מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

קולות בכלל, ובפרט אילו שנלחשים לאוזן, יכולים לעשות שָמות בגוף ובנפש והכוונה לשָמות טובים, נעימים, של גלי חום ופרפרים בבטן ורטיבויות. קולות, בפרט טונים מסויימים, קצב מסויים - יכולים להעביר אנשים על דעתם, לגרום לתגובות, להקשות על הריכוז ולעורר עניינים. קולות, כמו ריחות, יש להם יכולת "לזרוק" באופן מידי, בלתי רצוני, בלתי נשלט, אינטסטינקטיבי ואף אנימלי למחוזות אחרים, לתמונה, למקום, לרגש שמציף פתאום, לפעולה שאי אפשר להמנע ממנה. כמו הריח הנפתליני מעורבב עם עץ ישן, שאם הוא מכה באפי פתאום, אני ישר נזרקת לארון המוחבא בקיר של סבתא שלי. הארון החשוך, מלא ההפתעות, שאפשר היה ממש להכנס אליו ולגור בו המון שעות. כמו הריח (להבדיל...) של פיסת הבגד שלו שהשתרבבה לכביסה שלי ולמרות הכל, אחוז בה הריח הברור שלו וישר עפתי אליו כשהסנפתי אותו. כמו הקול שלו אתמול בלילה, מבקיע מבעד לסיבים אופטים רטובי-אוקיינוסים, שזרק אותי מהר וחזק אליו וגרם לי לגמור את העניינים באופן זריז ומלא סיפוק.

טוב, אז כנראה שזה יהיה מין עדכון או ילול. נתחיל ונגיע לאן שנגיע. כמו שמואיז (אופו אותה, מואיזזזזזז??) אמר: מתחילה במטולה וגומרת בסיני. אז ככה:

הוא נסע ל-10 ימים לאמריקה. זה קרה אתמול בלילה. עוד לפני שנסע כבר רצתי למחשב והתחלתי לשפוך את עצמי לשם. אחר כך הוא צלצל מהרכבת, ואחר כך אני צלצלתי לשדה. שיחה שקופצת בין הענייני (יש תור? איזו מזוודה לקחת בסוף? מה את עושה מחר?) ובין העל-ענייני (נבט הגעגועים, חיבוקים טלפונים, חבל ש...). ולפני זה, באיזו שיחת אחה"צ אמר לי משהו טוב, עלי, עלינו. עליו איתי. ואני כל כך מתקשה לקבל את זה כפשוטו, את "הדבש הזה שהוא שפך עלינו" (כך אמר), וישר מקלקלת בספקנות העמוקה שטבועה בי עמוק, מצלקת אותי לגמרי. ג'יזס! מה היה, מה עברתי, איפה הייתי שככה אני עכשיו?? אמרתי אתמול בבוקר בטיפול, לפסיכולוג: "הרי גדלתי במשפחה נורמלית... " ושם עצרתי. וצחקתי, כל כך צחקתי. מה זאת משפחה נורמלית בכלל? שלי כזאת? יש כזה דבר בכלל? האם זה משנה עכשיו אחרי כל השנים האלה? מה שחשוב עכשיו זה לרפא, לעבוד, לסלוח, להכיר, לחבק, לתת את האהבה שאני כל-כך רוצה קודם כל לעצמי ומיד ותוך כדי - גם לאחרים. רק שם יהיה הריפוי. ומה זה הריפוי הזה? אולי זה להגיד "כואב לי". לבקש "תחזיק אותי", תצטרך אותי, תצטרך שאני אצטרך אותך. כל כך הפוך מאיך שהייתי תמיד, במיוחד בנישואים ובכלל. לבוא למישהו (עדיין זר?) ולהגיד לו "אני רוצה שתצטרך אותי, שאני אהיה חשובה בחיים שלך, שלא תוכל בלעדי". מי בכלל יכול להסכים לדבר כזה? כנראה שהוא. בנתיים לפחות. ומה אני נותנת לו, מה הוא צריך ממני? מה הוא מקבל שם, בקשר הזה שלנו?

וכאן אני מגיעה לתחושת הנס. כן, נס, פלא. אני הרי משתוממת, מתקשה להאמין שזה קורה וכדי לא להרוס ולברוח (כדי להוכיח שזה באמת לא יכול להיות?!), אני מרגישה ומתייחסת לזה כאל נס שנפל עלי, שהגיע אל פתחי. ביקשתי בקשה בראש השנה, ביום כיפור נענתי וזה עדיין כאן. הוא לא הולך ואני לא הולכת. פלא כפול. שני פצועים מְדָדים להם יחד, מחזיקים זה את זו, קצת נשענים, קצת מוֹבילים, קצת מוּבלים ותוך כדי הם לומדים את הביחד הנעים והמיוחד הזה. כן, אני כולי פליאה והודיה. כל רגע שזה קורה הוא מתנה.

וזאת לא הודיה מתרפסת כזאת - אני לא ראויה - לא לא. אני כן ראויה, רק קצת לא רואה את זה. אני ראויה והוא ראוי. זאת הודיה של שמחה שזה קורה מעורבבת עם הסקרנות ותשוקה להיות כאן ומה עוד יהיה בעתיד. לפני כמה בקרים, כשקמנו יחד, בהשכם השכם בבוקר, שהופך כבר להרגל, אמרנו שכמה טוב לנו ביחד (וואו, פתאום שמתי לב כמה אני זהירה בכתיבה, באמירות האלה. כאילו חוששת לפגוע בטוב הזה, אם אשבח אותו מדי...) וגם אמרנו שמה שעוד יותר נעים זה שיש תחושה שזאת רק התחלה, רעננה כזאת, שיש עוד המון דברים שזמנם יגיע. אין תחושה של משהו משומש, עייף - אה, היינו שם, עשינו ת'זה - אלא (ואני יכולה להעיד על עצמי) תחושה של המון סקרנות והתלהבות להמשך. איזה כיף! (ושוב, אני כותבת ורוצה למחוק, כי אני חוששת מעין הרע, מחטא ההיבריס, מהעיוורון שטוב עלול להוביל אליו. תהיה עירה. תהיה עירה!).

ועוד מילה על אהבה: בקושי אמרנו זה לזו במהלך החודשיים האלה "אוהב/אוהבת". זה זהיר, כך אני מרגישה. אפשר להגיד את זה כשמרגישים בטוחים לקבל את זה חזרה. אבל אולי צריך ליצור את זה, וכמו הרבה דברים גדולים וחשובים בחיים - צריך ואפשר ליצור את זה יש מאין, שיעמוד בזכות עצמו, לא רק בזכות המענה, או הבטחון. האם אני מסוגלת להרגיש אליו אהבה גדולה ועמוקה, בלי היסוס? האם אני מסוגלת להגיד לו את זה? להרגיש כן, כנראה שכן. בטח ברגעים מסויימים, בימים מסויימים והם הולכים ורבים, הולכים ומתרחבים. אבל להגיד? מרגישה כאילו זאת חשיפה ענקית, עצומה. מרגישה כאילו זאת קלישאה כזאת, שצריך את ההצדקות הכי עצומות והכי כנות שיש כדי באמת להגיד את זה, בנחת, אל תוך העיניים שלו, לתת לזה להספג, לשקוע, לחכות או לא לחכות למענה (זה אמור להיות לא חשוב, המענה, לא?).

עכשיו בכל אופן הוא באויר, אי שם בדרך לאמריקה. עוד ארוכה הדרך שלו עד שיגיע לאן שצריך להגיע. ואחר כך, לא יודעת איך יהיה הקשר בנינו, כי אין לו נייד, אבל יש מחשב. לא רוצה להיות עסוקה בחישובים קטנוניים של למה הוא לא כותב, שולח, מתחבר, אבל אני מכירה את עצמי, וזה יקרה. יש הפרשי שעות, יש את מי שנסע והוא במקום חדש, מסעיר, הרפתקאה, מפגש עם אנשים (נשים?? אוח, אני נוראית!!), עסוק, מלא. ויש את מי שנשאר שגם עסוקה וכו', אבל נשארה עם החללים שנפערו והם כבר מציקים. עכשיו, השורות הקצרות שכתבתי לפני כמה ימים בעצם מתאימות לפה. אני שואלת, מבקשת שירגיש את העצב המחבר בנינו. עצב חי ומקשר (למה בחרתי במילה "עצב" ולא ב"תיל", או "חבל"?), שעובר בו הדם המשותף שלנו (אוקי, זה לא ממש דם שעובר שם, אלא משהו אחר, פחות דרמטי וקיומי, למרות שהזמן יגיד כמה קיומי הדבר הזה). אני מבקשת שירגיש אותו, שירצה להרגיש את המשיכות שלי מהצד הזה אל הצד שלו ושימשוך את הקצווה שלו, כך שארגיש אותו, אפילו שהמרחק.

לא בא לי להפסיק לכתוב עליו ואותו, וזה בטח ילך ויחמיר ככול שהימים יי(נ)קפו.

ויהי בוקר יום אחד.

קצת מביך לכתוב את זה כאן, אבל משהו בי חייב לעשות את זה. אולי הגוף הרך שלי אחרי הערב-לילה-בוקר הזה, אולי הריח שלו שטבוע בסדינים (קיטש קיטש – אבל זה האימ-אמא של הטריגרים החושיים), אולי חותם מראה העיניים שלו הקרובות לשלי אי שם בלילה, או בבוקר, או שניהם ואולי זכרון הפנים והגוף המקשיבים שלו – אולי כל אלה הם שדוחפים אותי לספר, לסמן במילים ובאותיות, כך ששום דבר לא ילך לאיבוד (עוד אשליה?), לאחסן את הזיכרון הזה במחסן לעת ריקנות. אולי זאת פשוט התרפקות, או אולי זה צורך בהוכחה "כתוב משמע קיים" ואולי זה לצורך העברת מסרים בלי שום הרמת גבה או הערות ציניות, שאנחנו תמיד כל כך טובים בהם.

אני רוצה לספר, ככה בלי להשוויץ, אבל גם בלי להתנצל כל הזמן (דבר שאני נוטה לעשותו לעיתים קרובות מהדרוש, מסתבר. הנה כמו עכשיו...), כמה טוב ונעים ומענג היה לי איתו. כמה טוב היה לנו ביחד – אני חושבת.

אני רוצה לספר כמה יפה ומכמיר היה לפגוש את הפנים שלו קרובות קרובות לפנים שלי: לפגוש את העיניים שלו, מביטות, כמעט שייכות לי, רגע חודרות אלי, רגע לוקחות אותי, בולעות, רגע מוקירות תודה, רגע תוהות מי שם בכלל, רגע מתפלאות על הדבר היפה הזה (או שזאת בכלל אני עם השאלה הזאת...), רגע מלאות בעונג ובדבש ורגע פשוט צוחקות בהנאה פשוטה ואמיתית. מראה הפנים החיות, הפרועות, הרכות, הנרדמות לידי - עם זוית של חיוך שקשה לעלם אותו עוד דקות ארוכות אל תוך השינה הרכה - מראה העור, הקמטים הנסתרים, הזיפים, האוזן, השיער הקוצי, הפה והשפתיים שדרכם הלב קרוב יותר ובעדם אני מנסה לבלוע אותו מבפנים והוא מכניס את עצמו אלי.

אני רוצה לספר על הדיבור שלו, על הש' השורקת, עדינה כזאת וספוגית, מדגדגת באוזן, קלה לזיהוי. והר' המיוחדת, וקצב המילים קצת איטי ומנגן. הטון הרך, המילים המתוקות, הלחש הנמוך, גם כשהוא לא וגם בדיבור יוםיומי, שממיס וכבר כמעט ממכר.

וכן, בתוך כל זה אני עוצרת. פוחדת להסחף לגמרי, פוחדת להשאר בסוף לבד, לכאוב, להסדק. פוחדת להבהיל, ללחוץ, לחשוף מהר וחזק מדי ולאבד. למרות שהצהרתי שאני לא פוחדת. כנראה ששניהם נכונים: גם פוחדת וגם לא פוחדת. למרות שאני יודעת שאני כן חזקה ויכולה. הייתי רוצה להיות מסוגלת לקבל ולהנות ולאהוב את כל מה שיש ולא לחפש ולהצטרך את מה שאין, או שפשוט יקח זמן עד שיגיע. הייתי רוצה להיות מסוגלת לוותר על הדאגה על כל מה שאפשר-היה-אילו....

ובתוך כל זה, אני חושבת, למה אנשים בכלל מזדווגים לזוגות, מעבר לצורך בילדים, בארוחה חמה ובזיון הגון? 

למה אישה, שיש לה חברות נפלאות וכמה ידידי-נפש אמיתיים, שממלאות וממלאים כמעט כל פונקציה ריגשית, נפשית וחברתית אפשרית - למה היא מחפשת, צריכה ורוצה את האהבה הזאת? את הקשר הזוגי הזה? למה גבר עסוק, פעיל ומכוסה מכל פינה אפשרית ירצה להכניס לחיים שלו קשר כזה? מה יש בזוג אוהבים, שבוחר להיות יחד, במינון וצורה זו או אחרת, שאין בחברות, חברים, בני משפחה וקרובים? מה קורה ביחסים כאלה שמייחד אותם, שאנחנו כל כך צריכים ורוצים אותם?

בעצם אני עסוקה בשאלה: למה אנשים ביחד, למה גבר-אישה, או לצורך הדיון אישה-אישה, או גבר-גבר, זקוקים לקשר של אהבה, התאהבות, להיות בזוגיות כלשהי. מה יש בזה שאין במקום אחר? מה הם מקבלים מקשר כזה? מהו הדבר שהם מעניקים או מאפשרים זה לזו שלא יכול להתקיים במקום אחר עם מישהו/י אחרים? מה יש שם שגורם לנו לרצות, באופן כל כך חזק, להיות יחד. האם זה המין הנפלא, הערכה הדדית, התעניינות, מקום להיות אהובים בזכות מי שאנחנו? האם זה עניין של גורל, של תיקון כלשהו? מה זה הדבר הלא לגמרי מוגדר אצלו,  שעושה לי כזה קווץ' בלב וברחם, שגורם לי לחוש קרובה, כמעט חומלת, שגורם לי לרצות להיות איתו כל הזמן, באופן בסיסי ועמוק. מה זה הדבר הזה?