מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

סתם ככה, מעניין אותי מה דעת הקהל (וגם מה דעתי בעצם...):

גבר שטרם עזב את הבית, תכף תכף עוזב (יש תאריך למובילים מיד אחרי פסח), זוהי פרידה באוירה ידידותית - כך הוא מספר -  מאישתו בהווה, גרושתו לעתיד, פרודתו-אוטוטו, והוא שם כרטיס פרופיל אישי שלו למטרת הכרות רצינית - כך הוא אומר - באתר הכרויות.

מה זה אומר?

הקול הפנימי שלי אומר: עוד לא סגר סיפור אחד, וכבר מסדר לעצמו כיסוי לימים שיעזוב. אחד שלא יכול להיות דקה לבד, ישר מחפש עוד אישה, עוד מיטה, עוד קשר. אחד שלא יעצור לחשבון נפש, שמרגיש נוח עם התחלה של קשר (רציני?) לפני שקשר קודם (רציני ללא ספק) באמת הסתיים.

קול פנימי אחר אומר: יא מפגרת, אם הוא שווה, יקפצו עליו כולן ("אנחנו לא מחפשות"...), ולא תשאר ממנו עצם עד שאת תועילי בטובך להביט לעברו.

קול פנימי אחר אומר: עזבי. הוא לא מיוסר מספיק, הוא לא יהיה מיוסר אףפעם, הוא מהמסתדרים (ואף סיפר לי בדיחה בטלפון על אחת לא חשוב מאיזה עדה). עם כאלה במילא את משתעממת.

הבו לי מיוסר - ואנחמו.

 כבר כמה שנים שאני נזכרת וגם קצת מחפשת אהבות מהעבר. כל מיני בחורים (ילדים...) שהיו חלק ממני מתישהו, בעיקר לפני הנישואים, חלקם עוד לפני הצבא, בתיכון ואני נזכרת בהם, תוהה איפה הם, מה איתם. המעניין הוא שבחודשים האחרונים "נתקלתי" בכמה מהם.

אחד היה איזה מדריך-על בתנועה. אני חושבת שהייתי מאוהבת בו. הוא לימד אותי איך "באמת מקלפים תפוחי אדמה" וזה הפך להיות עיסוק אירוטי לכל דבר במחנה קיץ של כיתה י' (כנראה). כך לשבת פשוקת רגליים מול סיר ענק, מולי המדריך ושנינו מקלפים תפ"א. זה כנראה קרה יותר מפעם אחת... בכל אופן זה השאיר בי רושם עז. אני מקווה שגם הוא זוכר את זה. חשבתי עליו הרבה פעמים בזמן האחרון והנה פגשתי אותו לפני יומיים. אוף אוף אוף. כמה שהוא חמוד. מדהים איך אנשים נראים בדיוק אותו דבר כמו בגיל 18. זה לא הגיוני, אבל בחיי. מסתבר - וזה די לא יאמן - שהוא גר בעיר הקטנה שלי, למען האמת הוא גר ממש קרוב אלי. שיט. הוא נשוי - שיט ענקי, יש לו ילדים חמודים (אוקי אוקי, מותר לו...). אני חושבת שהוא שמח לפגוש אותי לפחות כמו שאני שמחתי לפגוש אותו (לא, לא היו אקדחים בכיסים במהלך הפגישה, לפחות אני לא הבחנתי בהם). אבל - נפרדנו בסתמיות. הוא חזר לאישתו החביבה, ואני לעוד לילה של שינה באלכסון (מישהו מריר פה??? לא...).

מעניין שהיה לי מין נוהג כזה לעבור תנועות נוער. בהתחלה הייתי בתנועת נוער אחת, פתחתי את הראש עם תפרים על הפעולה הראשונה, ואחרי חצי שנה עזבתי לטובת תנועת נוער אחרת. אנחנו מדברים על גיל צעיר. שם, כמה שנים אחר כך היה המדריך המסופר למעלה. אחר כך בסוף התיכון עברתי לתנועת נוער שלישית, בעיקר כי היו אצלם מלא חנונים-ירושלמים שזה הדבר הכי סקסי בעולם. תאמינו לי... חברה בסנדלים וסוודרים, רודפי זיקיות, אוהבי קווין ופינק-פלוייד, חובבי אסטרונומיה ומוצרט ומנשקים מעולה!! הייתי מאוהבת שם בחבורה שלמה: אחד - כשהיה בא לבקר אותי, הייתי מפזרת תקליטים של וויולדי ובאך על המיטה שלי, כדי שיחשוב שאני גם כזאת חובבת מוזיקה קלאסית... אוי, זה קצת מפדח להזכר בזה... בסוף אפילו לא שכבנו, אבל הייתי עושה לו טובה גדולה היום... דווקא פגשתי אותו במקרה לפני כמה שנים באיזה כנס עפיפונים (נו, חנונים או לא חנונים??).

אחד אחר פגשתי לפני שבועיים באיזה אירוע משפחות על שפת מקור מים ידוע והוא בחור מאוד מיוחד ושווה, למרות שרבות וודאי יטענו שהוא מכוער ומגושם ביותר. אבל אני כאמור גורסת שיש סוג כיעור סקסי לאללה שעושה לי את זה (ואני יודעת שאני לא היחידה בעמדה זו...). אז, בימי התנועה והתיכון, היינו מסתובבים מלא בחוץ (משמר אזרחי? מה היה התירוץ?) ומדברים ומדברים ומדברים. הוא קנה לי ספר של דויד גרוסמן, שעד היום יקר לליבי, כי יש שם הקדשה ממש מתוקה ממנו. לא, גם איתו לא שכבתי, באמת תמוה, לא יודעת למה. אני בטוחה שהיה בנינו משהו די רציני, שאף פעם לא העזנו לממש. אותו חיפשתי באתרים, בספר טלפונים, ניסיתי לגלות איפה ומה איתו. אז פתאום פגשתי אותו לפני שבועיים. וואו, זה היה מרגש ואף מעורר, יש לציין. הוא קלט אותי קודם ובא לקראתי, צועק בקולי קולות את שם נעורי כולו קורן וזורח.. זה היה משעשע מאוד.... אישתו היתה שם ועשינו הכרות, וראיתי שהיא ממש לא מתלהבת (אם הוא מתייחס לכל ידידות העבר שלו באותו חום כמו אלי, גם אני בתור אישתו הייתי די נגד...). ישר נהיו לי פנטזיות וחלומות. כשחזרתי הביתה ישר רצתי לאימייל שלי, בטוחה שהוא כתב לי שהוא רוצה אותי, שתמיד רצה אותי, ואך לא מימשנו אף פעם, והנה הוא עוזב את אישתו בשבילי ותמיד חיכה לי. כן בטח... זה לא קרה, אבל עדיין הפגישה איתו היתה מתוקה להפליא.

השלישי מהזמן האחרון הוא האהוב האמיתי הראשון שלי, החבר הרציני הראשון, אחד שרצה להתחתן איתי ואני לא רציתי. טוב, אני הייתי בת 20 והוא בן 27... עד היום אני תוהה מה היה קורה אילו (טוב, אפשר להמיר את השאלה פשוט במתי היינו מתגרשים?). אני חושבת עליו המון, ואפילו גיליתי את המייל שלו והשארתי לו ברכת יומולדת ומס' טלפון. זה היה לפני 4 שנים. הוא חזר אלי, נדהם ומרוגש. דיברנו המון זמן בטלפון. ידעתי שאני אוהבת אותו, שהעניין בנינו נגמר אז באופן חטוף וצריך לסגור את זה. רציתי לפגוש אותו. אבל הכוונות שלי לא היו טהורות. שוב, היו לי פנטזיות שהוא ירצה, שזה יקרה. אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול להרשות לעצמו לחדש את הקשר (זה משהו מלפני 20 שנה!)... שהוא לא רוצה ולא יכול להתחיל משהו שאין לו מושג לאן יקח אותו. נפלתי ברצפה. כי לא התכוונתי לעשות שום בעיות לאףחד. ובכל זאת - אל תיתממי - הוא קלט, והוא היה כנה והוגן. הוא ידע שזה לא יגמר בכמה שיחות טלפון או קפה תמים. אז זה הסתיים באיבו, בלי שניפגש אפילו, ואני קצת נעלבתי והמשכתי לחלום ולחשוב. ופתאום אחותי מספרת לי שהוא אבא בבית הספר של הילדים שלה, ושהוא כל הזמן ניגש אליה ושואל עלי מלא! כך היא אמרה. שואל עליך כל הזמן!! זה הדהים אותי ואף הפתיע, כי חשבתי שהוא לא מעוניין בכלל בקשר, שהוא מספיק חזק לא לתת לזה אפילו להתעורר, והנה הוא עושה עלי בירורים וממש מנדנד לה - כך היא אמרה.

האם אני סתם עסוקה בלחפש פתרונות קלים (בכאילו) לחוסר העכשוי בגבר בחיים שלי? האם באמת יש עניין לא גמור ביני ובינו? (כן, אני חושבת שכן). ביני ובין המדריך? (לא). ביני ובין הירושלמי? (לא יודעת). האם יותר קל לי לשקוע בפנטזיות (אינפנטיליות למדי, יש להודות), על הבחורים שהכירו אותי כשהייתי צעירה? מה, זה יעשה איזה קיצור דרך? (אה, מריה המתוקה, 20 שנה אני חושב ורוצה אותך, אין צורך לדבר יותר מדי - אני שלך!...). מצד שני - אני רוצה לפגוש אותם, לשוחח, להזכר, לסגור מעגלים. בעיקר עם האחרון.

אה, ויש עוד אחד: המזמוז הראשון שלי. במסיבה בין כיתה ח' לט'. אחר כך הייתי מאוהבת בו, חצי זמן בסתר, רוב התיכון. אפילו כשהיתה לו חברה אחרת, אפילו שלי היו חברים אחרים. שוב, אחד שעושה לי עכשיו פרפרים בבטן נוסח תחילת שנות ה-80. עליו כתבתי פעם סיפור, שאותו אולי אשים כאן מתישהו, אם לא אהיה נבוכה מדי.

אוח. מה יהיה איתי?

ואפילו היה מוצלח.

הערב נפגש שוב.

הסתיו עושה לי טוב.

הבטן מתהפכת לי והפרפרים שרים שם בקולות מהוססים.

כל השדים קופצים ומפריעים לי לראות טוב וגם סתם להרגיש.