מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

בעצם אין עוד הרבה לילות כאן בבית הזה: עוד 10 ימים אנחנו עוברים (כמה לילות זה?) והבלגן חוגג: ארגזים בסלון, ארגזים בחדר השינה שלי, ארונות מתרוקנים, מדפים ריקים. אין לי חשק ואין לי סבלנות לבשל (כאילו שבדרך כלל כן...), הכיור גדוש עד התקרה בערך. אבל כל זה נכון כי הילדים לא כאן הלילה. מחר בבוקר אני מסדרת ומחזירה את הבית למצב בו אפשר לחיות את הסוףשבוע בלי להרגיש נוודים. עדיין אין איפה להחביא את הארגזים הארוזים, ואת הארגזים הריקים שהכנסתי מהחצר, כי יורד גשם!!

גשם! היום ירד גשם: כבד, גדול, מאובק, מרענן, נפלא. הייתי בדיוק בבית החדש, עם הגנן, עושה איתו סיבוב בגינה הסבוכה (אח!! היא תהיה כל כך יפה!!) ופתאום גשם. הייתי קצת במבוכה לקפוץ משמחה לידו, למרות שאנחנו חולקים גורל משותף (גרושים) ויש לנו איזה דיבור חביב כזה שלא לדבר על הקפה הקבוע והוא גם "עושה לי מחיר" כי "הוא יודע מה המצב שלי", אבל אני גם יודעת מה המצב שלו ותמיד מוסיפה לו ואנחנו מתווכחים מי יותר מסכן, ומי יותר נדיב כמו שני פולנים מהעיירה. בימים אחרים ובתקופות קדומות יותר ואם לא היתה לו שומה מגעילה על האף ושינים נוראיות כאלה, הייתי עושה לו טובה וחוסכת לעצמי כמה מאות שקלים. אבל יש לו שומה מגעילה על האף, ושיניים קצת אפֶּס - רקובות, ויש לו חברה ולי כנראה יש חבר גם, ובכל מקרה קשה לדעת איך מתמחרים דברים כאלה וסתם בשביל להוריד 50-100 ש"ח, לא שווה.

הממ...לאן הגעתי? בסך הכל רציתי לספר על הגשם הנפלא, על החצר החדשה הגדושה, עמוסה צמחיה, על הבית שלאט לאט נצבע: החדר שלי בתכלת ושל הבנים בכל מיני צבעים שהם בחרו. רציתי לספר על ארונות המטבח מעץ שהחלטתי לצבוע אותם ללבן, ואכן זה מה שעשיתי היום (ותלתלי מרוחי הצבע עדים חיים למעשה) ואני קצת מתחרטת. אז הנה סיפרתי.

רציתי גם לספר איך קמתי נורא מוקדם הבוקר וישר הלכתי למטבח להכין קפה וראיתי מהחלון את כל הנוף (זה שאפשר לראות בצילום בצד שמאל שם למטה > ) מוסתר בערפל לבנבן, סמיך, צונן ומבשר טובות. כל כך התרגשתי. איזה מראה קסום - איך הגינה שלי כבושה על ידי ענן, מטשטשת אל תוך החלב השקוף הזה. לא ראו כלום וישר הייתי כל כך עצובה שאני עוזבת. למה אני עוזבת, ראבק???? איזה פינה קסומה, בחיים לא יהיה לי בית כזה, אמנם קצת קטן ולא ממש שלי, אבל יושב על קצה הגבעה, מבודד, נוף רך ואוהב. אני יודעת שאתגעגע, שארצה לחזור לזה, לכזה, לשקיעות המופלאות אי שם מאחורי הההרים במערב, שצובעות את כל הבית שלי מבפנים בכתום עז, או לבקרים החורפיים שרואים את הערפל שט לו בין הגבעות למטה. אוח, אני ישר נהית פיוטית ודביקה. העיר, מי בכלל רצה לעבור העירה??? אפילו שצבעתי את הארונות מטבח בלבן, וזה כפרי יותר, עדיין - כשמסתכלים מחלון המטבח, אם מתעלמים מהפרגולה והבוגונוויליה והשיחים שאחריה - יודעים שיש שם כביש ומגרש חניה ועוד בתים. ההרים כל כך רחוקים. ומעניין עוד כמה זמן אני עוד אתלונן על זה?

אבל מה שהיה נחמד במיוחד זה שכשצבעתי בדירה, היה שקט כזה (להביא רדיו למחר! אבל אין לי. אז דיסקמן! הוא של הילדים. סו-פאקינג וואט?? קחי אותו, את צובעת להם ת'בית, לא?? אבל אני לא יודעת איזה דיסקים לקחת. נו באמת - קחי מה שבא לך. יאיר דלאל עשה לך טוב הערב, אז אולי גם מחר בצביעה? לא! לא! משהו יותר קיצבי. חבל שהפס הקול של שרק1 נהרס. כן, וואלה חבל. אני כבר לא עוקבת אחרי השיחה הזאת, ועם מי אני בכלל מדברת??). אז בדירה היה שקט, נכון וגם הריח הממכר הזה של הצבעים והטרמפנטין. ופתאום באה חברה שלי עם הבת שלה, שהביאו לי קפה טעים לאללה, ועוגיות עוד יותר טעימות וישר התפעלו מאיך אני חרוצה, למרות שהיא לא אהבה את הלבן, וישר החדירה בי ספקות מטרידות. למה ויתרת על העץ היפה? אה, באמת למה?? בכל אופן, היא התלהבה מהחדר התכלת שלי - קצת עז מדי - גם לטעמי - אבל עם רהיטים, הוילון הורוד, שטיח, אלפי כונניות עם ספרים, מחשב, מיטה, אמא וילדים (וגבר, מישהו אמר גבר??) - זה כנראה יהיה בסדר.

יהיה בסדר. בקיצור.

יהיה בסדר.

עכשיו אני הולכת לקורא קצת על זוגיות כדי להבין משהו באיך העולם הזה עובד. ג'יזס. אין הוראות הפעלה לדברים כאלה??

זה בלתי נמנע (לכתוב על זה, כלומר...):

התחלתי לארוז. ביד אחת הייניקן וביד השניה פול-ווליום של פלידווד-מאק בריפיט, עם הרמקולים לכיוון החוצה, כדי להגיע עד למחסן  בחצר, בו לא פשפשתי כבר שלוש שנים. בדרך לפח כבר 2 שקים ענקיים של זבלה ועוד ארגז עצום למסירה. מצאתי מלא דברים שחיפשתי אלף שנה: הגזיה של הקמפינג; מסכות האב"ך ששלמתי על אובדנן (המדומה, מסתבר) המון כסף; פוסטרים ורפרודוקציות שהיו לי בכל מיני דירות שכורות בת"א ואפילו לא זכרתי שהן כאן איתי, ועוד מלא הפתעות. מישהו רוצה בריטה? מי לחסד ומי לשבט? למה נהיה חושך כל כך מוקדם?

אני מתענגת על העבודה ופונה במשנה מרץ לחדר השינה שלי. ניירת, עוד ניירת וספרים. בייבי לכם - נתראה בדירה החדשה, בעיר הגדולה.

טוב, אני פשוט חייבת לכתוב משהו, אחרת אני נכנסת לאיזה לופ כזה של ניתוק.

למה אני לא כותבת הרבה, זאת שאלה טובה, ובעצם הבטחתי לעצמי לא לכתוב כאן על הכתיבה שלי, אלא פשוט על עצמי וכו'. ובכל זאת, משהו השתנה, אבל כאמור - זה לא הזמן לדבר על זה, כי אני צריכה לרוץ לטיפול ואחר כך לעבודה ואחר כך להיות אמא. לכן זה יהיה רק עדכון שוטף, כדי לא להשאיר את עצמי מאחורה (ואז ליפול לג'ורה):

~ קבעתי תאריך מעבר לדירה החדשה. מישום מה היה לי מאוד קשה לעשות את זה, וכל הזמן דחיתי ודחיתי מכל מיני סיבות ותירוצים שהיו כה שקופים ודבילים. בסוף בשבת, ביומולדת של הבנות-אחות שלי, כשכל המשפחה כבר ישבה לי על הוריד לגמרי, פתחתי יומנים וניסיתי לתאם תאריך: מתי אמא שלי יכולה לבוא לעזור, מתי אחותי-החורגת יכולה לבוא לעזור, מתי אבא שלי ואשתו יכולים לקחת את הילדים אליהם לסוףשבוע. וכמובן שנתקעתי כי אי אפשר היה לעשות את הסלאלום הזה בצורה שמישהו בכלל יהיה מרוצה, בטח לא אני. ישר עלו כל העניינים בין אבא שלי לאמא שלי (את מי צריכים יותר, מי חשוב יותר, מי מעורב יותר. אינעל-אבוק עליהם. האם אני אהיה אחרת??? אלוהים תעזור לי שכן!). בכל אופן, בסוף לפי הצרכים והיכולות שלי קבעתי תאריך ושהאחרים יסתדרו סביבו. התאריך שנקבע הוא ה-7.11. יעני, יום ראשון, וזה יהיה אחרי סוףשבוע שהילדים לא אצלי, למרות שאבקש מהאקס להביא אותם קצת, כדי שיראו את הבית ברגעיו האחרונים ויעזרו גם. הם כמובן יעזרו באריזות עד אז, בימים שהם פה, אבל בפינאלה, בסוףהשבוע ההוא, הם לא ממש יהיו פה, וכך נוכל לעבוד במרתון החל מיום חמישי בעצם, עד ראשון בבוקר, כשהמובילים יגיעו. הורה! עשיתי זאת (קבעתי תאריך...).

~ לא די שקבעתי לעצמי תאריך וסימנתי אותו באדום לוהט ביומן, אלא שגם צלצלתי למובילים וסגרתי איתם את היום. עוד השבוע הוא אמור להגיע לכאן, לראות מה יש ואיך אפשר להביא את הרכב שלהם קרוב לבית, כי אין פה ממש כביש ליד, וגם להביא לי ארגזים וחומרי אריזה שכבר אתחיל. ברגע שהם יהיו כאן (הארגזים כלומר), לא אוכל להתחמק יותר, ואצטרך להתחיל לעבוד. בעעעעעע.

~ הודעתי במזכירות שאני עוזבת עוד 3 שבועות, בתאריך הזה, וכל מה שהיה לה לומר זה: "טוב, יש אנשים פה שחושבים שזה כבר הרבה יותר מדי מאוחר, שזה היה צריך לקרות כבר לפני חודש". סממממממממממממו עליה. אמרתי לה: "שיחשבו...". על המקום הזה ועל איך הוא "נפרד" ממני ואני ממנו - אכתוב לחוד.

~ הלכתי עם א' הצבעי הכמעט-קטין שלי (טוב, 25... זאת היתה הערה בשביל שולה-שם בדוי) לקנות ת'צבעים וכל החומרים. הכל בדירה מחכה לו להתחיל לעבוד, וזה יקרה מחר!! יופי.

~ ח' איש המזגנים גם היה, וקבענו מה הוא מעביר מכאן ומה הוא מוסיף. הוא הזמין ויתחיל לעבוד עוד כמה ימים.

~ מ' ידיד ותיק, שחצן, חרוץ וטוב לב יבנה לי איזה קיר גבס קטן במקום מעקה עץ דוחה שיש באמצע הסלון. הלכנו אתמול לקנות חומרים (וואלה זול!) והוא יתחיל לעבוד מתישהו השבוע גם.

~ דיברתי עם י' הגנן הותיק והבלתי מפורנס שבא אלי פעם בחצי שנה בערך כדי להתפעל מהגינה הצנועה שלי, אבל לצעוק עלי שאני מתקמצנת על המים (ירושלמית, מה לעשות...), והוא יבוא ויעשה שם עבודה ראשונית של שיקום, גיזום, איסוף, וכו' ויעזור לי לחשוב איך לתכנן את הגינה. אין לי שום כוונה להשקיע מיליונים בגינה, וגם לא לעשות גינה מצועצעת, אני פשוט לא כזאת. אוהבת לאט לאט, לשתול, לשים טפטפות, לקטוף כל מיני צמחים מחצרות של חברים וזרים, ולשתול אצלי, לשים תבלנים, לשים גרעיני עגבניות שרי, ופלפלים אדום ולזרוע ולעשות גינת ירק קטנה ולא מחייבת. אבל כרגע, בעיקר כי אין כסף, וכי תכף מתחיל החורף, העבודה של י' תהיה בעיקר שיקומית ותשתיתית (כמה ת'...).

~ אתמול הייתי במועצה המקומית, החלפתי ת'ארנונה, לקחתי תווי חניה. הלכתי לתיבות דואר, הוצאתי בוחטה של דואר שלא מיועד אלי במילא (הוא כבר במעטפה לבעלי הבית הקודמים). עוד 3 שבועות צריך ללכת לדואר להחליף כתובת.

~ בחברת חשמל כבר החלפתי בעלות (והתגלה לי וגם להם, שסווטלנה כלשהי משתמשת בת.ז. שלי. איזה קטע מוזר).

זהו עד כה.

משימות להמשך:

~ לצלצל למובילים לדרבן אותו כבר להגיע + ארגזים.

~ להתחיל למיין דברים בבית, להעיף מה שמיותר - אוהבת את זה!!!!!!

~ לוודא ש: א' צובע, י' מגנן, ח' ממזגן, מ' מגבס. כל הגברים האלה...

~ לסדר את הגז, לסדר את הדואר, לסדר הנחה בארנונה, לברר הסעות לילדים לבית ספר שלהם.

~ לתת לרעד להיות, לבקש ולהסכים לקבל עזרה, להשאר עירה, נוכחת ומרגישה. זה קורה עכשיו ואני לא רוצה לא להיות כאן.

אני כבר מאחרת, שולחת בלי הגהות.