לא בדיוק יודעת איך להתחיל, להמשיך ולסיים את הפוסט הזה, שבעצם עוד לא קרה בו כלום. כי קרו המון דברים בימים האחרונים, וברוב טפשותי ומרוב דברים על הראש - לא כתבתי הכל תוך כדי, כמו שאני אוהבת. כמו שכתבתי בטיול למדבר עם דס, לדוגמא, שאחר כך העתקתי מהמחברת את כל הרשימות לכאן ונורא שמחתי, שהייתי מתועדת לעצמי במחברת (או כאן, לא משנה לצורך העניין). אבל בשבוע האחרון לא עשיתי את זה. ניסיתי לכתוב לילה אחד, בחשיכה מוחלטת, רק אור הירח הבוהק שחודר דרך החרירים של התפרים של בד האוהל. אפילו לא פתחתי את המחברת לקרוא כי אני הרוגה מעייפות, אבל בכל זאת, זה מדגדג לי בקצה האצבעות, לנסות לכתוב מה היה, מה חשבתי, מה הבנתי, למה היה כל כך כיף בארבעת הימים האחרונים בכנס הלהטוטנים ה-12.
למה באמת?
אני חושבת שקודם כל אכתוב משהו לגבי להטוטים, ג'אגלינג. משהו ידוע וכמעט ברור מאליו, אבל זה קרה בימים האלה, ומאוד התרגשתי ואהבתי את זה.
ג'אגלינג זה דבר שדורש ללמוד טכניקה ואחר כך להתאמן, ושוב ללמוד עוד כמה דברים ולהמשיך להתאמן. אי אפשר כמעט לעשות את זה לבד. צריך שותפים שיעבדו ביחד, שותפים שידרבנו, יאתגרו, ילמדו וידחפו. כדי להצליח להקפיץ נגיד שלוש הכדורים, או שלושה קלאבים, צריך ללמוד ממישהו, צריך מישהו שיסכים ללמד, מישהו שיסכים רגע לעצור את האימונים של עצמו ויתפנה אליך כדי להראות, לתקן, לשפר, אולי אפילו להתאמן ביחד, בזוג. מי שלומד בעצמו צריך לרצות ללמוד מאחרים, להסכים להפתח לזה, לשאול, לבקש עזרה, להביט איך אחרים טובים ממנו עושים את זה ולחקות אותם, או לבקש שיראו לך את הטריק הזה, או שיביטו עליך כדי שיתנו פידבק ויעזרו לך להתקדם.
ומה שמדהים בג'אגלינג ואני לא מצליחה כרגע לחשוב על עוד משהו בחיים שזה עובד שם כך (אולי קצת ענייני מחשב, אולי), זה שאין קטע של גיל. כלומר מבוגרים, צעירים וילדים מעורבבים לגמרי. ילד בן 11 מלמד גבר בן 40 ואישה בת 41 מלמדת ילד בן 17. ילדה בת 5 תלמד את אבא שלה, ואח שלה יאמן אותה. יש בזה משהו שחוצה גילאים לגמרי. לא פשוט ללמוד מבחור בן 13, שניגש אלי פתאום ונותן לי עיצה (אחת העיצות הטובות שקיבלתי בכלל ב-10 השנים האחרונות...). עיצה שמיד שיפרה את כל הטכניקה שלי, והקפיצה אותה מעבר למקום שאני תקועה בו כבר שלוש שנים. לרגע התעורר בי אנטגוניזם לילד הזה, מה הוא חושב לעצמי, מי הוא חושב שהוא, שלא ירים את האף... אבל לא - ברור שלא. זה כל כך לא ככה. אחרי רבע שעה, ראיתי שהוא בעצמו נעזר במישהו אחר לשפר את מה שהוא עושה. ואת העיצה שהוא נתן לי, העברתי לנער בן 17.
זה חוצה גילאים
הנכונות ללמוד מאחרים
הנכונות ללמד עם כל הצניעות (כי תכף את/ה בעצמך תלמד ממישהו אחר...)
הנכונות להביט ולתקן את עצמך
הנכונות לגשת בעדינות להציע עזרה או עיצה למישהו אחר
כל זה מדהים אותי.
ועוד דבר: בג'אגלינג לוקח זמן עד שמצליחים. כלומר, המון דברים נופלים או משתבשים - עד שמצליחים. רק אימון, אימון אימון ולמידה מאחרים יקדמו אותך. כלומר, אנשים/ילדים עם סף תסכול נמוך מדי (כמו האמצעי שלי) מאוד קשה להם ללמוד ולהצליח, כי אחרי כמה נסיונות בודדים הם נשברים, מתוסכלים, כועסים ועוזבים. כאן צריך התמדה, רצון, סבלנות אין קץ. וזה מגיע. לפעמים אחרי כמה שנים, ולפעמים תוך 4 ימים. צריך המון סבלנות, אמונה ורצון כדי להצליח בזה. לא כי זה כל כך קשה, זה לא, ממש לא. אבל מה שלא פשוט כל כך זה שצריך זמן, וזמן לוקח זמן.
ועוד דבר: מידת הריכוז, מידת הדימיון, מידת האיזון, מידת שיווי המשקל, ההקשבה לעצמך וההקשבה לסביבה הקרובה, מידת הדו-שיח עם האחר, מידת הדיוק ומידת ההדדיות (=ההצלחה שלך היא גם ההצלחה שלי) - כל אילו הופכים בעיני את כל הג'אגלינג (על כל צורותיו הרבות כל כך) למשהו מופלא ביותר.
זהו להפעם.
(הנה כמה תמונות שעיניים בגב צילמה - אני מקווה שהיא תשים עוד, כי אני לא צילמתי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
