|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
זה לא סיפור על הזין-שלא-עמד:
כבר כמה זיונים שלא ממש עומד לו ואם עומד לו אז הוא לא גומר וזה גומר אותה. פעם דיברו על זה, הוא סיפר לה על תקופה חשוכה שלו, שלא עמד לו בכלל אף פעם – שכחה לשאול אם גם באוננות – ובסוף לקח את אחת התרופות ההם שמעמידות לשעות רבות וחשבה על האישה שהיתה איתו אז ועל מה שוודאי הרגישה – שלא עומד לו איתה. גברים לא ממש מבינים את זה וגם הוא לא, כי חשב שהוא הכישלון ואיזה לא נעים זה, אבל לא ידע שגם האישה – היא – מרגישה כישלון כשלא עומד להם, כשלא עומד לו. הוא לא אוהב אותי מספיק, אני לא מגרה אותו מספיק, משעמם לו, לנו – כך היא חושבת, כך חושבות כולן. כמה פעמים אפשר ללקק את האוזן כאילו היתה דגדגן עצום ומגורה? כמה פעמים אפשר ללקק את חור התחת כאילו שהוא צמד שפתיים רכות? זהו, היא חושבת לעצמה ולא מגלה לו: אני משעממת אותו, זאת התחלת הסוף, זה הסוף של ההתחלה הזאת, של הנס הזה. ולדעת שהוא דואג. חושש ממה יהיה בזיון הבא, כי זה כבר השלישי שלא עומד לו ואם עומד לו הוא לא ממש גומר.
והדבר הזה, שהוא לא גומר, מתחיל לקבל חיים משל עצמו, הופך להיות עניין, אפילו שמנסים שזה לא יהיה עניין. הם מדברים על זה, צוחקים, אומרים הכל, גם את החששות והוא לא מאמין לה כשהיא אומרת "זאת אשמתי – כך אני מרגישה", ולא רוצה לדבר על זה יותר והיא רק רוצה לחבק אותו, לנחם אותו בין שדיה, לאהוב אותו, שישן קצת אצלה ולא ידאג ולא ילך. לא נורא שלא עומד לו, לא נורא שלא גומר, האהבה, האהבה, זה מה שחשוב, זה מה שקובע. לא?!
אבל זה קצת שקר, קצת להסיט את הפנים לכיוון הלא נכון, כי היא מרגישה איך לאט לאט זה מחלחל את הצבע האפור שלו, מלכלך את היופי שלהם. היא מתגעגעת לזין שלו בתוכה ולא רק לזין היא מתגעגעת, כי כשהזין שלו לא מתעורר אליה, או בכלל, היא מרגישה שמשהו בו לא מתעורר אליה, לא נמצא כאן איתה וכשהוא לא נכנס אליה, היא מרגישה שאיזה עיטוף מפריד בניהם, מעטה לא לגמרי נראה, אבל קיים, כמו גלימת-מגן מכושפת, שנראית אך לא מאפשרת לשום חנית לחדור ולפצוע והיא רוצה להיפצע, שידמם אותה עם הזין שלו ועם כולו וככה פשוט כבר אי אפשר. לפחות שהיה בוכה, או מתרפק עליה, אבל הוא מתעטף בגלימה הזאת וגם היא, לא רוצה לפגוע או להעליב, אפילו לא לומר כמה שהוא חסר לה וכך הוא נהיה עוד יותר חסר לה.
בלילה ההוא ניסתה לגרד את המעטה. התחילה ללטף את הגב הרחב והחלק שלו, ספרה עם אצבעותיה את ניקודי הנמשים שלו, ליקקה את העור, ליד העורף, בין השכמות, בצידי הגוף, נשכה נשיכות קטנות שהלכו והעמיקו, מנסות לחדור אותו, לתלוש ממנו את העור והבשר, לעורר אותו לחיות צמוד אליה, בלי הפרדות, גרדה ושרטה אותו ומרחה את בטנה ואת שדיה על גבו, מתפתלת עליו, מנסה לחדור עם הפה, השיניים והלשון שלה והוא שרוע על הבטן, מתמסר, נאנק בכבישוּת מתוקה, מתמוסס לאט לאט לתוכה, מחכה שהיא תקלף אותו לגמרי ושלא יהיה צורך בכלל בזין הלא עומד שלו.
היא יורדת במורד הגב, אל השקע הפגיע של הגב התחתון, חופנת את פניה במשולש הקטן של חיבור החריצים העליון, נוברת שם עוד ועם שתי ידיה מותחת את הישבנים שלו לצדדים, מגלה את פי הטבעת המהודק שלו. שם, לשם היא חותרת, זה הסדק בגוף שלו, דרכו תוכל לעקוף את כל המחסומים והעיטופים. היא עוצרת רגע ומרכיבה על עצמה את הזין עם הריתמה, ואחרי שמלקקת ומנשקת את הפתח שלו, ואחרי שמורחת ומסוככת, היא אוחזת בשני צידי המותן הנמוך שלו, פוערת את הישבנים ומחדירה את עצמה אליו. הוא מתרומם לרגע, מנסה להתנגד, אבל היא דוחקת אותו למיטה, מחדירה לאט לאט, באהבה יתרה את הזין לתוכו ומפעילה את הרטט בכיוון שלה, רטובה וזקורה, מזיינת אותו, כובשת אותו עם הזין העומד-לנצח שענוד למותניה והוא בלית ברירה מתחכך במיטה, בסדינים הסתורים מכל נסיונות הלילה הזה להעמיד ולגמור, ספוגים בכל התמרונים, הגמירות שלה, התסכולים והדברים הלא מדוברים, נועץ את שלו במזרון המתמסר והיא מעליו בתנועות אגן, נועצת אותו בעדינות לעומק, ושוב – יוצאת קצת ונועצת, התנועות מתרחשות מעצמן, היא חושבת על כל הגברים, כל התנועות, כל הזיונים, כל הגמירות שקורות מעצם השתלשלות הדברים: עומד, תוקע, נועץ, מטלטל פנימה והחוצה, עולה ועולה, מתחדד ומתמקד וגומר בשפיכה משחררת, והנה היא מול הישבן שלו, תוקעת, נועצת, מטלטלת, רעבה בעצמה לזין שלו, אבל נותנת לו את שלה, באהבה, חודרת את שריון השתיקות, המבוכות, ההסתרות. הנה, עומד לך ואתה דופק את המזרון בזמן שאני דופקת אותך ותכף תגמור לתוכו כי אני רוצה, כי אני מזיינת אותך, כי אני בתוכך ואין אפשרות אחרת.
הם גמרו, הוא ברגע של נעיצה עזה במיוחד שהרעידה אותו מבפנים, מהרחם שאין לו, אבל עוררה גל של עונג בכל גופו והיא בטלטלה מוחצנת שהתפרצה תוך כדי הנפת אגן לה אינה מורגלת. אחר כך הם נרדמו מחובקים ובבוקר הוא שתה קפה והלך לדרכו.
| |
"רחמו" * - סיפור
סיפור שנכתב והתפרסם בחורף לפני 4 שנים ואני אוהבת אותו במיוחד. אמרו לי שכדאי לאכול לפני שקוראים.
***
רחמו
מאיטה את המכונית כדי להציץ אם “רחמו” עדיין פתוח בשעה זו, בטוחה שלא, אבל מקווה שכן. הקור הירושלמי, השתיקה שלי כמעט כל היום, הנסיעה ברחובות של ילדות והתבגרות וזכרונות, עם הגוש בגרון שמאיים להתפרץ. כן, זה המקום בו אני רוצה לאכול עכשיו, הערב, אולי כי זה כמו להחדיר את המלח עמוק יותר לפצע, או בעצם, כמו לקלף אותו, לאט לאט. להכאיב מתוך שליטה. כאב עוקץ, סכיני.
“רחמו” פתוח. תוך כדי נסיעה איטית לידו אני מספיקה לראות שאין כסאות הפוכים, יש מישהו מאחורי הדלפק ואפילו מעט אנשים בשולחנות האוכל. מוצאת חניה וממהרת לשם. מנסחת בראשי בכל זאת, ליתר בטחון, את השאלה: "עוד נשאר משהו לאכול?" מתוך המחשבה שאולי נגמר לי הקול וכדאי לבדוק, כי לא שמעתי אותו ואיש לא שמע, כבר מאז קצת אחרי הבוקר.
כשאני נכנסת, ברור שיש אוכל. הריח וחמימות המקום עוטפים אותי מיד. לרגע אני מרגישה קלה יותר, נמצאת במקום שאיכשהו אני שייכת אליו, מקום שיש לו חוטים רבים שקושרים אותי וזה מרגיש בטוח ונינוח.
האח עם השפם, שהפך בנתיים שיבה, אבל עדיין אמתני ופורץ, יושב עם האח הכרסתן ליד אחד השולחנות. אני מזהה אותם, למרות שזקנו.
היי – אני כמעט צועקת אליהם. היי, זוכרים אותי?? מאז, מהשוק? אני זוכרת אתכם!
לוקחת מגש, סכום נירוסטה וכוס זכוכית לשתיה. רק הטמפו הכתום חסר. מתקדמת בתור הקצר לעבר האוכל. מאחורי הדלפק שורה ארוכה ומבטיחה של פתיליות ועליהן סירים בגדלים ועומקים שונים ובהם האוכל. אני מזהה כל סיר, כל תבשיל, זוכרת בפה שלי את הטעמים המלאים והרכים של המנות השונות. אוכל שחיכה לי הרבה שנים. אני נזרקת עמוק אל תוך מנהרת הזמן. תכף אפגוש את דאג וטוני מסתחררים לצידי, בדרך להרפתקאה-רחמואית.
אני מתמלאת רוק, הבטן זועקת שארגיע אותה כבר בטעמי ותבליני הילדות שלי. הריח גודש את אפי ואני נושמת אותו לתוכי, מרגישה שהוא עובר טרנספורמציה והופך להקרנה של אור זוהר ממני החוצה.
שני האחים, זה עם השפם והשמנמן עוצרים את שיחתם, מפנים ראשם אלי וכמעט זוכים לחיבוק ממני, אבל רק חיוך ילדותי נמרח על פני. המשופם ניגש אל מאחורי הדלפק, שולח את הנער שעמד שם חזרה לכלים במטבח.
שואל אותי במבט מלא טוב וצחוק: "כן, מה בשבילך גיברת?"
אני יודעת בדיוק איזה שילוב טעמים החך שלי דורש עכשיו, מה יגרום לי לרחף עד התקרה ובעצם - לנחות חזק אל האדמה.
אחרי שבלעתי את הרוק, אני מוצאת את עצמי סוף סוף מדברת אל מישהו היום: "מרק קובה אדום, קציצה וקישוא ממולא בבקשה". הארוחה האולטימטיבית מבחינתי. מוותרת בלב כבד, אבל במידה מסוימת של רציונאליות, על אורז-עם-שועית וחומוס-עם-ביצה-קשה.
השפם מניד ראשו כנותן לי אישור אבהי על הבחירה שלי. כולי תקווה מכאיבה שהוא יזכר בי, ילדה בת 8 או 10, בלוויית אחותי ושני הורים. המממ… אולי זו הסיבה שארוחות יום שישי בצהרים אצל “רחמו” בשוק חקוקות כל-כך עמוק על העור שלי, זורמות אצלי בדם. שני ההורים שלי עוד ביחד. ומיד המציאות מכה בי לשניה, איך מעגלים נסגרים, איך מה שאי-אפשר למנוע יתרחש.
בנתיים יוצא מהמטבח בחור צעיר, קורא למשופם "אבא" וניגש אליו. הם מחליפים כמה מילים. הא – אני מגחכת לעצמי – הוא נולד אחרי שאני כבר אכלתי את החומוס שסבא שלו הכין. ובכל זאת, עינינו נפגשות לרגע. הוא קולט את השמחה הכמעט גלויה שלי להיות במקום הזה, מלא הריחות, הטעמים והחום.
הבחור מחליף את אביו המשופם וניגש אל הפתיליות. דולה קציצה גדולה ונוטפת עסיס, שם על הצלחת שלי ומניח לידה קישוא עצום, מוצק, ממולא באורז הכי טעים בעולם.
"רוטב?" הוא שואל. אני צוחקת אליו: "הרבה, הרבה רוטב". ללא היסוס הוא מוזג כף ועוד כף ועוד אחת של רוטב אדמדם וסמיך, מעורב באורז ושבבי קישואים שהתפרקו.
לפני הכף האחרונה הוא זורק אלי מבט חטוף כשואל "עוד?" ואני מהנהנת בהתלהבות בראשי. הוא מחייך בהנאה ומגיש לי את הצלחת, משהה את ידיו עליה מעט יותר מהצפוי, גם אחרי שאני כבר אוחזת בה.
בנתיים יוצאת מחלון המטבח קערת מרק עם 2 קובות. בלי לשמוע מה הוא אומר, אני רואה שהוא נוזף בטבח ומחזיר את הצלחת. אחרי חצי דקה חוזרת הצלחת עם קובה נוספת צפה בנוזל הכהה והמהביל.
כשהוא מניח אותה על המגש שלי, הוא אומר: "את פשוט נראת לי רעבה", כמתנצל על כך שהמרק התעכב.
אני מצליחה לומר בקול צרוד ורעב: "תודה, זה באמת נראה כל-כך טעים". הוא מעלה חצי חיוך בזוית הפה ומרים גבות כמאשר. לא שהיה ספק.
בעודי מפשפשת בכיסי להוציא מטבעות לתשלום (עדיין כל-כך זול, לא יאמן!), אני קולטת את מבטו נח אצל המחשוף הקטן שסידרתי לי היום. אולי בפעם אחרת ובמקום אחר הייתי נבוכה, אבל ברגע ההוא מיד הרגשתי גל חמימות נעימה עולה משיפולי הבטן שלי, מציף אותי וגם כיווץ בפתח שלי, כיווץ מכין קטן, כזה שרק מתריע על התפתחויות אפשריות.
אני מושכת את התשלום עוד מספר שניות, מדמיינת את המבט שלו מלטף את צווארי את הכתפיים והשדיים שלי ובסוף לוקחת את המגש ומתיישבת בפינה רחוקה – עם הפנים אל חלל המסעדה והדלפק.
ראשית בצעתי את הקציצה האליפטית עם המזלג, מרגישה אותה מתפוקקת ונפערת מולי וריח הבשר שבושל ברוטב על הפתיליה שעות ארוכות מציף את אפי וכשהעלתי אותה, פותחת את פי לקראתה, נותנת לטעם למלא את חלל פי, לועסת בתשומת-לב יתרה, בערגה ובכבוד הראוי, הרגשתי כמו כשנכנסים למקלחת חמה ישר מהקור של החוץ: נשטפת באחת בשלל הטעמים העזים אך הפשוטים. הלשון, החך, הלחיים הפנימיות ומורד הגרון. גל חום ותענוג מהפה אל כל הגוף, גם בחוץ וגם בפנים, מתגלגל ומתפזר אל כל האיברים והפינות אצלי.
כשחתכתי בגוף המאורך של הקישוא, פוצעת אותו ומגלה בתוכו את האורז האדום ארוז בתוכו, דביק ומקובץ, עורמת גם רוטב סמיך על המזלג, האדים הריחניים של התבשיל מגיעים אלי לפני הביס עצמו, מכינים אותי לעוד ריקוד חושני של טעמים, לשילוב החד של חמיצות, חריפות, הטעם הנטראלי של הקישוא ואלפי תבלינים וטכניקות בישול קדמוניות, שלעולם לא אדע אותם.
אני מתמקדת באכילה. ביס ועוד ביס. עוד מזלג עמוס עולה אל פי ועוד אחד. עושה מדיטאציה על הלעיסה, פותחת את כל חושי לחוויה המוחלטת הזו, כמעט לא שמה לב כשהבחור הצעיר שהגיש לי, הבן של השפם, מתקרב אלי, נועץ מבט לעומק החולצה שלי בעודו עומד מעלי.
"שיהיה בתאבון", הוא מאחל לי, למרות שברור שלאישה הזו אין בעיה של תאבון ושקירות המסעדה המקושטים בצילומים של פוליטיקאים וזמרים עם המשפחה, מזמן לא ראו התלהבות כזו מארוחת פועלים פשוטה.
אני מודה לו במנוד ראש בלבד, בעיקר משום שפי מלא בשילוב מאוזן להפליא של סולת מהודקת ובשר של קובה, אבל מצליחה ללכוד את מבטו ולשקוע אל תוך עיניו הירוקות לכמה שברירי שניה. הוא בקושי מצליח להתנתק ולהתרחק לאיטו, נעלם שוב מעבר לדלפק.
שם, בעודו מסדר, מקשקש בכלים ומוזג לסועדים נוספים שמגיעים, הוא מרים מבט אלי מדי פעם, חוצה את כל האולם הגדול ונוחת לי בקצה החריץ שמבצבץ מחולצתי. גם אני מרימה מבט אליו מדי פעם, נהנת מתחושת הרטיבות והלחץ המגרה בין רגלי שנוספו לסערת החושים שמתחוללת באזור הפה, האף והגרון שלי.
לקראת סוף המרק והארוחה, הוא חוצה שוב את האולם וניגש אלי, בוחר הפעם בשאלת-אליבי מתוחכמת במיוחד: "היה לך טעים? הכל בסדר?"
ואני, ממש לא מתאפקת ומחייכת אליו בגדול ואומרת בקול שקט ואישי: "מאוד. היה לי מאוד טעים", ומוסיפה "זה המקום שאני הכי אוהבת לאכול בו, באמת" וכבר כמעט שאני משתפכת לגמרי ומספרת לו על המסעדה ההיא, זו שבשוק, על הריחות והטעמים המוכרים, על התורים של אנשים שעמדו וחיכו במעברים, מעל הסועדים, מחכים שיתפנה שולחן, על התקופה אחר-כך, שסבא שלו היה יושב על דוכן הקופה, מנצח על הכל ביד רמה ואבא שלו, עם שפם כהה וזקוף, גורף חומוס מהמיכל ובפלאץ' אחד – על הצלחת של אבא שלי, ואמא שלי שתמיד לוקחת פילפל ממולא, ואיזה משפחה מוצלחת היינו, עד שהכל התפרק, וגם אצלי, אחרת לא הייתי פה לבד, אחרי יום של שתיקה. אבל הוא רק אומר "אהה" ועומד עוד שניה, עיניו עושות מה שידיו היו רוצות ומה ששדי מתאוות לו – שיגע וילטף וימרח ברוטב החמים וילקק ויזלול אותם וימלא את הפה שלו בפטמות שלי, כאילו היו מאכל נוטף עסיס שמישהו בישל בהמון זמן ואהבה.
אבל אז אבו-שפם, אבא שלו, קורא לו לחזור לדלפק "מה נתקעת שם?", מביך אותו ואותי לרגע. ואני בולעת את סוף הקובה האחרונה, אוספת כל פירור מהצלחת, מנגבת מהר את טיפות השמן מצידי הפה, אוספת את התיק, המעיל ואת עצמי.
ורק שניה לפני היציאה, אני עוד רואה את הצילום על הקיר של הסבא שלו, ליד החנות בשוק, מחבק את בגין.
| |
הנגרים - סיפור
זהו, החלטתי לשתות, היום ומחר. לא יודעת עדיין למה ואולי זה בכלל לא יקרה בסוף. מתוך מה הצורך הזה בא? רצון לנחמה; לתקווה; לנקמה; לשחרור; לדרמה; לרגש; לעצב? לא יודעת בדיוק וזה כנראה גם לא משנה כרגע. אבל בנתיים, עד שהפינה קולדה - שרכשנו יחד במסע קניות סוער במגה במטרה לאבד עצמינו לדעת זה בתוך זו אי-פעם בקרוב - תשפיע את שיפעה, אני רוצה לשים כאן סיפור שפעם כתבתי, כהוקרה לאנשי מקצועות-הכפיים שמקיפים אותי בימים פעלתניים אילו, ובהשראת מואיז ועוד כמה שהגיבו כאן ל"אנשי האותיות":
הנגרים/סיפור - 12.1.2002
צלקת ארוכה מעטרת את פניו של עזריה. מתחילה בגומה מכווצת במרכז הגרון, עולה אל הלחי הימנית, רצה לאורך הצד ואוטמת לו את העין. הוא מביט בעולם דרך עין אחת, כחולה וממצמצת תכופות. לא ברור לאן בדיוק הוא מביט, עם העין הקופצת שלו, מסיט את מבטו הבודד מצד לצד, מתקשה להתמקד והעין השניה סגורה לנצח. כשאנחנו מדברים, לא תמיד אני זוכרת שיש לו רק עין אחת עובדת וכשאני נזכרת פתאום, באמצע שאנחנו ביחד, אני עוצרת את ההקשבה הבלתי ממוקדת שלי, שקופצת מדבר לדבר, כמו העיניים והדיבור שלו ונועצת בו מבט ארוך אל תוך העין הרטובה שלו, רואה אותו פתאום, לרגע.
יותר קל - וזה מה שקורה לרוב - לאבד אותו ולא להביט אל העין שלו, ורק להמשיך ולנסות לעקוב אחרי חוט הדיבור הקטוע שלו, הנוקשה. מנסח משפטים בלי התחלה ובלי סוף, מהדהד הברות, כמעט מגמגם, חוזר על המילים הראשונות שוב וקופץ לסוף המשפט, בטוח שכולם מבינים אותו. לא, הוא לא טיפש בכלל. רק מצולק מאוד. הוא עובד בבית-המלאכה הזה, המסודר והנקי, שם שתינו תה יסמין שהוא הכין וטועמים מעוגיות התמרים שאני הבאתי.
עזריה עובד בחדר הקטן, עם מדורת-התמיד בתוך חבית מנוסרת באמצע החדר, עשנה עולה ומיתמר, מערפל את החדר. על הקירות תלויים הכלים, מקטן עד גדול, זקופים ואחוזים בתוך הצבתות שלהם, הממוסמרות ללוחות עץ, שתקועים לעולמים בקיר הבטון הגס. מכונות-עיבוד-עץ גדולות ושותקות עומדות בצידי החדר, ממתינות שעזריה יגיש להן עץ למאכל וריח של עץ משויף וחיתוכים יתפתל ויתערבב עם עשן השריפה-מהחבית שמתבל את הבגדים.
עזריה מסתובב עם הדובון שלו, זוג נעליים ענקיות וכובע צמר שחור, שמחמם את הראש המגולח שלו, מסתיר את סוף הצלקת, שמגיעה עד מעל לעין אל מרכז הגולגולת. "זה מאיזה מלחמה", הוא פוטר אותי בקלות. "עזבי, מה זה.. עזבי.. זה לא משנה בכלל. המלחמה. עזבי". ואני יודעת שזה משנה מאוד, אחרת לא היה מגמגם את המילים שלו ומסתיר את הצלקת עם כובע הצמר השחור. וזה משנה גם כי עזריה מאוד אוהב תה ועוגיות אבל לא מרגיש את הטעם ולא את הריח. הוא מספר לי ככה מעל המדורה, כשכוס התה מחובקת חזק בין כפותיו, שאצל חמותו "טפו. איזה אסון. אסון, תאמיני לי" הם מגישים לו רעל מגעיל והוא מרגיש את הטעם הדוחה בבטן שלו, בלב שלו – לא בפה שאין לו טעם שם כבר – והוא לא יכול לבלוע, אפילו לא את הצ'ונט של השבת. "הנה מחר נוסעים. הילדים אוהבים שם, אבל אני לא יכול להיות שם. אפילו שהילדים... הכל רעל בבית ובצלחת. אי אפשר. אני אוכל והולך להקיא הכל. זה מרגיש בבטן. רק בגלל הילדים...".
כשהוא מדבר איתי הוא מסיט את ראשו מעט הצידה וגם למטה, בגלל העין האחת שלו וגם בגלל הפרשי הגובה. מיד אחרי הרעל אצל חמותו הוא ממשיך לספר לי על דֶדֶה השותף שלו שתכף יגיע, כי דדה אוהב לישון עד מאוחר וגם יש לו תינוק חדש בבית והוא חייב להשאר שם קצת, אפילו שהוא בעצם ישן.
דדה עובד בחדר השני, הגדול, של בית-המלאכה המסודר שלהם. "דדה חֶרש וגם לא שומע", מסביר לי עזריה. כי יש חרשים ששומעים, ויש כאלה שלא שומעים. אולי זה קשור לזה שאין לעזריה עין, לכן הוא מסביר לי שגם אם חרשים, או בלי עין, אפשר לראות ולשמוע. דדה הוא נגר לפי הזמנה. אבל בעצם גם עזריה עושה רק לפי הזמנה. "אין לי כוח לעבוד פה לפי דגמים ולחכות... אין כוח. עד שמישהו יקנה... הדגמים עומדים סתם. אי אפשר ככה. דגמים. רק בהזמנה. בטח, מה ת'חושבת?". עזריה מסביר לי שדדה אמן ושהוא - רק נגר - אפילו ששניהם עובדים לפי הזמנה. אני לא מבינה למה זה ככה ועזריה לא מצליח להסביר לי והעין האחת שלו קופצת עוד יותר כי הוא מתחיל להתעצבן ואני לא רוצה, כי פעם הוא סיפר לי איך הוא הרים איזה בחור אחד בצווארון ולחש לו "אל תעצבן אותי. אתה שומע, אל תעצבן אותי, כי אני אזיין לך ת'אימ-אמא שלך, אני אזיין". לא חשוב, דדה אמן ועזריה נגר והוא הולך להכין עוד תה ואני מסתובבת בחדר הגדול של דדה שיש שם המון סוגים של עצים, קרשים, לייסטים, לוחות וגושי-גזע לאורך הקירות. באמצע יש שולחן עבודה ענק, מדיף ריח של שיופים ולקה. אני מרחרחת, מתענגת על הריחות העזים ופונה ללגום מתה היסמין החדש ולנגוס עוד עוגיות תמרים, כי עזריה מתחיל לספר לי איך הם ניקו את כל המקום הזה, שחיים מהועד של הכפר נתן להם, בחצי חינם רק שינקו. חיים לא האמין שהם יעשו מזה "בובה של מקום, החיים הזה לא האמין. תראי מה זה..." והוא פורש את היד שלו, עם הכריות הנוקשות, במחווה גדולה של אהבה לרצפה, לקירות ולעץ. אני מתבוננת על הרצפה המחוספסת, סימני קשקשי-יציקת הבטון שרואים שהם מטואטאים בקפידה כל יום, עם המטאטא הגס שעומד בפינה שם. אני מתבוננת בכלים המושחזים, הנקיים שתלויים על הקירות ובמכונות שעומדות בדממה, כאילו שהן מחכות להוראות, כמו משרתים נאמנים. לרגע אני לא בטוחה שהם עובדים כאן בכלל.
אצל דדה בחדר הגדול יש תמונות של מִירו ווָאן-גוך על הקירות. תמונות ממוסגרות ועם זכוכית. עזריה מסביר לי שכשהם ניקו את המחסן הזה הם מצאו בו נחשים, "ככה גדולים נחשים. שניים. צפעים, בילדים שלי שהיו פה שנים ענקיים צפעים וגם ארגז של התמונות האלה", אז עזריה הרג את הנחשים בטוריה שלו ודדה תלה את התמונות על הקיר. אחר כך היה להם ריב בגלל הנחשים כי "דדה כעס מאוד שהורדתי להם ת'ראש. לנחשים הצפעים. ככה גדולים... מאוד כעס עלי כי הוא מאז שנהיה חרש לא הורג אפילו זבוב. זבוב הוא לא הורג". עזריה לא מתרשם כשאני מספרת לו שאצלי בבית היה עקרב שחור עצום. זה נשמע לי פתאום עלוב וקטנוני לעומת שני נחשים צפעים, אז במקום זה אני מסתכלת על התמונות, עוברת על פניהם, כמו באיזו גלריה, בוחנת את המירו, נזכרת בהוא שהיה תלוי אצל ההורים שלי פעם, לפני שנפרדו ועוצרת מול הואן-גוך, בטח רגע לפני שהשתגע. האוזן שלו. ובדיוק דדה נכנס וצועק לי "מה???" אחרי שאני מברכת אותו ב"שלום דדה". הוא חרש וגם לא שומע. עזריה מיד מוזג לדדה כוס תה חם, למרות שדדה הגיע בדיוק מהבית שלו שבטח מחומם הרבה יותר טוב מבית-המלאכה ושלושתינו עומדים מסביב למדורה שבתוך החבית החתוכה, כמו בניו-יורק בסרטים.
רוח קפואה נושבת מהחלונות המאורכים שלאורך התקרה, משתוללת בשני החדרים, הגדול והקטן, למרות שסבכה עבה של רשתות וברזלים מכסה אותם ואפילו ניילון אפרורי ומהוה, שמתנפנף ברוח כמו שאריות בד אחרי יותר מדי כביסות, אבל לרוח לא ממש אכפת סבכת ברזל והיא שורקת את עצמה פנימה.
"בואנה, קר פה לאללה... לא קר לכם?" אני שואלת בתקווה לקבל קצת תמיכה. עזריה ממלמל "קר, קר" ומהנהן בראשו הגדול וגם כתפיו נעות בהסכמה גורפת, רוקע ברגליו כדי להשתיק את הקור שעולה מהרצפה ואני רוצה לחבק אותו להשקיט אותו ואותי כבר, לעבור עם האצבע שלי לאורך הצלקת מהעין אל הלחי ולעצור בשפתיים העצובות שלו, לתת לו לקחת לי את האצבע פנימה, במקום העוגיות המתפוררות, אולי האצבע שלי תעצור אותו רגע והוא גם יראה אותי שם ואז הוא ירשה לי לחפש עוד צלקות בגוף שלו שאותן אלקק וארפא עם הלשון בטעם יסמין שלי. אבל זה לא קורה ודדה שואל "מה???" ועזריה צועק לו "קר לה. היא אומרת שקר לה. רוצֶה עוד תה?" ואחרי שתיקה עזריה חוזר ומספר איך הם ניקו וסילקו מבית-המלאכה, "עוד שהיה מחסן עם נחשים צפעים, שלוש עגלות, ככה לפחות, של זבל, טינופת, אשפה. הכל, הכל זרקנו. מה היה פה? הכל. צריך להוציא, לנקות. ככה, להתחיל נקי חדש" ואני רואה שהם פשוט לא ממהרים עם ההזמנות ושותים עוד כוס תה, מקשיבים לרוח המקפיאה ומלטפים במבטם את העץ שתמיד ממתין להם לאורך הקירות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
