מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

מי שעדיין לא קרא/ה את הספר "החיים הסודיים של הדבורים" (כך קוראים לו?) - חייב/ת, פשוט חייב/ת.

כדאי להכין לפני הקריאה: צנצנת דבש וכפית לטעימות מנחמות, טישיו לרגעים מתוקים במיוחד ומישהו לחבק (לכל החיים?).

ובחוסר מקוריות נוראי, אבל מתוך אמונה שדבר טוב כדאי שישאר בסביבה, אני מביאה את הברכה ש"איש ושמו סוס" (קורא ומגיב אלום שנעלם. אייכה??????????) שלח לי בשנה שעברה, והיא תמיד ולא-מעט מהדהדת אצלי בראש ובגוף. הנה היא:

שיתמוססו חלומותינו ברוך

אל תוך מציאות חיינו

כמו שוקולד בחיך

אמן!

הביוץ זה הירח-המלא שלי, כשהגוף גדוש, מעוגל בכל הקצוות ורגיש למגע. כמו הירח, אני מהדהדת את כל מה שסביבי, במובן שאין דבר שנסתר מהעין, עד כדי אי-שקט, עד כדי מיזוג של אהבה עזה ברגעים אחדים, או עד כדי עירבוב מכאיב – ברגעים אחרים, פחות זהירים. וגם מבפנים, הכאב המעקצץ מעורר אותי לזכור את עצמי בימים האלה וצביטת הכאב מאדוות לכל הגוף.

בימים של הירח-המלא שלי, ימי הביוץ, אני מרגישה קורנת, נשית, שופעת, כמו מראה בהירה לכל מה שעובר לידי או מולי. בימים אלו אני שוכחת לתקוע את מבטי אל האדמה כשאני הולכת בציבור, אלא מסתכלת קדימה, מחפשת את עיני האנשים, מסתכלת גבוה, מחפשת את הדבר הבא שמתקרב, פוצחת בשיחה אקראית עד כדי מבוכה עם אנשים בתור, ברמזור ועם זה שיושב מאחורי כל שנת הלימודים ולא זוכה למילה ממני, רק פעם בחודש, בלי שיבין מה קרה. כשהגוף שלי מבייץ, הוא כולו רגיש, פתוח, קצת חסר עור אפשר לומר, קצת כמו ילדה (לא, מה פתאום ילדה -  כמו אישה!) בחנות ממתקים שהריח המתוק שמתיישב בנחיריים והסוכר הדביק נצמדים לכל פיסת בגד, גוף ועור. ברגעים של שקט מסביב, בלי תנועה מסיחת-דעת, אפשר לשמוע את העור שלי, את מרחבי הגוף שלי מזמזמים בקול עדין ומלא חיים: בזזזזזזזזזזז.... אני בטוחה שמי שיעמוד קרוב ויקשיב יוכל לשמוע את זה ואולי גם להריח את הריח ולראות אותי שם עמוק בתוך העיניים.

בימים כאלה אני יכולה לעשות מה שלא יקרה בימים אחרים, כי כולי עומדת לרשותי: כל הכוחות, היכולות, ההמצאות, הרצונות, האמונות, האהבות והסליחות. אין דבר שאינו אפשרי – בתחושה, בידיעה הפנימית. כך נפרצו חומות שבימים רגילים נראו גבוהות מדי, כך נפתחו דלתות שבימים רגילים סגרו עלי, וכך נחשפו תהומות שהנפילה אליהם היתה מהירה מדי. אמנם יכולה כל דבר, אבל לפעמים לא מודדת נכון את מה שנמצא מולי.

והנה מתקרב לו פסח שלנו, חג האביב, חג היציאה מעבדות לחירות, חג ההולדה ממיצָרים גדולים למדבר העצום, ועד בואך לארץ המובטחת. יציאת מצרים התרחשה – כנראה – בליל ירח מלא, בשיא הביוץ. אם לא הייתי נבוכה, הייתי אומרת "ביוץ קולקטיבי". הנה – נבוכתי... היא התרחשה מתוך שאר רוח, תעוזה, אומץ, אחוות-אחים ואחיות ומתוך אמונה עמוקה (במה שאינו אפשרי בימים רגילים). בעזרת כוחות הכמיהה החזקים ביותר, ניתקו עצמם אבות-אבותינו ואמהות-אמותינו מסיר הבשר, חצו את המים הגדולים ויצאו אל מרחבי המדבר הצחיח לכאורה, אך בעל אין-סוף אפשרויות העיבור: הרוחני, הנפשי, האישי והלאומי. דבר יכול להיוולד כשהוא עובר בתוך המיצר, דרך כאב גדול, בקושי, עד כדי כך שקל להטיל ספק אם בכלל יעלה בידו לשרוד. הרצון להשתחרר, הרצון להשתנות ואחריו איסוף הכוחות, האמונה בעזרו של היקום, או אלוהים, והרגע הנכון – אולי רגע הביוץ הפיזי, אולי רגע של ירח מלא – ברגע הנכון תתרחש היציאה אל המרחב החדש. זאת חירות בעיני, נכון לכרגע לפחות. לא עצם קיומן של אפשרויות בלתי-סופיות, שזו אמירה בגדר בולשיט, אלא עצם היכולת (הפנימית והחיצונית) של התרחשות כזאת: יציאה מחשיכה לאור גדול. החירות נמצאת שם במפץ הגדול: הרגע המיוחד שנוצר הודות לתנאים, רצון, אמונה וכוחות. ברגע הזה של הביוץ, נמצא ניצוץ החירות.

חג חירות אביבי ושמח לכולם

מגדלנה

פעם, היה פה קורא ומגיב בשם "איש ושמו סוס", שאני אפילו לא יודעת אם הוא עדיין כאן (אתה כאן?), והיום נזכרתי בו ובאיך מצאתי את הסיפור שלו: בהתחלה הוא איתגר אותי ואני הלכתי לחפש את הסיפור הזה שנקרא "איש ושמו סוס" בכל מיני ספריות וחנויות של ספרים משומשים אבל העלתי חרס בידי. יעני – כלום. בסוף, ממש במקרה והודות לטוב ליבה של אישה אחת, מצאתי את הסיפור דווקא בחנות כלי כתיבה נידחת וכמעט עלובה: 

בין חנויות של "סבון של פעם", שעולה כמו "הסבון של אףפעם" ובתי קפה אופנתיים, חנויות לפיצ'פקס חסרי שימוש אך יפים בטירוף, פתאום יש שתי חנויות עתיקות זו לצד זו. אחת של כלי כתיבה והשניה גלנטריה לענייני תפירה ולבוש, ששייכת לזוג תימנים מבוגרים. הוא נרגן ומבריח את הלקוחות, והיא אמהית, סלחנית שלוחשת כל פעם שהוא פותח עליך את הפה "אל תשימי לב אליו, עזבי, עזבי..." בחצי חיוך של השלמה, אילו הרי החיים שלה, היא בטח יודעת. שם בגלנטריה שלהם יש את כל הדברים הכי נפלאים שפשוט אין להם טיפת שימוש למישהי כמוני, והלוואי שהיה לי איך, איפה והאומץ ללכת עם כל הפייטים, הריקמות, הסרטים, החרוזים, המנג'טים, התחרות והמלמלות שיש שם. אני רק באה לקנות שם תחתונים וגרביים מהמגירות בכוננית הצדדית, מגירות שעל כל אחת מודבק נייר דבק עתיק, ועליו רשום בטוש שחור בכתב גמלוני גרבים בנים 8-11, או תחתונים בנות גומי גבוה או  טנגה נשים לארג' (זאת המידה שלי כנראה...). התימניה הנמרצת, רצה לחטט במגירות, מוציאה גרביים עטופות בניילונים, עם כל מיני סימנים סודיים עליהם, שרק היא יודעת לפרש אותם והאם זאת המידה המתאימה או לא. מכל דבר יש לה רק שני סוגים, אבל תמיד בסופו של דבר יש לה מספיק ומה שצריך. פיזיקה כזאת, תהרגו אותי אם אני מבינה איך זה עובד. הזקן מגיע וצועק "בשביל מה הרבה גרביים, בשביל מה?!" ואני מנסה להסביר לו את המשנה הסדורה (שעדיף לקנות הרבה זוגות אותו דבר, וכך הקנוניה של מכונות הכביסה להעלים גרב בודדת מכל זוג, לא ממש תשנה לאףחד, כי הבודדים הזהים יתחברו להם לזוגות חדשים שמחים ועליזים – ממש כמו בחיים, איזה קטע -  והבודדים שנעלמו לנצח, שילכו לעזאזל), אבל הזקנה פשוט משתיקה אותי "זה בסדר, זה בסדר, אל תשימי לב..." וממשיכה לשלוף עוד ועוד זוגות זהים במידות המתאימות ממגירות העץ הכבדות.

אחרי שגמרתי לקנות גרביים שאמורות להספיק לשני חורפים ו-70 ילדים, ובעצם מספיקות בקושי לשלושה ילדים וחודש וחצי, עברתי לחנות הסמוכה: חנות לכלי כתיבה, קטנה ומאובקת של זוג זקנים: הוא פולני זעוף ובלתי מגולח ואישתו עגלגלה ושתקנית שיושבת בצד ועושה חשבונות או אלוהים יודע מה. זאת חנות שנראה כאילו אין להם כלום, אבל בין המדפים, מאחורי הדלפק, בנישה מאחורה יש להם הכל, אבל ממש הכל, אפילו עטיפות נילון צבעוניות למחברות בית-ספר כמו פעם יש להם. צריך רק לבקש והוא יצעד לשם בדממה ויביא את זה, בדרך כלל עם מדבקת מחיר בלתי מעודכנת, אבל לא נראה שזה משנה להם. נכנסתי עם שקית הגרביים וקניתי חבילת דפים למחשב ואז ראיתי על המדף, בין כל מיני חוברות צביעה מהוהות ואלבומי תמונות צהבהבים למכירה, גם כמה ספרי לימוד משומשים (אלקלעי טוכמן, בחיי!!) וסתם ככה שאלתי אם במקרה יש להם גם ספרי קריאה משומשים? כן, יש להם. ואולי יש לכם במקרה קובץ סיפורים שנקרא "סיפורי מערבונים", שאי אפשר למצוא בשום ספריה או חנות משומשים? לא, דווקא את זה אין להם, מצטער. אבל אז האישה שישבה כל הזמן ככה בצד, הרימה את הראש ואמרה לי בפשטות "יש לי אותו בבית...". אחרי שהצלחתי להתאפק לא להתנפל עליה בחיבוק עז ובקריאות גיל וצהלה "אחותי, מוייה קוחנה, ג'יינקוייה...", שאלתי באיפוק הראוי אם אולי במקרה אוכל להציץ בו, כי יש שם סיפור אחד שאני מחפשת. "מהו הסיפור?" היא שאלה ואמרתי לה "איש ושמו סוס", והיא אמרה בטון השקט שלה, כאילו זה הספר היחיד שהיא מכירה "אה, זה הסיפור הראשון. יופי של סיפור. אני אביא לך את זה מחר, זה בסדר?". בסדר? לאללה בסדר! ישר התחלתי לקשקש שם שכמה מלא זמן אני מחפשת את הספר הזה ואת הסיפור הזה ואין לה מושג כמה היא עוזרת לי ולא יאמן שהיא נפלה לי ככה מהשמיים... והיא פשוט אמרה "בסדר בסדר" ואולי חייכה, או שזה היה הליפסטיק שלה. למחרת באתי לשם והוא הניח על הדלפק חבילה של דפי A4 עם כל הסיפור מצולם מונח בתוך ניילון עם פתק "הסיפור שבקשת".

ולמה אני שמה את הסיפור הזה עכשיו?

כי המחשב שלי היה תקוע ולא עבד כמו שצריך עד לפני רבע שעה וכי הרבה אנשים טובים עזרו לי וניסו לעזור לי, התעניינו ועודדו ועצו עיצות. ואז כתבתי פוסט שלם נרגש מאוד (שנגנז בתחתית צנצנת הדבש בארון הנעול במרתף החשוך) על הקטע של עזרה לאנשים אחרים, כמה מדהים שאפשר להעזר, כמה נפלא שאפשר לעזור, ככה בלי לעשות הרבה חשבון, בלי שכמעט מכירים אפילו ובטח אם מכירים מאוד, ואז, תוך כדי השתפכות - נזכרתי בסיפור על האישה הזאת שבפשטות מוחלטת טרחה והתאמצה בשבילי, כמו שלפני כמה ימים תופרת אחת תיקנה לי את תיק העור שלי, וסירבה לקבל תשלום וממש זרקה אותי מהמתפרה שלה יאללה יאללה עופי הביתה ואל תבלבלי ת'מוח... אנשים כאלה. ושגם אני רוצה לעטוף אחרים בעזרה רגילה, יומיומית, אקראית אך עם כל הכוונה והלב.

ג'יינקוייה לכם.

תודה.

i'm back.