מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

באמת, היה פשוט בידור. לא ידענו! ראינו מודעות למסיבה במקום שבדרך כלל מאוד מאוד סבבה ומלא בני מינינו וגילנו. טרחנו, התארגנו, אפסנו ילדים, התלבשנו אף התבשמנו, שמנו פעמינו, חנינו, שילמנו (אינעל רבק, 60 ש"ח!!) ונכנסנו. על ההתחלה רקדו רק שנים ולקח זמן עד שהרחבה התמלאה ברוקדים עליזים, כולל שתינו. שני הבחורים (נערים? ילדים?) האלה מההתחלה, מיד קלטתי שהם חמודים ביותר, ולאורך המסיבה התגלו באמת כחמודים ביותר, במיוחד אחד. הייתי עושה לו טובה - אילו נתבקשתי כמובן. או-הו. טובה גדולה הייתי עושה לו. בסופו של דבר, חוץ מלרקוד, רוב המסיבה הזאת הייתי עסוקה בלנסות לברר או לנחש בן כמה הוא: 17? 18? 22? 28? טוב, היה קצת חושך עם אור כתום וירוק, הוא זז רוב הזמן וקיפץ והניע את עצמו באופן חינני ביותר - כאמור באופן בגרם לי לרצות לעזור לו קצת בחיים, ובנוסף הרבה אנשים (נערים? ילדים?) הסתירו אותו. וגם סתם אני גרועה בלדעת גילאים של אנשים. בדרך כלל בסוף אני מעליבה אותם. אין לי מושג אם הוא בן 40 אבל נראה בן 32, או שהוא בן 32 ונראה בן 38. לא יודעת אם היא בת 50 כוסית חבל"ז והלוואי עלי, או שהיא בעצם בת 36, דודה פולניה לא עלינו. לא יודעת להגיד, אז עוד בחושך, תוך כדי תנועות אגן ונדנודי ראש? אומץ לשאול אותו לא היה לי, גם כך הבנו - אני וחברתי הטובה - שאנחנו פה לא ממש במקום ומהרגע שההכרה הזו חדרה למוחינו הקשיש היה כבר קצת קשה ממש להנות באופן ספונטי ובלתי שם זין על הסביבה. היינו פשוט מוקפות בנוער, ילדים, סטודנטים עולי-ימים, או אלוהים יודע בני כמה הם היו ובטח רובם היו בכל מיני גילאים וכיתות ושנות מבוא, ואנחנו היינו בסטיית תקן עצומת מימדים. בשלב הזה אני התחלתי לצחוק (וגם היא), או שזה הסמירנוף (תחליף מוצלח מאוד של הבריזר מהמסיבה הקודמת). פשוט צחקתי. ראיתי את הסיטואציה: אותנו, שתי בנות 40 +, עם חבורה של נוער מקפץ לצלילי בוב מארלי וידידיו. yes man... ג'מייקה מחכה לכם, מלמל הדיג'י מדובלל הזקן והפריע למוזיקה. זה היה הקש ששבר את גב הנאקות (ענקות? איך קוראים לאישה של הגמל??). אמנם למוזיקת ריגיי יש איכות נפלאה של רגיעה תוך כדי תנועה - מעלה שאין לזלזל בה בגילינו (כלומר, אפשר לרקוד המון זמן ובעצם להיות במנוחה. לא מזיעים, לא מתנשפים, ולא מתעייפים. נהפוך הוא, נחים...). בקיצור, אמנם רגיי, אבל הדיג'יי השתמש בעמדת הדיג'יי כמו דוכן הכומר בכנסיה בעיירה בדרום ג'ורג'יה ביום קיץ מזיע: הוא דיבר ודיבר ומילמל ודיבר עוד ואשכרה הפריע למוזיקה. אז באמת החלטנו ללכת, עדיין מצחקקות לנו כשתי נערות נבוכות (אופס.. לא דימוי מוצלח בהקשר הזה).

מאוד רציתי לרקוד את עצמי לדעת, אני יודעת שחברתי גם רצתה מאוד לעשות אותו דבר עם עצמה ועם דעתה, אבל מה לעשות, נקלענו שלא בדעתינו למסיבת 18 מינוס.

מסקנה: עידכונים על מסיבות מתאימות יתקבלו בברכה.

החלטתי לעשות מעשה אמיץ ללכת לבדי למסיבה, אם כי התוצאות עלולות להיות משפילות מעט, אבל - אין לדעת. יתכן וגם יהיה מרומם נפשות וגופות.

כל חברותי ומוכרי החליטו שלא בא להם על מסיבה הערב: מי בגלל דלקת גרון, מי בגלל שהיא עוברת דירה עוד שתי דקות ואין לה כוח, ומי בגלל שהוא עסוק בלמצוא זיון להלילה באינטרנט וממש לא בא לו לרקוד עם בניאדם נורמלים. אז, החלטתי לנסוע. על הזין שלי. יש סיכוי שכבר במגרש החניה אעשה אחורה פנה ו-ויברח ואשוב הביתה מבויישת וחפויית ראש, ויש סיכוי שזה יקרה אחרי חצי שעה של ריקודים, או אחרי אלוהים יודע מה שיהיה שם. יש גם סיכוי שיהיה נחמד. אני פתוחה לכל האפשרויות ואללה-הוא-אכבר.

בשתי המסיבות הקודמות שהייתי בהן פגשתי קצת אנשים שאני מכירה, הייתי עסוקה בפתלתולי נפשי וראשי המסוכסכים האם גבר-על-כיסא-גלגלים-וסקסי-להחריד מבחין בי, שתיתי ואף רקדתי. היו לי תלונות שהמוזיקה מעט אתנית מדי ואני מקווה שיהיה שדרוג הפעם. כמו כן יש לקחת בחשבון אני לא בכושר בכלל (למרות שתי ההליכות הנמרצות משבוע שעבר שהפתיעו גם אותי והן בפירוש מעידות על הכלל). אבל אין דבר ששני בקבוקי בריזר לא יוכלו לסדר. כמו כן ניסיתי להתחפש, בחיי. בסוף לבשתי ורוד ותכלת, שחור ואדום. בית"ר ירושלים לעיוורי צבעים. שום דבר מיוחד - זאת אני. ניסיתי אף להתאפר (לא לליצן), וזה נמרח באופן די פתטי. במילא יהיה חשוך ושוב - אין דבר ששני בקבוקי בריזר לא יוכלו לתקן. נדמה לי שהפעם אני באה עם ציפיות נמוכות מאוד לגבי "מציאת החתן המיועד" (וסליחה על הבוטות, אבל למה להתפתל בכל מיני ניסוחים ומשפטים מוקפדים כשאפשר לזרוק את האמת המרה בפרצוף?!). מספיק שיהיה כיף, בחיי שזה יהיה אחלה. ישנתי בצהרים ובקושי הצלחתי לקום, אז יש סיכוי שלא ארדם על ההגה בדרך חזרה. אם לא תשמעו ממני בקרוב, סימן שטעיתי גם בזה. סיכוי כלשהו שאפגוש שם את יולי, מגיבה חדשה בבלוג, לבליינד דייט של כניסה ביחד. מבאס לבוא לבד.

הייתי יכולה לא לספר פה כלום, ללכת, וכנראה לחזור עם זנב בין הרגלים (במקום משהו אחר...) ולא לספר ולא לגלות את חרפתי ברבים. אבל בא לי היום לחיות דיינג'רסלי, ככה חשוף - און-ליין, כמו ביציאה למדבר בקיץ עם דס: חלק מהכיף זה להיות דרך הכתיבה והעידכון.

אריווידרצ'י. וויל קיפ יו פוסטד.