מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

על שנה מבורכת של עבודה ועשיה?

על חרדות וחששות, כי חלק מהדברים הטובים עומדים כבר להסתיים?

על נוסח התובנה שהתבהר היום: שאני כמהה, כל כך כמהה - אבל לא מוצאת את הכוחות לפנות לזה מקום?

על הכאב בגוף, בעור (פעם כתבתי על זה כל כך חד וברור. עכשיו זה חזק מדי) כשכל כך הרבה זמן לא נוגעים?

על הצעות גדולות ומפחידות שמגיעות לגבי שנה הבאה, ואני מתלבטת כולי - האם באמת זה גדול עלי, או ששוב אני נופלת בפח של עצמי?

על הנסיעה לירושלים ליד-ושם עם הבכור, רק אני והוא, לפני כמה שבועות, ואיזה יום מיוחד ומדהים היה לנו, וכמה אני אוהבת ומעריכה אותו?

על הדרך לירושלים, שעצרנו בשורש, במסעדת הדרכים "נישנושים", השכם בבוקר, מקום מלא גברים-נוסעים-בדרכים, ואוכל (טוסטים,חביתות וקפה) שחבל על הזמן???????

על האים-אמא-של-האקסים, זה שלפני האקס, זה מהפרה-היסטוריה, שפתאום שוב צץ בחיים שלי, בדמות דיווחים מאחותי שרואה אותו בתור אבא בבית הספר של הילדים שלה, והוא לא מפסיק להתעניין בי, המאנייק, אחרי שלפני שלוש שנים כשהתקשרתי אליו הוא אמר לי "שזה גדול עליו והוא מעדיף שלא נחדש את הקשר" ואני נעלבתי אבל הבנתי ומה פתאום אני רוצה לפרק נישואים נפלאים של מישהו רק בגלל שנזכרתי בו ובכל העניינים החשובים והלא גמורים שלנו מלפני 25 שנים, ופתאום מתברר לי שהוא מתחקר עלי כל הזמן ומה אני אמורה להבין מזה שזה רק בראש שלי שוב כמו תמיד, או שזה אמיתי, או שזה חולני?

על זה שהסעיפים הולכים ומתארכים, כי אני מתחממת ומתחממת?

על זה שאני כל כך רוצה לכתוב ולכתוב, וכרגע זה לא קורה, לא מתאפשר, לא יוצא, לא בוער, וכמה הייתי רוצה שזה כן?

על סרט נפלא שראיתי "שחקי אותה בקהם", שזה אולי נראה כמו סרט חמוד אך סתמי, והוא כה לא סתמי, הוא פשוט גדול, כי יש בו הכל, בעיקר אהבה של אנשים אחד לשני, ואומץ והליכה עם הלב, על הרגלים ועם הראש בעננים, כמו שאני אוהבת?

על מה לספר קודם?

לילה טוב

מריה מגדלנה מלאת ההתמסרויות. רק שישו יבוא כבר.

אז מה היה לנו:

הקטן שבר את היד - הוא בגבס. כואב לו ומבאס לו, אבל הוא חזק ומדהים. אפילו אמרתי לו שיש לו נשמה של הרקולס, כדי שידע...

האמצעי מתאמן בללכת לישון עם טקס השכבה הולך ומצטמצם ("אני מתכנן שעד שאגיע לצבא, תשירי לי רק שיר אחד לפני השינה, ואז יהיה לי כבר די קל להגמל גם ממנו...").

עם הגדול ראיתי את הסרט "אנשי התחנה" ב-DVD והוא כל כך נהנה שאהבתי אותו עוד יותר.

אני בעצמי קראתי ספר, ביליתי במר"מ (ראו סעיף גבס), השכבתי לישון, לא בישלתי (יש! יש! יש! כי 2 מתוך השלושה בילו את רוב הסוףשבוע עם בני דודים אצל סבא-סבתא), ראיתי את הסרט המאוד מאוד מקסים הזה "אנשי התחנה" (ראו סעיף "עם הגדול"), אכלתי די הרבה טוסטים ("זה מה שאת אוכלת בשבתות כשאנחנו לא איתך?") וקראתי עוד קצת. זו בהחלט היתה שבת (די) מנוחה.

לפני כמה ימים עבר על פני בקניון השכונתי גבר חלומותי. נו-שיט!! לא גבוה, לא רזה, פנים מדהימות. נחקק ונזכר. החלפנו מבטים והוא המשיך לרוץ הלאה ולא הסתובב - כפי שציפיתי - כשאני הסתובבתי אחורה. תחושת הנשיקה שלא היתה צרובה על השפתיים שלי. טוטאלי. עד היום אני עסוקה במה באמת הייתי צריכה לעשות אילו הייתי עירנית מספיק ואמיצה מספיק באותם שברירי שניה של מפגש גורלי-שהוחמץ (מתי מצב כזה בכלל יכול לקרות?? תמיד אני קולטת באיחור, ואם אני קולטת בזמן אין לי אומץ. ואם יש לי אומץ אני לבושה כמו האישה בטרנינג ובשיער פרוע, שירדה לקנות חלב וקוטג'...).

שבוע טוב.

חייבת לספר את זה. נראה אם אצליח לתאר את הרגעים האלה, את המעט והקצת אבל ניואנסי, שהתחולל בתוך קפסולת זמן לא ארוכה, בתוך המרחב החללי הקטן של מונית שירות מכאן לשם, מתישהו לא מזמן. מין פיסת חיים כזאת:

אני יושבת ליד אישה אחת. אולי בת גילי, לא ברור לי לגמרי אם היא מהסוג שנראת צעירה, אפילו ילדותית, אבל בעצם מבוגרת, או להיפך - כזאת שנראת מבוגרת לגילה, משהו לא מחמיא במיוחד. אבל אישה חביבה, רגילה, מעיל סטודנטים ותרמיל גב. באמצע הנסיעה, כששתינו צפופות זו לזו, מרפקים נוגעים, כל דפדוף בספר שאני קוראת מזיז לה את המעיל - היא עונה לנייד שלה, ומנהלת שיחה בקולי קולות - כולם שומעים כמובן. אי אפשר שלא לשמוע: הילדים שלה רבים בבית, בזמן שהיא בדרך חזרה הביתה (לימודים? עבודה?). השמות שלהם מהדהדים במונית, יחסי האחים, הכל, איזה תוכנית בהופ הם רואים, מי מציק למי ועל מה הם רבים, ולא - אסור לאכול גמדים עכשיו כי זה חלבי ועכשיו סיימתם בשרי... ואיפה לעזאזל סבתא? תקראו לה... למה אתה מציק לו? חכה שאני אגיע... עוד מעט חמודי... אז תוכל להציק לו... כן.. חכה עם זה... תתאפק, טוב מותק? יש בצק בכוננית... אבל אתה אוהב בצק.. טוב תקרא לסבתא.. אמא?! למה הם רבים? אז תתלי את הכביסה אחר כך... יש בצק.. אמא.. הלו.. את שומעת? למה הוא שוב בוכה? טוב.. תני לי אותו.. מאמי, מאמי! תרגע. קודם כל תרגע.. סבתא תיתן לך בצק ותעשה צורות, טוב? תן לי את סבתא.. אמא! תני לו בצק.. אני עוד מעט מגיעה.. לא, לא גמדים! אמא זה חלבי.. לא נורא הוא כבר שכח...

וכך הלאה עוד ועוד. שלושה בנים, מי יודע בני כמה, לא ממש גדולים כנראה, אמא שלה מנסה להחזיק אותם שם והיא כאן מנסה להחזיק את כולם, לחיות איזו פיסת חיים משלה, בדרך אליהם, הנה, תכף מגיעה, בנתיים עושה אמהות בשלט רחוק. גם אבות עושים את זה? כל האמהות כאלה? גם אני? והילדים, והסבתות? ובאמת - אני כזאת? כנראה, קצת... כמובן שחשבתי על הילדים שלי, עכשיו עושים כך וכך.. מסתדרים בלעדי לא רע לרוב, מרופדים בסבתא מדי פעם, סבא פעם בשבוע, באבא שלהם בימים הקבועים.

אבל זה רק חלק מהתמונה במונית, כי כמה דקות לפני השיחה הסלולריות שלה, עלו על המונית שלושה חיילים. סליחה - שלושה ילדים, נערים. עוד בלי דרגות, רואים שהם ממש צעירים, מגוייסים די טריים. ישר זה תפס אותי בבטן, פתאום הבטתי בהם אחרת, בסך הכל פחות מ-4 שנים גדולים מהבכור שלי ולאחד מהם היה השם של הבן האמצעי. שלושה גברים צעירים, ילדים עם חתימת זקן קלושה, ריח חריף של זיעה, המון אבק ועייפות. עלו עם צ'מידנים עצומים, פליזים, כובעים חמים, נשק ארוך... תימרנו והתיישבו, מתים להגיע הביתה. תוך שניות נרדמו כמו שקים. שמעתי את השיחות שלהם עם האמהות - כן אמא... עלינו על מונית כזאת... הוא עוצר בהרצליה.. לא אמא.. בבקשה תבואי לצומת.. לא! זה יקח לי שעות.. בבקשה תבואי...

יכולתי לראות אותי עוד כמה שנים ספורות, יוצאת בכל מיני שעות לכל מיני צמתות רק כדי להביא את הבנים הביתה, עם החברים המאובקים והסחוטים שלהם. כל כך חמלתי אותם שם במונית, רציתי ישר לצעוק לאמא הזאת בנייד - תגידי יש לך מושג באיזה מצב הוא?! אז תזיזי ת'תחת ההרצלייני שלך ותשימי אותו בתוך הג'יפ המופלץ שלך ותבואי לאסוף אותו, גם אם זה סוף העולם!!  וישר רציתי להגיד להם - לכו לישון מתוקים, אני אעיר אתכם בצומת.. תשנו.. תשנו... (מזל שהם פשוט בקשו מהנהג שיאיר אותם ולא הייתי צריכה להביך אותם ואותי בעודף אוקסיטוסין שלי).

וכך אני יושבת במונית, מאחורי ועל הריצפה לידי החיילים, הגברים הקטנים האלה, שאני כבר מתקשה להביט אליהם כאל מושא החשקים והחרמנויות שלי, כי הם מתחילים להיות קרובים מדי לגילאים של הילדים שלי, וכולי מלאת מחשבות ורגשות אמהיים, דאוגים לגמרי - ומהצד השני, לידי מדברת האשה-אמא הזאת עם הילדים הקטנים שלה, עושה אמהות בהתכתבות סלולרית. לא יודעת למה הדקות האלה, הנסיעה הזאת נחרטה ככה במוחי, נצרבה אצלי עמוק.