מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

תגידו לי, מה זה הקטע הזה שעושים "גימודים" בבית הספר דווקא לפני פורים. אוקי, אוקי, אני מבינה את ההיגיון, אבל ניחא יום אחד, ניחא שניים, ניחא ילד אחד, ניחא שניים - 4 ימים כפול שלושה ילדים!!!!!!! תגידו לי אתם השתגעתם או מה? וכל זה בתוך כל קלחת פורים, התרגשות, קניות, תחפושות (כן, אצלינו עדיין תופרים ומדביקים ובעיקר - פסטיבל התחפשויות שבועיים מראש), אז בנוסף לזה צריך לאפות, לבשל, לעטוף, לכתוב, לקשט, להיות סודיים, להתאכזב שהגימוד שקבלנו עלוב ובכל זאת להכין אחד (סליחה - שלושה) שווים. "אצלי הילדים לבד!!" התהדרה אמא אחרת שהעזתי להתלונן בפניה. זין! זין הם עושים לבד. לבד קונים את כל המצרכים? לבד פורקים את השקיות? לבד יודעים איפה כל דבר? לבד יודעים באיזה כלים להכין, איזה כמויות, מה המתכון, איך לאפות, לערבב, למזוג, לחתוך, להוציא בזמן מהתנור, להעביר לנייר/כלי/מעטפת, לבד לנקות אחריהם, כולל ריצפה, כלים, שיש, קירות ושירותים? לבד?? הכל לבד?!? זין!

כן, כן. הילדים שלי עצמאיים מאוד. אוקי, אז מה? זה אומר שאני שם איתם, וככה צריך להיות. הגדול - באמת עצמאי, אבל משאיר אחריו שובל - אללה איסטור. וגם יש מלא סוגיות שצריך לעזור לו לפתור, לנסח ולהכין. האמצעי - כל כך יצירתי, שמסוגל  - אם רק יתנו לו - להפוך את הנברשת לעוגה מנגנת עם קצפת זוהרת במקום הנורה. עדיין - הוא לא יכול באמת לבד. והקטן - נו באמת. ברור שלא יכול לבד. אנחנו עושים יחד, הם עושים הרבה. אבל מי שמנצח על העניין - זו אני, ראבק. ולדעתי 3 ילדים כפול 4 ימי גימודים = 12 חבילות שי. שונאת את זה. למרות שלא תחשבו: באמת אפינו דברים חמודים ובאופן חסכוני: פיצה אחת ששלושתם לקחו, או עוגה, או פנקייקים בכמות מספיקה וגם זללנו הרבה בעצמינו. ובכל זאת, זה מעצבן אותי נורא. וכשדיברתי עם אחד המורים, הוא כמובן אמר שזה מתאים לפני פורים, "במקום לעשות סתם משלוח מנות רגיל". מה רע במשלוח מנות רגיל????????? וכל זה באמת עוד לפני פורים. הרי יש כל כך הרבה תקופות מתות לאורך השנה, שאפשר "להרוג" בהם את ההורים ("ההורים", גיב מי אה ברייק. את האמהות לרוב...) עם כל מיני פרוייקטים כאלה.

אז הגיע שישי שבת. הילדים אצל אבא שלהם. אני סחוטה. עוד צריך קצת לתפור כאן וקצת לתפור שם. הבית נראה כמו אחרי פוגרום במאפיה בדרום איטליה. את הגימוד האחרון ליום ראשון - אבא שלהם יכין איתם (תודה לאל), ובכל זאת הם יגיעו במוצ"ש לחזרה גנרלית לתחפושות ולישון כאן ולצאת ביום ראשון שמחים ועליזים ומחופשים (בטח ירד גשם, לא?). אני כבר מייחלת לחופש הזה אחרי המולת התחפושות כמו שמזמן לא ייחלתי לחופש. כל שנה אני שונאת את הקטע הזה של התחפושות והגימודים, השנה במיוחד.

ולמה אני אתחפש? ובאיזה מסיבה ארקוד? רעיונות יתקבלו בשמחה.

(שיעבור) פורים שמח..

פשוט הייתי צריכה לכתוב את הפוסט על היפוך הבטן יותר מוקדם, כי מיד כששלחתי אותו האקס התקשר והתחיל לספר בפירטי פרטים מיותרים מה ואיך היה בשיחה עם המורה. ישר קטעתי ושאלתי - ומה השורה התחתונה?! אז מסתבר שהיא לא רוצה שהבן יעבור (היא מתה על הבן שלי.. טרלהללהלהלה הלקוי למידה, הזה שבקושי יודע לקרוא, זה שכל כיתה א וב מיצמץ כמו לא יודעת מה... היא פשוט מתה עליו...), שהיא רוצה לוודא שאנחנו בטוחים בצעד הזה וכו'. אז היא ווידאה ונתנה את בירכתה! צהלתי בטלפון (כך שהוא לא ישמע...). מיד אחרי זה רצו עוד טלפונים הלוך ושוב: אני דיברתי עם המורה (הזלנו קצת דמעות), אני דיברתי עם המורה העתידי, הם דיברנו בניהם ואז הוא (המורה העתידי) הזמין את עצמו אלינו הביתה כדי לפגוש את הילד שהוא קיבל לכיתה שלו בלי אףפעם לפגוש. הוא בא, הגשתי לו מים צוננים, הבן שלי השוויץ עם כל הציורים המדהימים שלו, לחשנו בשקט שהוא מתקשה בקריאה, והיה קליק נפלא בניהם ואני הייתי מבסוטה לאללה!

וכך, היום בבוקר, בחולצה לבנה, אחרי שניגב את העיניים ("רק נכנס לי משו לעין אמא..."), צעד בני האמיץ כל כך למקום חדש לגמרי, שעד אתמול בבוקר לא היה בכלל בתוכניות שלו. האם הפיצוץ יגיע יותר מאוחר? אולי. האם התגובות תהיינה מכל מיני סוגים מפתיעים? (אקזמה, מיצמוצים, נדודי שינה, עצבנות)? אולי. האם יהיו סצנות פתאומיות שהוא רוצה לחזור לכיתה הישנה שלו? אולי. ואולי זה יהיה חלק, זורם, עם קצת קשיים נורמליים, ותוך כמה שבועות, או אולי חודשים הילד יהיה שייך, מאוקלם עם חברים, חוגים והרבה אושר בעיניים? אני מאמינה שכן. נכון לעכשיו אני כל כך שלמה עם הצעד הזה, עם המעבר הזה. העובדה שעד עכשיו הוא והקטן נשארו בבית הספר הישן גרמה לי יסורים ומחשבות כפירה על המעבר לעיר הזאת. כאילו לא השלמנו את המעבר בעצם. ועכשיו כשהאקס עובר לפה (אלוהים, אני באמת מודה לך. מסתבר שניסים מתרחשים לפעמים), זה פשוט כל כך טבעי ומתאים. וכל זה בידיעה ובהנחה שעוד יהיו שינויים. האקס הפגין חוסר יציבות במקום מגורים ושינויים דרמטים בחיים שלו - אוקי. זה הגרוש שלי, זה האבא של הילדים שלי, עם זה אני צריכה להסתדר. אבל המעבר הזה של הבן לבית הספר כאן בשבילי זה כמו לתקוע עוד יתד, לשלוח עוד שורש למקום החדש כאן. גם אם הגרוש יעבור שוב, או מי יודע איזה שינויים יתחוללו בחייו - אנחנו כבר נטועים כאן יותר עמוק ויותר יציב.

עכשיו, אחרי שהוא יעבור לכאן באמת (אמור תוך שבועיים), אתחיל לעבוד ברצינות על להכניס את הקטן לכיתה שכרגע אין בה מקום.

נזהרת מיהירות, נפתחת לכל האפשרויות: קרה כאן משהו כלכך משמח וחשוב.

מגדלנה