מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

טוב, אני כבר בשוונג של "איך-מרוב-חוסר-בזיונים-ובכלל-אני-מתחרמנת-מכל-חביתה-או-עורף-גזור-למופת (ראו נא פוסט קודם)":

כבר רמזתי על האירוע הלא-אירועי הזה באיזה רשימת מלאי מיואשת לפני פוסט או שניים ("על מה לא אכתוב", משהו כזה), ולאור העידודים שקבלתי לפוסט על העורף שעמד לפני בתור בדואר, ראיתי שאני רוצה גם לספר על החביתה הזאת. בעיקר כי היא לא יוצאת לי מהמוח, וכי הבטחתי לעצמי, בעודי בולסת שם, שכשאשוב מהמסע הזה, אספר את נפלאות הרגע ההוא. והבטחות צריך לקיים הרי.

הזמן: אמצע השבוע, בוקר די מוקדם, אנחנו (הבכור ואני) אחרי נסיעה ארוכת ק"מ, אך זריזת מהירות מהצפון לירושלים, בשל עניינים לימודיים שלו (ביקור מלבב ביד-ושם. ועל כך בפעם אחרת. באמת יש גבול לעירבובים שבנאדם יכול לסבול).

המצב: רעב היסטרי שלי, שגובל בבחילה, כאב ראש, קירקורי בטן, וכל מבע גופני אחר שבא כדי לזעוק לשמיים שככה אי אפשר להמשיך, ויאללה תמצאי כבר מקום לעצור לשתות קפה ולאכול משהו.

נסיבות: אני שונאת את כל המקומות שנושאים שמות כמו ארומה, ארקפה, אפרופו (עוד קיים?), או אלוהים יודע איך קוראים לכל רשתות הדרכים חובקות העולם האלה, שכל סנדוויץ עם מילוי פלצני של אבוקדו, או מימרח צימוקים ועלים וחצילים משומנים עולה 40 ש"ח. כאילו דהההההההה?!?!? שני כריכים (כל ביס, והכל נוזל החוצה, מטפטף ונופל. כבר עדיף את השווארמה של חזן בחיפה. נופל, אבל משביע), קפה ושוקו יוצא איזה 100 ש"ח. אז אקסקיוז מי. ואחר כך עוד נשאר טעם של שום, או של חצילים, או גרעינים של לחם בריא בין השיניים, ולכי תדעי את מי בדיוק תפגשי (כן כן, בדואר לדוגמא...). רק תתני חיוך וישר יראו את כל הרוקט שנשארה תקועה לך בשיניים. נו באמת. ככה אי אפשר לנסוע ליד-ושם.

אז הבנתם שאני מעדיפה לתת לקירקורי הבטן שלי להגיע לשיאים מחרישי אזניים מאשר לעצור בקניונים, או מרכזי קניות ובמקומות כאלה שיש בהם ארומה ודומיה. אני מעדיפה בפירוש - כמו תמיד - את האנדרדוגים. תנו לי את מסעדות הדרכים המשפחתיות, נגיד כמו המסעדה בתחנת דלק של אולגה. אוכל טעים וזול בליווי איזה סיפור עסיסי ויחס מאוד - אבל מאוד - אישי. או למשל את המקום שהגענו אליו בטיפוס לירושלים: "נישנושים". נכון, שם דבילי אני מודה, וגם מבחוץ זה נראה כמו קיוסק ערסי ממוצע. אבל בפנים - אחחחח, אחחחח...

חנינו, היססנו ונכנסנו.

ממלכת בייגלה עצומי מימדים עם סומסום, ומליון אלף אפשרויות מה לשים בהם. עמדנו שם, בכורי ואני די המומים, כי באמת מבחוץ חשבנו שזה מקסימום מקום שקונים בו ביסלי וקולה (כן, הייתי רעבה...) וממשיכים הלאה.

בעודינו מהססים, תוקעים מבטים מורעבים בערמות הלחמניות עם גבינה צהובה, גבינה בולגרית, טונה, טונה עם או בלי זיתים, עם או בלי זיתים ועגבניות, עם או בלי חביתה, חביתת ירק, פסטרמה.. בקיצור - הכל פחות או יותר - נכנס גבר חמוד ביותר, בגיל ובגודל המתאים (לי. הבכור לא מבחין בעניינים הללו, או לפחות לא מדווח לי על ההבחנות שלו), וביקש באופן מנוסה מאוד (מגיע לכאן כל בוקר??) "בייגל עם חביתה, חמאה ומלח".

בינגו.

זה היה ענק. קליעה בול. זה מה שרציתי. זה מה שחלמתי כל הבוקר. לחמניית ענק בצורת בייגל עטור סומסום, עם חביתה טריה, שכבה עבה של מריחת חמאה והבזק מלח, וליד זה קפה טוב.

אז ישר בלי בושה, אמרתי "אני רוצה כזה. כמו שלו...". החלפנו חיוכים. טוב, שנינו חולקים חיבה קולינרית משותפת, וגם שמתי לב בנתיים שאין לו טבעת (אבל אנחנו כבר יודעים ויודעות שזה לא אומר שום דבר). הבן שלי רצה גם אותו דבר. אז שאלו אם אנחנו רוצים חביתת ירק, או רגילה, או עם גבינה צהובה. שלושתינו נשארו עם האורגינל. חביתה נטו. חמאה ומלח. לדעתי רק קבוצת אנשים מאוד מסויימת (איזה?) נמשכת לשילוב הזה של חביתה, חמאה ומלח. בעיני זה אולטימטיבי.... מושלם....

כך ישבנו במקום הזה, מסעדת/קיוסק דרכים נשנושים (תרשמו לפניכם, בעליה לירושלים, ליד תחנת הדלק של שורש), זללנו ארוחת בוקר מופלאה. הגבר ההוא אכל מולי כל הזמן, ואני באמת, בחיי, שלחתי מבטים, ניסיתי לתפוס מבט, לחייך, להחליף איזה שנינות קלה, איזה רמז. רציתי לתת לו ביס מהבייגל שלי ולטעום משלו, לבדוק אם הם דומים שונים או משהו. רציתי לדון איתו האם הם מטגנים את החביתה על שמן זית או על חמאה (על חמאה לדעתי), והאם לא עדיף כבר למרוח חמאה-מלוחה, מאשר למרוח חמאה רגילה ועליה לפזר מלח. רציתי לנגב לו את שולי הפה הזוהרים, ולנער לו את החולצה משבבי הלחמניה והסומסום. רציתי לספר לו שאנחנו בדרך ליד-ושם, וכמה אני גאה בבן שלי שביקש את הנסיעה הזו, וביקש שאני אבוא איתו (אבל גם הייתי מוכנה לוותר על החלק הזה בשיחה אם היה גורם לעיכור האווירה החמאתית). אבל הגבר ההוא, מקור ההשראה שלנו, היה שקוע בעיתון, בלחמניה, בחביתה ואחר כך בנייד שלו, והלך. שיט. וגם אין לשכוח שהבן שלי היה שם איתי, איתנו, אז לא ממש יכולתי להתפרע ולעשות מעשה נגיד כמו לעבור לשבת לידו ובאמת ללקק לו את צידי הפה, או פשוט לשרבט פתק נועז עם מספר הטלפון שלי (כאילו שאם הבן שלי לא היה הייתי עושה את זה... ).

המדהים הוא שתוך כדי הישיבה שלנו שם, המקום התמלא והתמלא, המה אדם. אבל לא סתם אדם - רק גברים. בחיי, שככה יהיה לי טוב! רק גברים עצרו ואכלו שם באותו בוקר. חשבתי שאני הוזה, חולמת - חלום רטוב לגמרי. אבל לא, זה היה אמיתי... מה שהיה ברור הוא שהבעלים, אדם מקסים, חיכן וזריז ביותר, רגיל לכמויות של אנשים, כי כבר שנכנסנו היו מוכנות בדלפק המוני עירמות של לחמניות עם או בלי גבנ"ץ, וערמות של עגבניות וטונה, ומאחורי הדלפק עבדו איתו עוד שלושה בחורים. רואים שהמקום הזה שוקק, הומה, שופע.

אהבתי את היחס שלהם, החיוך, הכמויות הנדיבות של החמאה, של הביצה, של העגבניות. אהבתי את צלוחית הזיתים הדפוקים שהניחו לידנו, את העיתון ובעיקר את הלחמניה הענקית שכל אחד מאיתנו קיבל. בסופו של דבר המחיר עבור שתי לחמניות עצומות עם חביתות, חמאה ומלח, קפה הפוך גדול וכוס שוקו היה 40 ש"ח. שארקפה יקפצו לי...

טוב, בסוף הגבר הזר נסע, האוכל נזלל, חיוך נוטף חמאה לא ירד לי מהפרצוף עד שהגענו ליד-ושם, ולא היתה ברירה כבר... זה בילט-אין שם לא לחייך, ולי ולבן היה המון על מה לדבר: בתי קפה, סוגים של סנדוויצ'י דרכים, דרכים שונות להכין חביתה, ולמה מקומות נידחים יותר שווים יותר.

בדרך חזרה מיד-ושם הביתה היינו קצת יותר שתוקים, ונושא האוכל היה נראה קצת לא במקום. לפחות לכמה שעות.

יש כל מיני התלבטויות בחיים, חלקן לא מאוד גורליות, ובכל זאת בהתלבטות הזו ובאופן בו הגעתי לחלטה יש משהו מעט רחב יותר, אני חושבת:

הייתי צריכה לחליט באיזה גנן או איש מקצוע "יעשה לי גינה" (היתה גם גננית אחת על הפרק). הכוונה כמובן לא לגינה פוצי מוצי, או סתם להתפנקויות (אני כל כך ספרטנית לפעמים שכואב הלב), אלא לבסיס של הבסיס: אדמה, מערכת השקיה, להציל את הצמחים והעצים שכבר קיימים פה (מסתבר שקניתי בית עם עץ שסק, זית, מישמיש, תאנה וקלמנטינות והרבה שיחים וצמחים שעדיין לא הזדמן להם לבטא את עצמם מפאת משמעת מים נוקשה וחוסר טיפול נפשע שלי). אז מדובר על יומיים-שלושה עבודה מסיבית בגינה, הרבה מאוד גיזום (עצים עצומים ונפלאים שמסתירים כל פיסת שמש מהצמחיה המדוכאת), עישוב, הכנת שטח אחד (20 מ' מרובע) לדשא, יצירת מערכת השקיה על בסיס מה שקיים ונאכל ברובו על ידי הכלב של מי שגר כאן קודם, שתילה של כמה שיחים וכו'. כמובן שאני עם הילדים כבר עבדנו פה שעות רבות וחלק אחד של הגינה "עשוי", אם כי באופן מעט פרימיטיבי ומאולתר: שמנו טפטפות, ושתלנו כמה שתילים. נורא חמוד.

עכשיו צריך למצוא מישהו שאפשר גם לסמוך עליו, גם יודע את העבודה, גם יש לו טיפה מעוף, אבל לא פלצן יתר על המידה ובעיקר לא יקרן, לא שתלטן ולא פלגמט.

עמדו בפני בסופו של דבר שתי אפשרויות: בחור צעיר, חמוד להפליא, יוצא קיבוץ, מתחיל את חייו העצמאיים עם העסק הקטן הזה של גננות פרטית, חרוץ מאוד, יצירתי ביותר, כל נפשו ומהותו קשורה לגינות שהוא עושה, מלא רעיונות כרימון, בא לשבת בגינה הלא עשויה כמה שעות לפני שמגיש תוכנית, אחראי על הכל מרגע שלקח על עצמו את העבודה, כמובן במסגרת ההסכמות והתקציב. הוא עשה גינה לחברה שלי מא' ועד ת' והיא כמובן מאוד ממליצה.

האפשרות השניה היא הגנן הותיק והלא מאוד חדשני שהיה לי בבית הקטן והישן לפני שעברנו לכאן. גבר לקראת גיל 50, גרוש, מגדל 3 בנות מתבגרות לבדו וגם מפרנס את גרושתו הלא ממש מתפקדת. קונוונציונאלי, חרוץ ופטפטן. יש לו פועל מהכפר ליד, בחור צעיר שזה עתה התארס, שמפרנס משפחה שלמה.

שני אנשים שונים מאוד. לעבוד עם כל אחד מהם יהיה שונה, הגינה וודאי תצא מעט שונה. עם הצעיר אני יודעת שיצא משהו מיוחד ויפה, שהוא יאהב כל שתיל, ויטפח כל צינור. עם המבוגר אני יודעת שהוא ישקיע את הנשמה שלו, אבל ליבו לא שייך לכאן. היה לי ברור שעם המבוגר אני צריכה יותר לומר בדיוק מה אני רוצה, להציע רעיונות והוא יראה אם מתאים ואם אפשרי. עם הצעיר הבנתי שהוא יציע המון רעיונות ואני אצטרך להחליט ולברור.

חשבתי וחשבתי. ניסיתי לבדוק עם עצמי עם מי ארגיש יותר בנוח לבקש דברים, להתחרט, לשנות. מי מהם ישאיר את הגינה שלי לי ולא ינכס אותה לעצמו. ואז חשבתי על עוד משהו: אחד צעיר, נמרץ, מלא מוטיבציה וכוחות, אמנם מתחיל דרך חדשה אבל כל העולם פרוש לפניו. השני - מפרנס משפחה, אחראי לפרנסה של עוד משפחה. עלתה פתאום השאלה העקרונית: לאן אני רוצה שהכסף שיש לי (יותר נכון שאין לי) ילך? באיזה שרשרת מזון אני רוצה להציב את עצמי ואיפה? אם אני לוקחת מישהו מהם לעבודה, אני הרי חלק מהשוק הזה, מהעברת האנרגיה הכספית הזאת. איפה אני רוצה להיות? איפה אני רוצה את הכסף שלי. ואז התשובה היתה לי ברורה יותר.

כן. מכיוון שהשונות בניהם לא ממש עקרונית - בעיני לפחות, ומכיוון שמדובר פה כולה בגינה ושניהם יעשו יופי של עבודה, אני מעדיפה שהכסף שלי ילך למי שזקוק לו יותר, תלוי בעבודה הזו יותר, מתקשה אולי יותר למצוא שוק, להתרחב, לשווק את עצמו בעולם מותגי וטרנדי כמו שלנו. זה לא בקטע של עבודה סוציאלית, מה פתאום, אבל זה בקטע של לחשוב לאן ולמי הכסף שאנחנו במילא שמים ילך. החלטתי לקחת את המבוגר והפועל שלו.

ובאותו הקשר. יש מכולת מאוד קטנה ועלובה ליד הרחוב שלי. מסוג המכולות שלא ברור בכלל איך הם מרוויחים משהו. איזה שילוב משונה של מוצרים, פלוס ארגז או שניים של ירקות שמגיע לשם מדי פעם, ממתקים מעבר הירדן, ומים מינרלים שאףחד לא שמע עליהם. מקרר מוצרי חלב גדוש אבל באי סדר מביך. וכמובן הבעלים, טיפוס מוזר ביותר שבקושי מזיז את עצמו. החלטתי לקנות שם יותר. הרי חלב, לחם, קוטג', שוקולד מריר ופריכיות אני במילא קונה תמיד וההבדלים במחירים לא עצומים, אז אני אקנה שם ולא באיזה סופר-דופר עצום שמוציא מליונים על פירסום, שמעסיק קופאיות בתנאי עבדות. ברור שמדי פעם אני חייבת לקנות במקום הגדול, אבל אז אני בוחרת ב"מחסני מזון" הקטן והזול מאוד, ומשתדלת לא להגיע יותר למגות, לקוסמוסים ולסופר-דילים. יש כל כך הרבה חנויות מכולת, צרכניות, סופרים קטנים וזולים בכל מיני מקומות, ישובים, שכונות וחורים. הם מנסים להרוויח קצת, לשרוד, הפרש המחירים לא נורא, לפעמים אפילו לטובתם, מה גם שככול שהסופר פחות נוצץ וזוהר כך נקנה יותר רק מה שאנחנו באמת צריכים ולא כל מיני שטויות נוספות. החברות הגדולות מעצבנות אותי, נמאס לי לפרנס אותם ואת תרבות הקניות האין-סופיות שהם מעודדים.

אולי זאת הנטיה הטבעית שלי לאהוד את האנדרדוג, את הפחות מקובל, ואולי יש בזה הגיון אנושי בלבד (ואולי לא), או הגיון צרכני כלכלי - לא יודעת. זה פשוט מרגיש לי נכון יותר.

שבוע טוב

אני חוזרת לספרים