצליח, בכל המובנים: העקרוני ופרקטי בשבילי, ובעיקר - שלילדים שלי יהיה טוב שם. לא חושבת שיש אמא או אבא, הורה כלשהו, שיכול לסבול את המחשבה שהילדים שלו מבלים (חלק די ניכר מהחיים שלהם, לא דקה בחודש) במקום שלא טוב להם. חשוב לי מאוד שהיא, האישה החדשה של אבא שלהם, תהיה טובה אליהם, נחמדה, אולי אפילו תאהב אותם. כשאני חושבת עליה, אני חושבת גם על עצמי, ועל כל הנשים הגרושות שמחפשות בן-זוג, חיים זוגיים חדשים. לא חושבת שאני רוצה, בטח לא עכשיו, לעבור לגור עם מישהו ועם הילדים שלו. זה נראה לי כל כך מסובך, אללה-איסטור. בכלל לא מובן לי הכוחות שמושכים לבצע דבר כזה (כי הכוחות שרוצים מאוד להיות ביחד ללא הפרדה ברורים לי, אבל עדיין זה נראה לי כל כך מסובך ומעיק מצד אחד, כל כך מקלקל זוגיות מצד שני, וכל כך מחבל במרחב ובעצמאות שיכולים להזין יופי זוגיות חדשה של פרק ב'. בקיצור - מי צריך את זה בכלל?).בכל אופן, אני חושבת עליה שכל הכבוד לה, ככה לקחת על עצמה בעצם טיפול וחיים במחיצת הילדים שלי, שהם כמובן נפלאים מאוד, אבל חבורה די אינטנסיבית, ובעיקר - לא שלה. לאהוב, להיות סבלנית, מתחשבת, מטפלת והוגנת כלפי עוד שלושה בנים (ולא לשכוח שלה יש את האחד שלה שקיבל פתאום שלושה אחים שצריך להתחשב בהם וכו'). אני בטוחה שזה מסובך ביותר ובמידה מסויימת אני מה-זה-לא-מקנאה בה. אבל זאת הבחירה שלה.

עכשיו, אני לא אוהבת להתלונן ולא רוצה להשמיץ אותו. זה דוחה אותי המצב הזה. אני לא רוצה להיות הגרושה הזאת שחושבת שהאקס שלה הוא איזה מפלצת, כי במקרה הזה הוא ממש לא. ובכל זאת, משהו קורה שם ואין לי מושג איך להגיב או מה לעשות. ומעל הכל, זה כואב ומסובך מאוד.

בכל אופן, הילדים חזרו אתמול מסוףשבוע אצל אבא שלהם. נכנסו הביתה מההסעות, רטובים וקפואים ומאותו רגע, כל אחד בתורו, הם שפכו כעסים וטענות על מה שקורה שם. חשוב לי להדגיש שהם עשו את זה באופן בלתי תלוי זה בזה, כי פעם אחד היה איתי במטבח והשני במחשב (די רחוק) ופעם אחד היה בחוג, והשני איתי.

הבן האמצעי מספר לי שהם הגיעו אתמול רק ב-10 לבית ספר (הוא שונא לאחר, פוחד מהמורה הפלצנית שלו), כי לא היו הסעות (כולם קיבלו אלפי מכתבי אתרעה על הפסקת ההסעות מהישובים והצורך להתארגן באופן עצמאי), ואבא רק היה צריך לצאת לעבודה ב9:30, אז הוא הביא אותם רק אז, ולמה הוא לא יכול להביא אותם בזמן?? הוא מספר לי גם שהיה לו קר לאללה כל היום בבית ספר, כי לא היו בגדים נקיים, הכל בעירמות או במגירות של השידה השבורה, ואין אף גרב נורמלית לרפואה, ואף סווטשרט נקי. ואז פתאום הוא התחיל לדבר עליה, על החברה של אבא שלהם, שעד עכשיו לא חושבת שהם ממש התלוננו עליה, ודווקא חיבבו אותה למדי. אבל לא לשכוח שעכשיו זה כבר לא ביקורים זה בבית של זו, אלא שהם גרים כולם יחד. כמובן שהוא התלונן שהיא דואגת רק לבן שלה, ותמיד מגינה רק עליו וכועסת עליהם (ושאפילו אבא אמר לה את זה), ובעיקר - שהיא מעשנת בכל הבית. וזאת עובדה, אני יודעת את זה, ואין לי מושג מה לעשות עם זה. הם מבקשים ממנה לא לעשן בבית ולא באוטו. הם בקשו מאבא שלהם המון פעמים שיגיד לה. הם עשו פעם אפילו סנקציות, הם תלו שלטים בכל הבית. וביקשו שוב ושוב. הבית שם - כשאני מגיעה - ממש מסריח מסיגריות. מאפרות גדושות בפינת אוכל, בסלון, ליד המחשב. הילדים שלי חיים בבית עם מעשנת שלא רוצה, יכולה או מוכנה להתחשב בהם.

אני גדלתי עם שני הורים מעשנים (כל אחד בביתו...), ומאוד סבלתי מזה. ואז לא היתה שום מודעות ולא ידעו כמה שזה מזיק. אני לא מצליחה להבין את זה, את חוסר ההתחשבות, את ההתעלמות מהבקשות, שלא לדבר על - באיזה זכות הילדים לא שלה צריכים לנשום את זה? אוח, זה מעצבן אותי נורא. העיקר שהם אוכלים אוכל בריאות ועושים מדיטציה כל היום...

בעבר, כשהם עוד גרו בנפרד, כמה וכמה פעמים ביקשתי, רמזתי, דיברתי איתו בשם הילדים, ואמרתי לו שאני מבקשת שהיא (או מישהו אחר לצורך העניין) לא יעשן בבית כשהילדים שם, או לפחות לא בכמות הזאת. כשחיינו ביחד זה היה ברור, גם לו. זה לא היה איזה קטע גחמתי שלי. גם הוא לא סבל את זה. עכשיו, אני מבינה, קשה לו, או שהוא לא רוצה להכנס איתה לקונפליקט, אנא-אערף, ובכל זאת - אילו הילדים שלי (וגם שלו, אז אני לא מבינה את הפשרנות הזאת), זאת הבריאות שלהם. ובעיקר - אם הם מבקשים וזאת לא איזה בקשה ביזרית כזאת ויוצאת דופן, איך זה שאף אחד שם לא נענה להם?

אחר כך האמצעי נרגע קצת, הלך לחוג, ופתאום הקטן מתחיל. אבל מכיוון שונה ולא לגמרי ברור: משעמם שם, לא נעים לי שם. אבא כל הזמן או ישן, או במחשב או עם החברה שלו. הוא לא מקשיב, הוא לא עוזר בשיעורי בית, אין בגדים נקיים. אני לא רוצה ללכת לשם מחר, או אף פעם. והוא חוזר על זה כל אחה"צ, בערב, אחרי המקלחת, לפני השינה. על הבוקר. והוא ילד לא נודניק,  ולא איזה מתלונן סדרתי, ולגמרי לא מניפולטור.

ואני? אני עומדת ומקשיבה. מה אני בדיוק אמורה לעשות? הם הילדים שלי, אלא הם החיים שלהם, נתח רציני של החיים שלהם. אני לא יכולה לבוא ולהגיד להם - "תשמעו זה לא מענין אותי", או להגיד - "אל תדברו כך על אבא שלכם", או "מצטערת אני לא יכולה לעזור". אבל, כולנו זוכרים את זה, וזה מה שמסבך פה את הסיפור, שבקיץ שעבר הם באו וסיפרו לי משהו, הלתוננו על משהו שם ובפשטות לגמרי אמרתי להם "דברו עם אבא על זה. אני בטוחה שהוא יקשיב ושזה יסתדר" וכמובן שהנחתי שכך באמת יהיה. לא עלה בדעתי שזה שהם סיפרו לי יהפוך בעצמו להיות בעיה. למחרת הוא מתקשר אלי זועם כמו שבחיים לא שמעתי אותו וצועק עלי בטלפון: את אמא מסיטה, את שוטפת להם את המוח וכל מיני דברים איומים כאלה. באמת שהייתי בהלם מוחלט, כי כל מה שאמרתי להם זה תגידו לאבא שיקנה מספרים ודבק, אם אין שם. והוא השתולל.

ועכשיו אני מוצאת את עצמי צריכה להוכיח לכולם שאני לא מסיטה, שאין לי טיפת עניין שיהיה שם קונפליקט או ניתוק. תמיד יפול החשד שמשהו בי שמח שהם לא לגמרי מרוצים שם. אוקי, אני מוכנה להודות שמשהו קטן וילדותי בי מרוצה מזה שהם "אוהבים אותי יותר". אוקי? אבל זה באמת לא זה. בחיים לא אמרתי להם משהו נגדו, או משהו שיכול להתפרש כנגדו. ואם כן, זה לגמרי בתום לב ובטעות. ההתנפלות שלו עלי היתה לגמרי מתוך הקטע שלו, הכעסים שלו עלי, התסכול שלו שהם פנו אלי ורק אחר כך אליו.

הקטע הנורא מכל הוא לא שהוא צרח עלי אז בקיץ, אלא שהוא כעס אליהם ואמר להם לא לערב אותי יותר במה שקורה שם אצלם. עד כדי כך שהבן הגדול אמר לי "אמא אל תשאלי אותנו איך היה בסוףשבוע, כי אבא לא רוצה שנדבר איתך על זה".

אתם קולטים???

איזה דפוק, מה הוא עשה להם. נגיד שאני נורא לא בסדר, האמא המסיטה עלי אדמות, שאמרה לילדים שלה ללכת לדבר עם האבא במידה והם לא מרוצים ממשהו, במקום להתלונן אצלי (ואני מוכנה להקשיב, אבל לא יכולה לעשות הרבה) - נגיד שבאמת אני זונה בת זונה. איך הוא מערב אותם ואומר להם לא לדבר איתי?? לא לספר לי מה שלומך, איך היה בסוףשבוע?

אז אתמול הקטן מספר לי, אבל ישר אומר לי "ושלא תעיזי להגיד שום דבר לאבא. אל תדברי איתו, כי הוא יכעס עלי שסיפרתי לך". וואלה יופי. וכך עמדתי והכנתי סלט טונה, והוא ממשיך, בדיבורים הילדותיות שלו ואומר לי: הלוואי שאבא ימות (ג'יזס!!), אני לא רוצה ללכת לשם יותר, אףפעם... אולי נספר לאבא שנסענו לחוץ לארץ, והוא יחשוב שאנחנו שם ופשוט לא נלך אליו יותר... וכך הוא מלהג לו, ואני פשוט מקשיבה, רועדת מבפנים לגמרי, מחבקת אותו בידיים נוטפות טונה, ואומרת לו שוב ושוב את המנטרה היחידה שאני יודעת: אתה צריך לדבר על זה עם אבא,לספר לו מה אתה מרגיש. אבא יקשיב לך, הוא אוהב אותך ורוצה שיהיה לך נעים שם. והוא חוזר ואומר לי "אני לא אגיד לו כלום. אי אפשר לדבר איתו".

מה עושים, מה לעשות???

הבוקר הם הלכו לבית הספר, בידיעה שאחרי זה הם ילכו לשם. לא, לא היתה דרמה בפרידה, כי הם מבינים ויודעים שללכת לאבא זה לא עניין של בחירה ואני יודעת שלא קורה שם שוב דבר רע או נורא. אני יודעת שהוא אוהב אותם מאוד ואכפת לו מהם. אבל אני יודעת שהוא עסוק מאוד בבניה של זוגיות חדשה, שזה בטח קשה לשים את עצמך ככה בין הילדים שלך ובין האישה החדשה שאתה אוהב ורוצה שיהיה לה טוב איתך. אני יודעת שהוא תמיד היה מפוזר ולא לגמרי אחראי במובן האמהי של התפקוד היוםיומי. והוא לא יוצא דופן בזה, אני בטוחה, אבל הוא - אולי בשונה מגברים אחרים - לקח מרצונו את האחריות המלאה על הילדים כשהם אצלו. הוא משמורן, הורה אחראי ממש כמוני. אוקי, הוא לא יכול להיות כמוני, ואני אףפעם לא אהיה כמוהו. כל אחד מאיתנו נותן לילדים דברים אחרים, וכך צריך להיות. לכן ילדים צריכים שני הורים, גם אם הם לא גרים באותו בית. ובכל זאת, מה קורה שם ברמה של תקשורת, של בטחון לבוא ולומר דברים ברמה של תחושת השייכות והקירבה, שהם לא רוצים לדבר איתו? האם הכל מומצא על ידם כדי לרצות אותי? (זאת אופציה מבעיתה בעיני ואני לא חושבת שאנחנו במצב כזה פתולוגי), האם הם מיואשים מיכולת ההקשבה והשינוי שלו?

אם אפנה אליו הוא יכעס עליהם, ואת זה אני לא מוכנה לגרום להם.

אם לא אפנה אליו - איך אעזור לילדים שלי?

אם אצליח לגרום להם לפנות אליו ולדבר איתו, הם יצטרכו ללמוד להסתיר את העובדה שהם דיברו איתי, כי הוא יכעס עליהם ועלי, יותר מאשר יקשיב באופן ענייני.

אם הם לא ידברו איתו בכלל, איך הדברים ישתפרו?

אני יודעת שנשפכתי כאן לגמרי. אני ממש לא יודעת מה לעשות. חשבתי לפנות לאיזה גורם שלישי. מישהי שפעם היינו אצלה בטיפול והוא מאוד מעריך אותה. אני רוצה לפנות אליה  גם כדי לקבל עיצה, אבל גם כדי לראות אולי היא יכולה לדבר איתו, או שאצלה נוכל לדבר.

אה, ועל כל זה, אפשר להוסיף את הפרט הפעוט שכבר חודשים רבים שהוא לא מעביר אלי את כספים שסיכמנו, את המזונות, אלא רק חלק די קטן מהם. איזה פריירית אני. אבל בשם השקט המדומה, אני כנראה מוכנה לספוג הרבה.

לא, אני לא אוהבת את עצמי במצב כזה של דרמה מולו. לא רוצה להיות מארטירית וצריכה גם להזהר מצדקנות. לא רוצה לעזוב את זה בשם השקט, אבל פוחדת ממלחמות איתו. הוא התגלה כתוקפני במידה מבהילה מאוד וגם, לא כזה אבא בסדר או האקס האידאלי, כפי שלפעמים חשבתי.

אולי פשוט להתעלם מזה, להמשיך להקשיב להם, ולתת להם לנהל את ה"מלחמות" שלהם איתו?

וואלה, לא יודעת.

כשהייתי בת 12 ההורים שלי התגרשו. אבא שלי בעצם לא היה בבית כבר שנתיים קודם: חצי שנה הוא היה מגוייס למילואים במלחמת יום-כיפור, ועוד חצי שנה הוא חזר הביתה, ניסה לעבוד, לא הצליח להשתלב וחזר לצבא-הקבע לעוד שנה. אחר כך הוא חזר סופית והם התגרשו.

אחרי הגירושים, אמא נשארה איתנו, עם הבית, האוטו, המזונות ועם הרבה מרירות, למרות שלפי האגדות היא זאת שזרקה אותו. אמא שלנו עבדה כמו חמור, וגם הוא. היא מכרה את הבית במחיר הפסד ועברנו לגור בדירה קטנה בעיר. אבא שלי גר בדירות סטודנטים שכורות וניסה באופן פתאטי למדי לשוות לחדרים ולדירות שלו אוירה של בית. מהר מאוד הוא התחתן שוב, עם אישה חכמה, יפה וצעירה ממנו ב-10 שנים (שכנראה אכלה הרבה קש מאיתנו). הוא נסע לחו"ל פה שנה ושם שנה וכשהיה בארץ, דווקא הבית שלו היה "בית" (בזכות האישה?). אבל בכל זאת, אחותי ואני לרוב לא אהבנו לבוא אליו. זה היה פשוט כאילו להתנתק מהחיים שלנו, כדי להיות עם אבא וזה גרוע.

כשהיינו מתלוננות לאמא שלנו שאנחנו לא רוצות ללכת אליו בימי שלישי, כי משעמם שם, כי זה לא בית, כי אין צעצועים, אין חברים ואין חוגים, אלא רק נקניקיות ותפוגן ויציאות להסתובבויות אין סופיות בפולסווגן וריאנט (או וליאנט?) הטרנטה שלו, היא היתה מגלגלת עיניים לשמים, מחבקת אותנו ואומרת משהו כמו: "זה האבא שלכם, ואתם צריכות ללכת אליו. אין מה לעשות, אין ברירה".

כשגדלתי והייתי לאישה צעירה כעסתי עליה, כי הרגשתי שהיא טפטפה לנו את המסר ש" אבא שלכם חנטריש, אבל אין פה ברירה. אני חייבת לשלוח אתכם אליו, להקריב אתכם פעם בשבוע. מסכנות שלי...". פלא ששנאנו ללכת אליו?! כעסתי עליה שהיא הפכה אותו ל"איש הרע" וגם משום שהיא לא הגנה עלינו, שלא באמת (כביכול) הקשיבה לנו ואמרה: "אז אל תלכו! מה פתאום שתלכו למקום שלא טוב לכן בו!" כעסתי על  כל המסרים הכפולים שלה: הוא אידיוט, אבל אתן חייבות ללכת. אז הוא אידיוט או לא אידיוט?? לא מפתיע שעד לא מזמן לא ידעתי שאני מסוגלת להרגיש משהו בכלל - מי יכול להרשות לעצמו להרגיש משהו במצב כזה?!

היו לה גם תמיד המסרים האלה, הקטנים, על כמה הוא היה מנייאק עם כספים. תמיד ידענו שיש "בעיות עם הכסף", שהוא לא משלם מה שהוא צריך, שהוא מתקמצן, אבל שהיא נורא הירואית ולא ממש מבקשת ודורשת והוא כמובן מנצל את זה. עד היום היא מסוגלת "נורא להתפלא" כשאני מספרת לה שהוא נתן לי או לאחותי איזה כסף או משהו. היא גם תמיד תשחיל משהו על תקן: "את יכולה לבקש יותר מאבא שלך, תאמיני לי, יש לו... יש לו...." כי היא עדיין חושבת שיש לו מיליונים בבנקים בשווייץ והוא מסתיר אותם מאיתנו. זה מטריף אותי מכעס.

רק כשממש גדלתי והייתי לאמא ואחר כך התגרשתי בעצמי, הבנתי כמה מסובך היה המצב של אמא שלי: היא התגרשה מאבא שלי מסיבות מוצדקות מבחינתה. היא לא אהבה אותו, לא סמכה עליו, כעסה עליו. הוא היה עסוק בהתפתחות וההתקדמות הפרטית שלו ולא טרח בכלל להיות שותף בהורות, לא פתח את ליבו וכיסו גם כשיכול היה (כי הרגיש שהיא סוחטת אותו ומנצלת אותו, אנא-אערף...). עכשיו, בתוך זה היא צריכה לשלוח את הבנות שלה אליו. סביר שאנחנו קלטנו איכשהו את העמדה שלה וספגנו חלק מהמסרים שלה עליו, לכן לא רצינו ללכת אליו – וזה היה הניצחון הקטן שלה, הנחמה הפרטית שלה. היא בטח חשבה לעצמה, אי שם בעומק: "אני קורעת את התחת, אתה מתקדם בחיים, מתחתן, נוסע לחו"ל וחושב שאתה ביג-שוט, הא?? אז הנה לך!! הן מעדיפות אותי!!" (וקיבינימט – שאלוהים יסלח לי – אני מכירה את זה...). אבל אמא שלנו היתה חייבת לשלוח אותנו אליו בימי שלישי, ויכול להיות שגם האמינה שחשוב שנהיה איתו בקשר. אני מניחה שאפילו היה לה נוח לקבל יממה בלי הילדות פעם בשבוע, וסוףשבוע לעצמה פעם בשבועיים, הרי מעבר לזה היא היתה איתנו כל הזמן, או עבדה. מהסיבות האלה היא בכל זאת שלחה אותנו לשם והקפידה כמו שעון שוויצרי לעשות את זה, אבל במקביל לטפטף (לא בכוונה מרושעת כמובן!) ולחזק את הרעיון שהוא בנאדם די דפוק.

 ועל זה כעסתי עליה. על חוסר היכולת שלה לפרגן לו, לתקשר איתו כמו שצריך בענייני כסף, לעמוד על שלה ולא רק להתלונן, לתת לי ולאחותי לפתח יחסים אוהבים איתו, לשמור את הדעות שלה עליו לעצמה. הרגשתי שהיא "קילקלה" לי את אבא שלי וכעסתי עליה על זה.

היום, היום אני בקושי נושמת. רוצה לבקש ממנה וגם מאבא שלי סליחה. סליחה של הבנה.

כמה שהמצב הזה מסובך וזה הולך ומסתבך. איי דידנט הב א-פאקינג קלו!

איך נמנעים מלהעביר לילדים מסרים ברמה העל/תת מילולית לגבי מה אני באמת חושבת על אבא שלהם? איך מאפשרים לילדים לאהוב אותו בלי שהם ירגישו שהם בוגדים בי? איך מצד שני מקשיבים להם אם יש להם תלונות, ואיך עוזרים להם לפתור את העניינים שלהם איתו, לשפר את המצב שלהם שם? איך לא משאירים אותם לבד במערכה הזאת? איך אפשר להפריד בין הכעסים שיש לי אליו, לבין העובדה שהוא אבא שלהם ובסה"כ אבא טוב ואני לא רוצה לקלקל להם? איך אפשר להעלים מהם מה אני באמת חושבת ומרגישה עליו? האם זה בכלל נכון - מה עם האותניות? הם הרי מרגישים הכל בעצם, אז איך אפשר להעמיד פנים? איך אפשר להעביר אליו את התלונות שלהם, האם צריך בכלל לעשות את זה? ועוד איזה מליון שאלות ששכחתי (כבר מזמן הפכתי לדלעת...) או שאני פשוט לא יודעת איך לנסח אותן.

אתמול הם התלוננו בפני על כל מיני דברים שם בבית.

הקשבתי להם, הרגשתי כל-כך הרבה כאב. כאב שהם לא איתי כל הזמן, יותר, הרבה. כאב מתוך הידיעה שבעצם – זה אבא שלהם, ויהיה קשה מאוד לשנות אותו, והקשר איתו חשוב וטוב להם. כאב על חוסר היכולת לומר להם את זה כך. כאב שלא טוב להם שם, או לפחות כך הם אומרים ואם זה לא נכון – שכן טוב להם שם, הכאב על זה שהם מנסים לרצות אותי בזה שהם מתלוננים עליו – וזה בכלל מזעזע אותי ומבהיל אותי נורא. הרגשתי כאב על חוסר היכולת שלי להתערב ולהיות מעורבת בכמעט חצי מהחיים שלהם, ואם אני מתערבת, זה לא יוצא טוב. לא הייתי רוצה שהוא יתערב בחיים שלי איתם. כאב שאני לא יכולה לתת להם הכל, להגן עליהם בכל רגע, ולתת להם בית, כמו שאני חושבת שצריך. כאב על זה שהרגשתי התרוננות קטנה ומגעילה כשהם אמרו שהבית שלי הוא "בית אמיתי" ולא אצלו. כאב על כך שהם יצטרכו להכיר בזה שזה חלק מהחיים שלהם. כאב שאין לי טיפת קצה-חוט מה עושים.

הקשבתי להם וזכרתי את אמא שלי ורציתי לרוץ ולחבק אותה ולהגיד לה: "אמא, מה עושים?? מה עונים? איך לא מקלקלים, אבל כן נותנים להם לדעת שאני איתם?" בסוף אחרי שהקשבתי והקשבתי, אמרתי להם שהם צריכים לדבר איתו ולהגיד לו. והם כמובן אמרו שהם דיברנו איתו אלף פעם. אז הצעתי שיעשו את זה שוב, שלושתם יחד.

ומסתבר שהם עשו.

כי לפני כמה שעות קבלתי טלפון ממנו, זועם, רותח, כמו שור שמדמם למות.

"את אמא מסיטה!! את מרעילה!!! שמעתי את זה בטון דיבור שלהם, באנרגיות שלהם – שמעתי אותך!!!"

והוא ממשיך ונובח עלי: "זה בגלל כל הריב שלנו על האוטו והכסף, את מכניסה את זה לראש שלהם..."

ידעתי שזה לא נכון, או לפחות לא לגמרי נכון (כי גם אני – לא מלאכית). הטענות שלהם ענייניות וספציפיות.

"האם אתה מסוגל להקשיב למה שהם אומרים לך, בלי להשליך על זה את כל הכעסים שיש לך עלי?? האם בכנות אתה יכול לומר שהתגובה שלך אליהם כשהם אמרו לך הכל היתה באמת של הקשבה ואמון, או שזרקת עליהם את ההתחשבנות שיש לך איתי??"

הוא שתק.

שתבינו: היום בבוקר היינו אצל המגשר, בשיחה קשה מאוד, מאוד. אני עדיין לא יודעת לגמרי איך לעכל את מה שהיה שם. רק שמעבר להכל לא היתה לו ברירה והוא הסכים להפסיק לנסוע עם הילדים בבגאז' של הסטיישן שלו, בלי חגורה, בלי כיסא ובלי ביטוח. לפחות זה.

ועל זה אני חושבת שהוא כועס עלי.

והוא גם כועס עלי שהוא צריך לשלם מזונות לילדים ועל זה שהוא לא מצליח להרוויח יותר כסף. הוא כועס עלי שאני מתערבת, על זה שאני צודקת. הוא אפילו כועס עלי על זה שהוא כועס עלי. ונראה לי שגם בגלל שמתברר יותר ויותר שהסיפור של הילדים (המשותפים, מה לעשות) לא נעלם, לא מפסיק ושאין ברירה שאנחנו נשארים הורים משותפים. זה מטריף אותו (וגם אותי, בואו נהיה כנים).

 אז מה בעצם בכלל רציתי לומר פה?

~ שבכלל לא התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה, ואני עוד תוהה מה לעשות איתו.

~ שכל-כך הרבה דברים קורים בחיים שלי שאני לא עומדת בקצב הכתיבה שלהם. זה מתסכל.

~ שצריך לסלוח להורים שלנו.

~ שצריך לסלוח לעצמינו.

~ שקשה לסלוח למי שאנחנו עדיין כועסים עליו, כמו האקס שלנו.

~ שהדברים עם הילדים ועם הגירושים הולכים ומסתבכים במקום ללכת ולהיות פשוטים יותר. אמרתי לו את זה – זה ילך ויהיה מסובך יותר, כי הילדים מבינים יותר, רואים יותר, דורשים יותר. צריך להשקיע יותר כסף, מחשבה, תשומת לב, תקשורת. האם הוא שותף או שהוא הופך לאויב? מה אני צריכה לעשות כדי להוריד אותנו מהעץ הזה?

~ שלכל סיפור יש את הסיפור מראה שלו, את הצד השני של המטבע, שנכון ואמיתי בדיוק באותה מידה, רק שהוא לא הצד "שלך". מה עושים עם זה, זאת השאלה.

~ שלא רציתי להגיע למצב הזה – אבל זה קורה וזה כואב ומפחיד.

לילה טוב.

יש לי רק כמה דקות לכתוב, כי "תכף הילדים באים" וחשוב לי בכל זאת להספיק להגיד כמה מילים.

קודם כל - לכל הקוראים ובעיקר לכל המגיבים - אין לכם מושג איך התגובות והמילים שלכם עשו לי טוב. היה יום מאוד קשה, מאוד. בתוך כל הסערה הזאת שגנבה אותי כמו שמזמן משהו לא גנב אותי - בתוך כל זה, שלושה ילדים נרגשים, רעבים, משועממים/עסוקים חליפות התרוצצו לי בין הרגלים, הייתי צריכה לארוז, לארגן את הבית, לענות על טלפונים ולסגור ת'עניינים. בתוך כל זה - הסערה הזאת. ג'יזס, היה לי קשה, הייתי עצבנית, קיצרת רוח, מבולבלת, מוטרדת, לא מרוכזת. לקח לי יותר משעה לארוז את כלי-הרחצה... תארו לכם.

התחושה הקשה מכל היתה שאין לאן לברוח. אני צריכה להחליט! אני צריכה לפעול! אףחד לא יעשה את זה בשבילי. זה חשוב וזה עכשיו! לא חושבת שהרבה פעמים בחיים שלי הייתי במצב כזה. הייתי במועקה קשה מאוד ועוד כל מיני רגשות לא קלים.

דיברתי עם כמה אנשים שקרובים לי, חלקם מכיר את הנפשות (הנפש אקסית בעיקר) הפועלות, את הילדים ואותי כמובן. דרך האנשים היקרים האלה הצלחתי לראות את הדברים מכיוונים שונים, על צירים של זמן ועומק, של התפתחות-אישית, של הפרדות ממנו, של מאזני כוחות, של טובת הילדים, של טובתי שלי. דיברתי גם עם שני אנשי מקצוע, שני מגשרים שאני מכבדת ומעריכה את דעתם ותפיסת העולם שלהם (כל אחד מהם אמר לי בדיוק ההיפך דרך אגב).

רוב השיחות היו קצרות, לא היתה לי סבלנות להאריך. הייתי גם עם עצמי, חושבת, מביטה פנימה. לא בכיתי למרות שזה היה תקוע ביג-טיים, הכל היה עצור, עד אחת השיחות ששם זה פשוט יצא וכל הכאב והבלבול נשפכו החוצה. וגם כעס. וגם היתה שיחה אחת חשובה עם חברה שגם היא גרושה עם צרות מכל מיני סוגים מהגרוש שלה, ודרך השיחה הזאת הבנתי כמה אני לא רוצה בעצם להתחיל את "המלחמה" עכשיו.

בקיצור עשיתי משהו שנקרא "לאסוף דעות". וסביב כל דעה בדקתי והקשבתי לעצמי, איך אני מרגישה, מה זה עושה לי, מה אני רוצה, מה אני יכולה, מה נכון ומה צודק. הבנתי (שוב, עוד פעם, עדיין?) שאת העתיד אףפעם אי אפשר לדעת, רק את ההווה, את העכשיו. כל היתר זה ניחושים וספקולציות.

ואז, תוך כדי נהיגה (וזה קורה לי המון, הארות, הבנות, הברקות, כתיבות, התרככויות או התקשויות שדווקא קורות בנהיגה, כמו במדיטציה) הבנתי שאני רוצה להניח לזה עכשיו. רוצה לנסוע לסיני בשקט, לתת לילדים שלי לנסוע בשקט, לא לחטוף אותם מאבא שלהם, לא רוצה לפחד שהוא יצוץ פתאום (הוא בסיני כבר יום רביעי!), לא רוצה לברוח ממנו בשבת בלילה, לא רוצה לתת לו אותם מתוך חולשה.

החלטתי לשחרר.

וגם להתפלל לאלוהים ולבן שלו וכל המִרְיָמִיות עלי אדמות שישמרו על הילדים שלי.

מאותו רגע - וזה היה המבחן הפנימי שלי - מאותו רגע ירדה לי אבן מהלב. חזרתי לנשום, קוי המרירות והכעס והלחץ מצידי הפה נעלמו, פתאום היתה בי שמחה. הבנתי שזאת ההחלטה הנכונה לעכשיו. חזרתי אל הילדים שלי (שהופקדו כבר מהצהרים אצל חברה שכנה, כאקט של עזרה, התחשבות והגנה עליהם...) טובת-לב ואוהבת.

לא, זה לא שקר ולא בריחה. זאת האמת שלי כרגע. אני משחררת את השבועיים הקרובים.

צלצלתי לאקס, בטון רגוע ושלו מאוד (אך אסרטיבי ונחוש!...), אמרתי לו - זה משוחרר עד שאתם חוזרים ואז - הנהיגה הזאת תפסק. נקודה. ואם צריך יהיה אלך עד הסוף לכל הערכאות, האירגונים, המשטרות, האנשים שצריך. זה קו אדום שאי אפשר יהיה לחצות אותו. אם תרצה גישור - אין בעיה - אבל אני לא באה למו"מ, מצטערת. אין מה להתפשר פה (בימי שני עם חגורות ובימי חמישי בלי?...). הוא ישר אמר - את רואה, את מתערבת לי בחיים. אמרתי לו: אתה לא מעניין אותי, תבין את זה. פשוט הילדים לא יסעו באוטו בלי חגורות, מה זה קשור אליך בכלל?

שילחתי אותו בברכת "נפגש ביום ראשון בבוקר בסיני ותשמור על הילדים..." והוא אמר "גם את".

יש פינה קטנה בלב שלי שתמיד תפקפק האם עשיתי את הדבר הנכון, או שזאת היתה הטעות הגדולה ביותר של חיי. אני מאמינה שלא (למרות שיש לי פה איזה כאב גרון קטנטן שמסמן לי שזה לא כל כך פשוט...). עשיתי את הדבר הנכון כי הכל עומד מאחורי, ואני חזקה ואני יכולה לו ואני גם צודקת. זה לא קטנוני ולא איזו גחמה קטנה ומפגרת. כל הכוחות הפנימיים, המוסריים והאלוהים-יודע-מה עומדים מאחורי ומלפני ומכל צדדיי והילדים שלי יהיו בטוחים ומוגנים.

כרגע הם יסעו ויחזרו בשלום.

אני מתכוונת לספר לבן הגדול את ההחלטה שלי, וגם לספר לגרוש שהגדול יודע מכל הסיפור, כי שמע את השיחה שלנו בלילה.

תודה לכולכם. לא יודעת אם עוד אספיק להכנס הלילה לפני הנסיעה (בטח יהיה לי קשה להתאפק שלא...) ואם לא אספיק - אז אחשוב עליכם שם, אצלם וגם אכתוב (לא יכולה שלא...).