מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

פרק 4:

19.12.2003 יום שישי, ניו-יורק:

היום פגשתי את ג'רי, גבר שחור, בן 50, שהתיישב לידי בארוחת-הבוקר בדיינר המצ'וקמק ב-2^nd AV, ליד רח' 8 (למה חשובים לי הפרטים?). הוא מחפש איזה מגף מיוחד, מתנת חג לקריסטמס לבת הטינאג'רית שלו, ומה-זה התלהב שאני מישראל. חלקנו דלפק שמנוני וקנקן של מייפל סירופ: אני לערמה האין סופית של הפרנץ'-טוסט עם בייקון וקינמון (קינמון??) שהזמנתי, והוא לפנקייקים שלו. איזה עולם מדהים.

עוד היום: החנות הסוטה ברח' כריסטופר. שני הודים זקנים מוכרים אביזרי מין באמצע שכונה הומאית. בידור.

חוץ מזה ניו-יורק מדהימה, מקושטת ואני מתה על זה.

בערב הייתי עייפה וביליתי עם הקרובים במשפחתיות חורפית נעימה והלכתי לישון מוקדם, כי לא החזקתי כבר מעמד. ניו-יורק תחכה לי למחר.

20.12.2003 יום שבת:

איזה יום ואיזה לילה!

זה התחיל דווקא בבוקר מחורבן, לקח לי מלא זמן לצאת מהבית. בזבזתי ת'זמן כדי שיהיה כבר 13:00 כדי ללכת ל-LGBT Center (מרכז לסביות, גייס, ביסקסואל וטרנסקסואלים)  ול-really bizzar bazaar, שלפי העיתון נראה שווה. היה לי קר לאללה, ממש קפאתי, ובסוף אפילו לא נכנסתי כי ראיתי שזה עלוב וקטן - סתם אולם התעמלות עם כמה דוכנים ועולה 8$. מאוד התאכזבתי ופתאום הרגשתי לבדי בעיר הגדולה הזאת ולא ידעתי כל-כך מה לעשות, כי פנטזתי שאפגוש שם אנשים.

אז אחרי LGBT ועוד תה ועוגת גבינה עם אוכמניות לפני, כדי למשוך קצת זמן, החלטתי לנסוע למרכז מנהטן, לשדרה ה-5 וכו'. עליתי על אוטובוס (סיפור נכים מדהים!) וירדתי מול הסנטרל פארק. המוני אנשים, פשוט כמויות. אבל – כל כך יפה. כל המלונות, הרחובות, הקישוטים של חג המולד, החנויות הכי יקרות ומפוארות, מגדלי טרמפ הקיטשים. קפואה מקור, קניתי לבן שלי דיסק של לואי ארמסטרונג והגעתי לאיזה מוזיאון קטן ובו אוסף מקסים של ציורים אירופאים מהמאה ה-19. Dashe – שם המוזיאון. שתיתי שם קפה הפוך והרגשתי מאוד ניו-יורקית. התערוכה היתה יפייפיה. איזה תרבותית אני...

המשכתי ברגל, נכנסתי לכנסיה + מיסה לחג המולד, מדהימה ומיד אחריה עוד כנסיה + מיסה. שמחתי שאני יכולה קצת לדבר עם אלוהים ולהגיד תודה לעולם ולזכור שקצת חמלה, רחמים ואהבה זה מה שצריך כרגע, למרות שלא פשוט לעשות את זה עם בוחטה של נוצרים (אני מעריכה כ-3,000). אבל נדמה לי שהצלחתי להתגבר על התניות החינוך שונא-הגויים שהוטמה בי. כן, זה יושב באיזה מקום ראשוני כזה, גם בי, יוצאת בית סובלני, הומניסטי וליברלי – עאלק. בכל אופן המיסות האלה היו קצת כמו איזה תחליף אקסטרווגנזי לקבלת השבת שפיספסתי במושב.

משם הלכתי עם ההמונים על השד' ה-5 למרכז רוקפלר, להציץ על זירת ההחלקה ולעץ הם הקישוטים המדהימים ביותר הקיימים עלי אדמות. איך זה שזה מרגש אותי כל כך, כל האורות והנצנצים האלה??

משם ברגל כבר זריז, לעבר כיכר טיימס (זה נכון שרואים אותו מהחלל?). פעם ראשונה שאני שם וראיתי את המופע של "קירקס אוז" (oz) האוסטרלי. לא רע אבל לא גדול. זוכרת אותם מאדנבורו, לפני 20 שנה, הם מצאו חן בעיני יותר. אולי זה היה החידוש, והיום זה כבר לא?

משם לאט לאט, קפואה ועייפה מנסה להתאים את עצמי להגיע ב-22:30 למפגש של אגודת טס. אז התחיל ערב/לילה מדהים: פגשתי אנשים חביבים להפליא, הלכתי איתם למועדון סוטה אך תרבותי לגמרי, ישבתי על כיסא המלכות (איזה שינוי תפקידים מרענן...), עשו לי דברים טובים ועוד אנשים עמדו מסביב והסתכלו. מה עוד אני יכולה לבקש? אהבתי כל רגע. חזרתי "הביתה" עייפה אך מרוצה. בבוקר נאלצתי קצת להמציא שפגשתי איזה זוג ישראלים שישבתי איתם עד מאוחר, כדי להסביר את שיבתי כמעט לקראת הבוקר.

21.12.2003 - יום ראשון:

הנה אני שוב בארוחת בוקר, באיזה דיינר ניו-יורקי מקסים, חמים וריחני. כל המקום מלא משפחות מצוחצחות או יאפים שבאו לברנאץ. כמה אמריקאי. אבל דווקא בשולחן מולי – אישה לבד, מבוגרת, פנים מרירות/עצובות. אפילו לא הורידה את המעיל המחוייט ואת כובע הנמר שלה. אוכלת בפה קמוץ, ביסים מדודים. לבד. זה עושה לי עצוב. רציתי אולי להצטרף אליה. לא, היא אפילו לא יוצרת קשר עין מסביב.לא יודעת למה זה צובט לי בלב.

אחר כך נסעתי לחנות D&D ברח' 26 ונדהמתי משלל המשחקים, הדמויות, המניאטורות וכל הפריקים שהיו שם. מצאתי לבן הגדול שלי מה שהוא רצה ואני מרוצה. ליד היה שוק פשפשים עירוני מקסים, כמעט קניתי חצוצרה ובסוף רק כמה פיצ'יפקעס.

משם עליתי לגוגנהיים. מוזיאון בארכיטקטורה של פרנק לוייד רייט, אם אני לא טועה, שעולים בספירלה לאורך התערוכה. היתה שם תערוכה של ציורי ענק בהיפר-ראליזם. מאוד מרשים, אבל אני חייבת להודות שתמיד במקומות כאלה אני בתחושת כמיהה מסויימת, כי אני רוצה להבין יותר. אני אוהבת חיבורים, תובנות, פירטי טריוויה חמודים, ובעיקר – קצת לצאת מהבועה הפרובינציאלית ולהפתח. מה שהיה נורא חמוד, זה שבסוף, במקום שהמוזיאון יסגר ויגרשו את כולם, עשו למטה מין במה מאולתרת כזאת ועלתה רביעיה קאמרית לכמה קטעים נפלאים וכמה זמרים מלווים שטיפסו למעלה בספירלה והציצו עלינו כל פעם ממקום אחר, תוך כדי שירה. האקוסטיקה יצרה אפקט מצמרר. זאת כמעט חוויה דתית. וגם חילקו לכל האורחים (שכבר שילמו כרטיס כניסה יקר לאללה דרך אגב, למוזיאון) שמפניה ועוגיות עם זיגוג סוכר. זה היה חלומי לגמרי. ישבתי על הרצפה ליד אישה נכה וישר התחלנו לדבר. הם מאי-שם מונטנה הקפואה ואני מאי-שם ישראל והעולם בסך הכל עגול וקטן. אלה הקטעים שאני באמת אוהבת, שהופכים מקום – תרבותי ככול שיהיה – למשמעותי, שאפשר לזכור אותו – בגלל האנשים, בגלל המפגשים.

אחר כך צלצלתי לסטיב מאתמול במועדון ונפגשנו בזירת ההחלקה על הקרח בסנטרל פארק. הוא כל כך סאב. הגיע מהצד השני של העיר, רק כי ביקשתי, איזה קטע חביב. שכרנו מחליקיים ועשינו מלא סיבובים בזירה. עוד במוזיאון כמעט התפתיתי לוותר על זה, ואני שמחה שלא, כי זה היה דבר שרציתי מאוד לעשות, והיה כיף אמיתי, הדבר הכי קרוב לתעופה שאני מכירה.

משם המשכנו לאיטליה הקטנה והוא לקח אותי למסעדה איטלקית עם הניוקי הכי טעים שאי פעם טעמתי. טעם גן-עדן ועוד עם היין, זה היה כל כך טעים, לא רציתי לשבוע כדי לא לגמור את הדבר הזה. סטיב כמובן רצה עוד, שאבוא לדירה שלו ואיזה מזל שלא, כי ממש לא רציתי וגם כי בבוקר אני צריכה להגיע מוקדם לאוטובוס לפילדלפיה.

איזה יום נפלא. לילה טוב.

22.12.2003 - יום שני:

מוקדם בבוקר הגעתי במונית לאוטובוס הסיני לפילדלפיה. פשוט חאפרים סינים שלא יודעים מילה אנגלית, ממלאים אוטובוסים בקבלנות, בגרושים ממש. נסיעה בכביש 8-10 מסלולים, חשבתי הרבה על הבנים שלי, כמה היו מתרגשים מזה ואפילו צילמתי בשבילם את הכביש הזה, עם כל משאיות הענק עליו. הנהג הסיני נוהג כמו פסיכי ואפילו אי אפשר להעיר לו כי הוא לא מבין מילה. לידי יושבת בחורה מדרום אפריקה שמטיילת בעולם. נזכרתי בעצמי לפני אלף שנה.

לפני הצהרים הגעתי לעיר שבה הפכתי להיות אמא, לפני 13 שנה. איזה דכאון.... פגשתי את החברות שלי מאז, שלמרות שבקושי מתכתבים, נשמר איזה קשר עמוק ויסודי. קשר לכל החיים.

פגשתי את א' ול' בבית הפרוורים המדהים שלהם. למה אין לי בית כזה, עם שטיחים רכים, וקישוטים תואמים, ומיטות ענק, וחלונות צופים אל היער. הם כל כך מתרגשים, ואנחנו שוקעים בתמונות וזכרונות והמון חיבוקים. המצחיק הוא שהם לוקחים אותי לארוחת צהרים במסעדת "מכבים" – אוכל ישראלי. איזה קטע. אוכל דוחה, אבל הם כל כך אוהבים שאני לא אומרת כלום. הייתי רוצה שיבואו פעם לארץ, זה יהיה נפלא.

פגשתי את גי' ואת הבת שלה ש'. אפשר לומר שהיא זאת שהצילה אותי משקיעה עמוקה ואני אותה כנראה. שתינו היינו אבודות, בודדות, אמהות בשוק. היא, אישה לבנה, פרוטסטנטית שהתחתנה עם בחור מג'מייקה שהמשפחה שלה נידתה אותה על זה, ורק אחרי שנולדה להם התינוקת השוקולדית המתוקה שלהם, קיבלו אותה איכשהו בחזרה. אחר כך היא התגרשה ממנו. אני זוכרת את הרגע שהיא זיהתה אותי בסופר, עם העגלה והתינוק והמבט האבוד, בין המדפים והמוני האנשים, ואיכשהו פשוט התבייתנו זו על זו ולא נפרדנו שנתיים עד שעזבנו חזרה לארץ. אני אוהבת אותה מאוד, כמו אחות. אצלה בבית יש עץ חג המולד בפק"ל מלא – כמה יפה וחגיגי. היא נותנת לי סנטה קלאוס קטן כזה מעץ, שלוחצים על הלמטה שלו, הוא מתרפה ונופל, עד שעוזבים שוב והוא שוב מזדקר. הבאתי להם מלא פיסטוקים וצילומים של הילדים ושל הבית שלי שדי התביישתי בו פתאום למען האמת. מתי אראה אותה שוב??

בערב הדלקתי נירות ושרנו אצל גל' וט', עם הבנים שלהם ועוד משפחה. פתאום התרגשתי והתגעגעתי נורא לילדים שלי. הקטע הזה שבכל העולם אנשים – יהודים – עושים את הטקסים האלה, ואיך אנחנו מתחברים זה לזה, באופן ישיר, בלתי אמצעי. שרים יחד מה עוז צור, באמצע החושך של פילדלפיה, שגם אותו גירשנו בקול רקיעה רמה, בצד השני של כדור הארץ. מה לי ולהם – ובכל זאת. חיבור חזק. כל הלילה גל' ואני מדברות ומשלימות סיפורים – עוד אחות אבודה. מתי אראה אותה שוב??

הייתי בבית שגרנו בו. רגשות מאוד מעורבים. היו שם ימים (ולילות) קשים: להפוך להיות אמא, העולם שהתהפך לי לגמרי, התרחקות והרבה כעסים עם הבעל, עד כדי כמעט מחשבה לחזור בלעדיו. פעם ראשונה שחושבת על גירושים. חנות המכולת היקרה, חנות הפרחים עם האישה הפסיכית שמשום מה התחברתי איתה אז – ועכשיו מתברר שהיא כבר מתה. חבל. תחנת האוטובוס שכל יום הייתי נוסעת להביא את התינוק למטפלת, ואחר כך למעון-יום שלו ומשם לעבודה. כל יום, כל יום. חיים שלמים שהשארתי אחרי. מה אני באמת מרגישה כלפי זה?

23.12.2003 - יום שלישי:

גל'  ואני אוכלות ארוחת בוקר חמודה בבית קפה סטודנטיאלי, אני מלווה אותה לעבודה בסבווי. בשמחה הייתי נשארת כאן בעצם. אמריקה היא קצת הבית השני שלי ואני כבר מתגעגעת לאנשים היקרים האלה.

עוד לפני האוטובוס חזרה לניו-יורק אני נכנסת לשוק מקורה ענק, בתוך תחנת רכבת ישנה. Reading Market. אחד המקומות הנפלאים ביותר: מלא דוכנים של אוכל ופיצ'יפקס, המון דוכנים של אמישים מדובללי זקן וסמוקי לחיים וגם אמישיות עגלגלות: לחם מדהים, ריבות, גבינות. יש שם הכל בשוק הזה, פשוט צריך להשאר לגור שם. קניתי את מה שצריך לקנות בפילדלפיה: Phily Cheese Stake. במילים פשוטות: לחמניה ענקית, כמו חצי באגט, עם בשר בקר חתוך קצת כמו לשוורמה, עשוי על האש, עם בצל וגבנ"ץ, טעים ביותר ומעורר זיכרונות. כמה התגעגעתי. בהחלט יושב במקום גבוה ברשימת האוכל הנחשק. משם רצתי לאוטובוס ונפרדתי מי יודע לכמה שנים מהעיר הזאת.

בניו-יורק חזרתי "הביתה", התקלחתי והלכתי ברגל לרחוב ברודווי. לקחתי אוטובוס לגראונד-זירו. אני אוהבת איך שאני מסתדרת כאן, אפילו סבווי.

גראונד זירו: אי אפשר שלא להידהם מהגודל של הבור שנפער שם, ממה שקרה. אני זוכרת במדוייק, איך הלכנו בשבילים בישוב שלי, ופתאום אנשים התחילו לדבר, רצנו לטלוויזיה, ובניגוד לכל שיטות ועקרונות החינוך שלי, התיישבתי עם הילדים, ועם השכנה והילדים שלה מול הטלוויזה ופשוט – כמו כולם – לא האמנו למראה עינינו. ראינו הכל חי (ביטוי דפוק) בזמן אמת. ניסינו להתקשר כמו מטורפים לניו-יורק – לכאן – כדי לברר שהקרובים, אלה שאני ישנה אצלם עכשיו – בסדר. הם היו לא בסדר. הילדים שוטטו אבודים ומבוהלים ברחובות שעות, האמא לא הצליחה לחזור הביתה, האבא היה מוטרף מדאגה, לא היו שם קווים טלפוניים, ושום תחבורה ציבורית. והנה אני עומדת כאן ולא מצליחה להתאפק מלבכות. וחושבת על כל הפיגועים, והמלחמות והכאב והצרות בעולם הזה. רגע של כאב שבדרך כלל אני בורחת ממנו, מנותקת מזה מאוד בארץ. אבל פה – מול הבור הזה אי אפשר.

משם הלכתי לכיוון המעבורת ומצאתי בדיוק את מה שרציתי לאכול: סושי. לקחתי את 4 המגשים האחרונים, רגע לפני הסגירה (ככה זה בסיטי, ב5-6 אחה"צ הכל נסגר. נראה כמו שכונת מגורים של פתח-תקווה או משהו). נתנו לי הנחה ענקית, רק שאקח, וישבתי וטרפתי. אוכל – לא יודעת למה, אבל זה עושה לי הכי טוב בעולם. לא עניין של כמויות, אבל הטעים הזה, המדוייק הזה, בדיוק מה שרציתי, להתחבר למקום דרך האוכל. אוהבת מאוד.

משם המשכתי ברגל לרציף של ה-south ferry. מעבורת מקומית. לא הדר ולא הוד. נוסעת לסטייטן-איילנד. אנשים, עובדים, אנשי העיר עולים עליה והיא עולה רק חצי דולר לכל כיוון. בידור. בשביל תיירים זאת ההפלגה האולטימטיבית: מתרחקים מהעיר, רואים את "קו הרקיע" המפורסם של מנהטן, ועוד בלילה – זה כל כך יפה, עוברים לא רחוק מפסל החירות ופשוט, בשקט כזה, מתרחקים מהעיר. אחר כך נשארים על המעבורת כשהיא מתרוקנת ומתמלאת מחדש בנוסעים מסטייטן איילנד שעוברים למנהטן, ומתקרבים לעיר. איזו נסיעה יפה. די קר לעמוד בחוץ, אבל אני עם חבורה ברורה של תיירים כמוני, כולנו מכוסים ועטופים בצעיפים. המקומים מתחפרים בפנים. בטח מרגישים כמו שאני מרגישה כאני נוסעת לסוףשבוע לת"א או לירושלים ורואה את כל הפקקים של העירוניים שעולים צפונה.

אחרי המעבורת, אני נוסעת שוב לרח' בליקר בגריניץ', לעוד מפגש של אגודת טס. הפעם זאת הרצאה של איש מאוד בכיר במערכת הפוליטית האמריקאית שחי בגלוי, יצא לגמרי מהארון בתור מאסטר. הוא בא עם השפחות שלו, וזה לא יאמן, אני לא מצליחה להאמין למראה עיניי, לאיך הוא גלוי עם זה, ועוד מציג סגנון מאוד מאוד קיצוני. ממש לא בשבילי, ובכל זאת מרתק. בסוף ההרצאה יש מין מעגל כזה (שלום שמי דנה ואני סאבית... אנחנו אוהבים אותך דנה...). וכולם מתרגשים לגלות "שיש בישראל את הסצנה". וואלה יופי. משם האנשים באופן הכי טבעי עולים (כי זה במרתף, כמה סימלי...) למסעדה למעלה, ופותחים שולחן עד 3 לפנות בוקר. אכלתי את ההמבורגר הכי טעים אי פעם והכרתי את אד, שף מסעדות עליז וחביב. מחר הוא הבטיח לקחת אותי לסיור פרידה בעיר. יש לו אוטו ספורט קטן וממזרי – איזה כיף!

24.12.2003 - יום רביעי:

על הבוקר נסעתי למוזיאון המטרופוליטן העצום. מעניין מאוד. מאוד. קניתי מגנטים. אד עם האוטו האדום הקטן אסף אותי משם (איזה כיף לי!!!) ונסענו, ככה בסלאלו ניו-יורקי אסלי ברחובות הצפופים אך רחבים, גשם כל הזמן, לכל מיני חנויות מוזרות ומעניינות. הבנאדם מכיר ויודע. חוץ מזה הוא שף, ולקח אותי לאכול צדפות במסעדה קטנה וחמימה "הכי טובה שיש". אוכל מוזר אבל טעים לאללה. מטפטפים עליהן לימון והן קצת מתכווצות, המסכנות, ואז לוגמים את זה, או משיטים את זה לתוך הפה. הולך מעולה עם בירה, ועם אד, שמלא בסיפורים ציוריים ומופרכים להחריד. הייתי מאושרת כמו ילדה קטנה. כבר כמעט שבוע שאני לא חושבת על הבית כמעט בכלל, רק בהבלחות בודדות. ככה אני רוצה לחיות. ככה באמת? לא יודעת, אבל כיף לי נורא, בעיקר המפגש עם האנשים, בשילוב עם האוכל והמקומות. אני על גג העולם.

בערב הוא החזיר אותי לבית הקרובים ונפרדנו לשלום. איזה בנאדם מתוק. שוב, הייתי צריכה קצת לספר לקרובים סיפורים על הזוג הישראלי הבדוי ההוא, כדי להסביר איך אני מסתובבת בעיר ככה עם עוד אנשים. לא רוצה לשקר לגמרי, וכן רוצה לספר על המסעדה, על החנויות, על ההחלקה על הקרח, אפילו על המועדון – רק בצנזורה היסטרית כמובן, אבל ממש לא בא לי לספר להם (או למישהו), איפה פגשתי את האנשים האלה. ככה יצא ממש טוב, כי הם רואים שאני נהנת מאוד ואני לא צריכה ממש להסתיר כלום (למה התלבשתי כמו שהתלבשתי בערב ההוא, נגיד).

25.12.2003 - יום חמישי:

הלילה אני חוזרת. אוף. אבל גם שמחה. זאת ממש בועה מנותקת, אי באמצע החיים, אבל אני מרגישה שאני כבר רוצה לחזור.

בגלל שחג המולד היום, נדמה לי, הכל יהיה סגור, רק צ'יינה טאון לא. איזה תכנון גאוני מצידי... ואני לא היחידה שחשבתי כך, מסתבר. הסתובבתי כל היום שם, אבל כרגיל גולת הכותרת היתה ארוחת הבוקר המאוחרת באיזה כוך בסמטה פנימית, שרק הסינים המקומיים נכנסים לשם – ואני. אףחד לא ידע אנגלית, והייתי צריכה להצביע על הצילומים שעל הקירות כדי להגיד מה אני רוצה. לא היה לי מושג מה יש בתוך כל הבצקיות האלה, וחלק באמת היו קצת מגעילות מדי, אפילו בקנה מידה שלי. ישבתי שם, כתבתי לי ביומן את כל הימים הקודמים, וזללתי ערימה ענקית של דים-סאמים מהבילים. כמו כל עם, גם להם יש את הקרעפאלך שלהם, צפים באיזה מים לא מזוהים. משביע ומשובב נפשות. לקחתי מנה שניה והם היו מאוד מבסוטים. מה שנחמד שם, אילו הייתי מקומית, זה שהם מכינים ערימות ענק, אבל ממש ענק, של בצקיות כאלה לא מאודות, ואנשים נכנסים לשם ולוקחים הביתה שקיות מלאות, עשרות, או בודדות. אולי אקח לארץ? אני כל כך אוהבת את זה. יש באוכל הזה משהו כמעט פולני, או באמת פשוט אוניברסאלי: בצק ממולא במשהו (המקור בטח היה ששמו בבצקיות האלה כל מיני שאריות אוכל מהשבוע...) וזה מתאדה במרק או במים. יאמי.

גולת הכותרת השניה היתה שנכנסתי לסופר סיני עצום מימדים. הסתובבתי שם יותר משעתיים, כמו מוזיאון. דברים לא יאמנו. החל מצלוחיות יפיפיות וכפות וכלי מטבח מוזרים, ועד לממתקים שעשויים מתמנונים קטנים מצופים בסוכר, חטיפים של דגים מיובשים, דפי אצות על המדפים, במקרר הבשר (הפתוח), שוכבים מיני חיות מתות מאוד מוזרות: תמנונים ודיונונים וסרטנים משונים, וחתיכות חזיר, אללה-איסטור. אפילו בשבילי זה על הגבול של גועל ומוזרות. האנשים – מלוכסני העיניים ברובם - ממלאים עגלות. בעיקר הרס אותי הביסלי-תמנונים הזה. אלוהים. וכמובן, איך אפשר בלי – דוכן קטן של סושי (זה לא סיני למיטב ידיעתי, אבל האקלקטיות חוגגת גם כאן, מה אכפת לי). קניתי איזה 6 מגשים (זול, כל כך זול!!!), גם כדי להביא למשפחה בתור ארוחת פרידה, דבר שעורר כמובן צהלות שמחה קולניות. הם גרים כל כך קרוב, וכמובן שכמעט אף פעם לא אכלו סושי. מעניין לבדוק מה אני לא אוכלת או עושה שנמצא מתחת לאף שלי?

בערב, ליוו אותי לאוטובוס עם כל המזוודות, שלוקח לשדה התעופה. נפרדתי מהעיר המדהימה הזאת, מהחופש וקצת מעצמי בתחפושת של אישה-חופשיה, הוללת וזוללת.

ואי אפשר בלי

סיכום מאכלים:

~ פעמיים נקנקיות עם חרדל וכרוב כבוש, בדוכן ברחוב. זול וטעים מאוד. הדבר הכי מקומי שיש.

~ 2 משולשי פיצה אצל ג'ו המפורסם בוויליג'.גדול!!

~ פעמיים Eggs Benedicts. איזה אוכל מוזר אבל טעים מאוד. גם הישיבה עצמה בדיינר.

~ ערימה של לחם מטוגן עבה ורך, עם בייקון וקינמון. אפילו שמתי מייפל, כדי להנות מחוויה מלאה.

~ ההמבורגר של החיים שלי: מגדל עצום עם חסה, רוטבים, גבנ"ץ, בייקון, סלט. ענק.

~ צדפות + בירה. שונה, מאוד שונה, אבל טעים מאוד.

~ Phily Cheese Stake. כמעט הרגשתי בבית.

~ סושי סושי וסושי. אף פעם לא מספיק.

~ דים סאם ואגרול. היה מעולה. למה בארץ זה כל כך יקר, או כל כך לא טעים?

~ ניוקי ברוטב ורוד עם וודקה. חייבת ללמוד להכין את זה!

אני חוזרת לארץ עייפה אך מאוד מרוצה. העולם הגדול מחכה לי. מה מחכה לי בבית? מפחיד קצת.

(המשך לזה)

18.12.2003 בשדה התעופה, ליד השער, מחכה לעליה למטוס:

האמא הזאת שנפרדה מהילדות שלה. מסרה אותן למלווה עם שכפץ זוהר, שלא תלך לאיבוד, המלווה, והאמא והבנות התחבקו, וכשהבנות פנו לשער האמא נגבה דמעות וגם אני, כי נזכרתי שהייתי ילדה והיינו נשלחות אני ואחותי לאבא שלנו שהיה בכל מיני שבתונים בחו"ל ותמיד הפרידה היתה דרמה, ותמיד החזרה היתה דרמה. ומה עכשיו? ראיתי את הבת שלה, זאת שנראית צעירה יותר וישר חשבתי על הבן האמצעי שלי.

עכשיו האמא נשענת על הגדר של המדרגות והן יורדות לאוטובוס שיקח אותן למטוס. ראיתי שהיא מנגבת דמעות ואני פשוט רוצה לגשת אליה ולהגיד לה... לא – אני רוצה לחבק אותה, ולהגיד לה: גם אני הייתי ילדה כזאת, כי אני משערת, מנחשת (משליכה?) שהבנות שלה טסות לאבא שלהן לחופשת חנוכה ויהיה להן כיף, אבל הם יתגעגעו. תמיד מתגעגעים. גם הילדים שלי – אני רוצה לומר לה. גם הם נשארו מאחורה עם אבא שלהם ואני דואגת, מתגעגעת ושמחה שאני יוצאת לחופש, ובכל זאת חשבתי עליהם מתקשים להיפרד ממני אתמול בערב. ככה זה ילדים והורים – ביחד ולחוד, נפרדים וחוזרים. ואלו שיש להם הורים גרושים, תמיד מתגעגעים. אפילו הילדים שלי אמרו לי: כשאנחנו איתך אנחנו מתגעגעים לאבא, וכשאנחנו עם אבא – אנחנו רוצים להיות איתך.

איך הופכים את זה לשלם? ולא לשני חצאים, עם תחושת חסר מתמדת?

{תוספת מעכשיו: ניגשתי אליה, עמדתי לידה ואני לא זוכרת איך פתחתי בשיחה, אבל תוך שניה שתינו בכינו וכמובן שצדקתי והן נוסעות לשבועיים לאבא שלהן, והם גרושים רק שנתיים וזאת פעם ראשונה, והיא דואגת וחוששת, ותהיה לבד, וזה טוב אבל גם רע, וגם אני הייתי ילדה כזאת שנוסעת, וזה בסדר, או שלא, ועכשיו אני משאירה את הילדים שלי מאחור וגם היא נשארת בלעדיהם וככה זה יהיה תמיד?? בכינו ביחד, באופן מאופק, אבל בכינו. שתי זרות, נשים, גרושות, ילדים, הפרדויות, כמיהות. מזל שניגשתי אליה.}

בדיוק לפני שנה נסעתי לשבוע לניו-יורק. זאת היתה מתנת יומולדת 40 מאמא שלי, ואחרי היסוסים רבים, שרובם נבעו מפולניות-יתר, החלטתי לקחת את זה ואף להרשות לעצמי להנות מזה עד הסוף.

נסעתי לבדי, התארחתי (=ישנתי, התקלחתי והייתי מנומסת בבואי ובלכתי כל יום) אצל קרובי משפחה מאוד אהודים עלי, שהיו עסוקים עד מעל לראש, שלא הציקו, לא רצו ולא ציפו, וזה התאים לי כמו כפפה ליד ביום שלג ניו-יורקי, ימים ספורים לפני חג-המולד. כך שכל בוקר התעוררתי לי, שתיתי קפה זריז ודברתי עם הילדים שלי (פה בארץ היתה שעת אחה"צ) ויצאתי לשוטט, לפגוש, לטייל ולהיות בניו-יורק. היה מצויין: פגשתי אנשים, הייתי במקומות, ראיתי דברים, היתה לי רשימת אוכל ברורה שסימנתי וי ליד הכל והייתי מאושרת ומגורגרת ואפילו היו לי פה ושם תובנות. התובנה העיקרית היתה שדי לי עם הלבד. שאני טובה בזה, יודעת את זה מצויין ודי – נגמר לי מזה. הגיע הזמן ללמוד משהו חדש.

החוויות המשמעותיות ביותר:

~ נסיעה באוטובוס זיל-הזול של סינים לפילדלפיה, לשכונה ולבית ששם בני הבכור נולד והפגישה עם חברים אמריקאים שלא ראיתי כמעט עשור;

~ ההעזה שלי ללכת למפגש ולהרצאה של קבוצת בדס"מ מקומית מאוד פעילה ורצינית וללכת איתם למועדון;

~ האוכל ומקומות האוכל – התענגתי על כל רגע;

~ החלקה על הקרח בסנטרל-פארק;

~ ולסיום: חוויה מעולם הסיפורים עם פיטר בטיסה חזרה לארץ.

הערב מצאתי את המחברת בה כתבתי את יומן הנסיעה ההיא וקצת שקעתי בקריאה ופתאום רציתי לשים את זה בבלוג, שזה בעצם "מחסן" הזכרונות שלי עכשיו. אילו היה לי בלוג אז, לפני שנה, וודאי הייתי חוזרת ומעתיקה הכל מהמחברת, כמו שעשיתי אחרי הטיול למדבר עם דס וכמו אחרי סיני וכמו בכלל. לכן זה מה שאעשה: אעתיק מהמחברת לכאן. לא יודעת איך זה יהיה, באיזה כמות או איכות. כן או לא צנזורה או הגהות ואולי תוספת של הערות והארות, או אולי פשוט לשים ככה, גולמי נקי. עוד נראה.

***

פרק 1:

17.12.2003 בלילה לפני הטיסה – אחרי שהילדים אופסנו אצל אבא שלהם לשבוע:

ברגע שנסעתי מהם, מנפנפים בתזזית "שלום אמא, שלום..." נשמתי לרווחה ובאותה שניה גם גל קטנטן ומיותר של אשמה. גם עצב בעצם – לכן לא מיותר.

מה יחשב כטיול מוצלח? תחושת חופש עמוקה? פרץ יצירתיות? קלילות ושמחת חיים? חוויות מיוחדות עם אנשים?

האם לקחתי את הספרים המתאימים שיסחפו אותי בטיסה? האם לשבת ליד החלון, או במעבר? יהיה סרט? האם אפיל את המגש הקטנטן של האוכל? וואי - ככה לאכול לבד, בלי להכין, להגיש, למזוג, להמליח, לחתוך, למרוח, להוריד ת'קשה, לשים ת'קטשופ ליד השניצל, לדלות גריעי לימון מהסלט, ולטעות שוב ושוב איזה כוס באיזה צבע שייכת לאיזה ילד? ככה, לאכול לבד, במילימטר על מילימטר שמוקצה לכל נוסע, ששילם מאות דולרים, במטוס לארוחה? אבל מ-ה  א-כ-פ-ת  ל-י?!?! אני לבד, אני בשקט, אני יכולה לעשות עיניים, ללבוש חוטיני, לעכס למי שבא לי מול הפרצוף, ללבוש מחשוף עצום, למרות שמינוס 4 מעלות, לשבת בבתי-קפה, לאכול דים-סאם, לקנות שטויות. חבל אפילו שאני צריכה להגיש דין וחשבון כזה מהסוג הידידותי – אבל בכל זאת – למארחים שלי. אפילו זה מיותר. לפחות כך זה נראה מכאן.

מרגע שאגיע לשדה, לטרמינל, מעוטרת בבושם ריחני, ניצוץ מסנוור בעיניים, כסף כיס לביז-בו-זים, מרגע זה – אני מלכה וכל בלטה תהיה שטיח אדום וכל גֶרם מדרגות יהיה פסגת ההימליה.

ואולי אפגוש איזה נסיך או מלך? האם לחפש טבעת על האצבע, או שהפעם לא אכפת לי?

הפעם הקודמת שנסעתי לחו"ל לבד, ככה כמו מלכה, היתה לפני 20 שנה!! כן. מה עבר מאז, מה השתנה? הכל הכל הכל. עברו 20 שנה, אני עדיין אני, אבל כל-כך אחרת. אישה בת 40 ולא ילדה בת 20. אז, בנסיעה ההיא, לקחתי 6 חפיסות של גלולות למניעת הריון. חזרתי עם כולן לא משומשות. הפעם לקחתי 5 קונדומים, מוחבאים עמוק בתוך הארנק. אחזור איתם? למה דווקא 5? אולי אני בעצם אותה אחת? אותה אישה ממש? נראה.

אני שמחה ותכף הולכת לישון. עוד 6 שעות השעון יצלצל. השעה תהיה 5 בבוקר. לקום, להתקלח, לצחצח שינים, לשים קרמים, להרתיח מים לקפה ואולי לנשנש משהו קטנטן שלא תהיה בחילה בדרך. לזכור: להוציא את החתולה, לנתק/לכבות חשמלים, להשאיר מפתח בתוך הנעל השחורה במדפים בכניסה והופה לאוטו. לזכור לעצור בדרך אצל חברה להוריד דברים במרפסת שלה ויאללה לשדה. לילה טוב.