מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

חשוב מאוד:

יש בפוסט הזה הרבה מאוד ספויילרים על הסרט "מועדון קרב". כלומר, מי שלא ראה, אני ממליצה לא לקרוא!! אלא לרוץ לראות את הסרט. אולי אחר כך לטרוח לקרוא.

הסרט מועדון קרב. הרבה זמן נמנעתי מלראות אותו, כי חשבתי שזה סתם מכות בין גברים, הרבה דם וטוסטסטרון. אז גם זה נכון, אבל אחרי הפעם הראשונה (לפני שנה אולי), הבנתי שזה סרט מעולה וחשוב. אבל אתמול, כשהתיישבתי לראות אותו שוב, לבדי, הבנתי עד כמה הוא טוב, מוטרף, וחשוב - כל כך חשוב. אני רוצה לראות אותו שוב, ושוב. הלכתי לישון והוא היה במחשבות שלי, תמונות משם, וכשהתעוררתי בבוקר (ושוב נרדמתי, ושוב התעוררתי), הכל היה מהול בו.

זה סיפור אינטנסיבי, מוזר ותהפוכתי, על גבר (החמוד, אינעל-ראבק) שבפשטות מאוד לא מרוצה מהחיים שלו, ופותר את זה בכך שהוא הוזה שהוא ברד פיט. כלומר, הוא לא יודע שהוא הוזה את זה. הוא ממציא חבר דימיוני: סקסי, שרמנטי, חזק, שנון, נועז, בעל חכמת חיים מדהימה, שעושה בעצם כל מה שהבחור הזה (יאפי, חנון, שמכור לרהיטי איקאה ולקבוצות תמיכה של כל מיני מחלות, אחרת הוא לא יכול לישון בלילות. בקיצור גבר בלתי ממומש לגמרי) רוצה אבל לא מעיז. רק לקראת הרבע האחרון של הסרט - ולכן רציתי לראות שוב, ולכן גם אראה שוב - מתחילים רמזים מאוד דקים שמדובר באדם אחד. שהוא טיילור דרידן. אחרי שרואים פעם אחת ויודעים שזה כך, זה מרתק לראות איך זה נבנה בסרט, איך יש פה ושם רמזים לזה. כמה שזה פסיכי - ככה זה גאוני. וזה בדיוק קו התפר שמדבר אלי, שמסעיר אותי, מעורר אותי.

אחרי הסרט ישבתי ובהיתי במסך. הבחירה להיות אנרכיסטית, להיות נאמנה לעצמי, להיות עירה. להתעורר ולא להתמכר ולהגרר אחרי הדברים האלה: אני הכסף שלי, אני הרכוש שלי, אני העבודה שלי (אני הילדים שלי? כן, כנראה שגם זה נכון...). הסרט מציע כיוון מאוד לא מציאותי, אבל מאוד חזק. איך אפשר לקחת משם משהו לחיים הפסאדו-בורגניים שלנו? כל כך הייתי רוצה לעשות את זה. אם לא היו לי הילדים, ואמרתי וכתבתי את זה הרבה פעמים, כבר מזמן הייתי על אופנוע, או סתם בטרמפים בכל מקום. עושה מה שאני צריכה לעשות (כן, כל אדם צריך למצוא את הדבר שאליו הוא נועד. לא סתם לנוע ולנוד בעולם. זה סתמי לגמרי). התבוננתי בבית שלי, ברצונות שלי לשפר אותו, לתחזק אותו באופן מסודר, בעבודה שלי, בנסיונות להתפרנס, להיות שייכת לקהילה, חברים, הורים. כל זה בעצם זו בחירה. אני ממש לא חייבת לעשות את זה כך. המחיר או התוצאות אם אבחר אחרת יהיו מאוד מסויימות. אני לא יכולה לעמוד בהם, לכן אני לא בוחרת באופציה הזאת. אבל זאת בחירה.

אני שונאת את הסרט ההוא עם גווית' פלאטרו (וגם עליה אני לא מתה, אבל זה לא הנושא) - דלתות מסתובבות. שונאת כי הכל שם מיקרי. אבל (!!) הרעיון שהכל היה יכול להיות אחרת, שהכל יכול עדיין להיות אחרת, בכל רגע נתון אפשר לשנות כיוון לגמרי. למכור הכל, לעלות על אוטו, למצוא פיתרונות אחרים, לחיות אחרת לגמרי. כן, עם הילדים אפילו. יש הרבה אנשים שחיים כך. אני לא מסוגלת כנראה. אני בוחרת להאחז בחומר, באדמה, בחיים בורגניים. אני יודעת ממקום מאוד עמוק שאני לא כזאת. כלומר, אני יכולה גם להיות לגמרי אחרת. אני בוחרת שלא. אולי אין לי אומץ באמת, ואז זאת לא בחירה אמיתית, אבל האפשרות הזאת ברורה לי כאפשרות קיימת.

הסרט מדבר על זה שרק מהמקום שאיבדת הכל, שירדת הכי נמוך, שפגשת את הכאב וההתמסרות הכי מוחלטים - רק שם יש חופש אמיתי, רק שם אפשר לפגוש את הכוח והעוצמה שלך. אני יודעת את זה!! היו תקופות בחיים שלי, לא מזמן אפילו, שהייתי שם, או שהייתי בסביבה של זה. זה היה חזק בצורה שלא תאמן. הייתי הכי אני, הייתי הכי חזקה ומלאת כוחות. ידעתי שאני חופשיה. זאת חוויה ענקית. התקופה ההיא מאפשרת לי עכשיו להצליח לעשות דברים שתמיד חשבתי שאני לא מסוגלת. ואני מדברת על דברים יוםיומיים לגמרי. זה קשה לי כמו שלמישהו אחר קשה לטפס על הר, או לעזוב הכל מאחורה. הסרט הזה טילטל אותי, כי הוא הזכיר לי כמה אנחנו רחוקים ומתרחקים ממי שאנחנו באמת, ממה שאנחנו באמת מסוגלים לעשות, מכמה רחוק אנחנו יכולים להגיע, וכמה אנחנו מעדיפים (או לא יודעים שאפשר אחרת) לנוע בטווח בטוח וצר. כמה קל לחזור ולהרדם, להתמכר (לכסף, לרכוש, לשגרה, לאוכל, למחשב, לכל חומר אחר).

בסוף הסרט הוא והצבא הקטן שיצר מפוצצים את כל המרכז הפיננסי של העיר. מעבר לסוגיה המוסרית שזה מעלה (מצויין שם שכל האיזור מפונה מאנשים), זה קטע מאוד חזק. הוא אומר: אם נמחק את כל הרישומים וההוכחות הכספיות של אנשים - כולם יהיו באפס, גראונד זירו - ומשם כולם שווים וכל אחד יכול להתחיל מימי שהוא באמת. התהליך שאני עושה בחצי שנה האחרונה ולצערי עם הפסקה קלה באמצע, זה תהליך של שחרור מתלות כלכלית. שחרור מתלות כלכלית במובן של צרכנות, השאבות לקניות, רכישות, צבירה. תלות במובן של להזדקק לכסף של האקס (כן, עדיין זקוקה לזה, כי לא מרוויחה מספיק, אבל רוצה להגיע למקום שלא צריכה אותו גם), תלות במובן של חובות (לכרטיסי אשראי, לבנק, לאנשים). לקנות פחות, להצטרך פחות ולהרוויח יותר זאת המטרה. אבל תראו כמה שזה פראדוקסאלי, כי אני מוצאת את עצמי משתעבדת לעבודה, כדי להשתחרר מתלות כלכלית באחרים. אין לי באמת אומץ נגיד למכור את הבית ולעבור לגור במשהו קטן וזול בהרבה, אין לי אומץ לגזור את כרטיס האשראי שלי (מכירה רבים שעושים את זה), אין לי אומץ לחתוך בהוצאות באופן ממש דרסטי (הילדים הולכים לחוגים, לנגינה, לבית ספר שדורש כסף). אין לי אומץ למצוא איזה ספונסר שרוצה וישמח פשוט לפרנס אותי. בקיצור, זה קצת מיליכוד. כן בהחלט. איך אפשר לחיות באמת לפי הצרכים (מהם הצרכים?), איך אפשר להתפרנס בלי להשתעבד? בסרט הוא מצליח להתפרנס בדרכים מאוד לא קונוונציונאליות שהם עצמן איזו התרסה ופגיעה מצד אחד ב"סדר הטוב", ומצד שני יש בהם בסיס אידאולוגי ברור. אני יכולה להגיד בלב מאוד שקט וגאה שהעבודה ממנה אני מתפרנסת היא קצת כזאת, אבל הבעיה היא שהיא לא מתוגמלת מספיק, וזה מאוד מתסכל.      

אז הנה מסתיים לו החורף והשנה ממש הייתי נטועה עמוק באדמה. אני מאוד מרוצה, מאוד. אבל גם עייפה וקצת כבויה. כי במהלך התקופה הזאת היו ימים רבים בהם שכחתי את אותי האחרת, זאת שבאה מהאוויר, מהאש. האביב מתקרב. מצד אחד אני מלאת חרדות, כי זה הזמן בו אני מאבדת את האחיזה, מתחילה להתרומם, להתפזר. רק חסר לי עכשיו להתאהב. אפילו החזרה למחשב, לבלוג היא סממן של זה. מצד שני, אני רוצה את הטעם הזה, לא לאבד את הצד הזה. רוצה למלא את החיים שלי בשני הצדדים האלה. לא איזון, ולא פשרה. זה בולשיט. משהו שיהיה גדול ביותר, מורכב משני הדברים האלה, והתוצאה שלו עצומת מימדים, אולי שווה לרגע הזה שטיילור עומד עם הבחורה מול החלון הגדול והכל קורס בחוץ, אבל הם פעם ראשונה נותנים ידיים זה לזה, עומדים ומתבוננים.

(עכשיו כשאני קוראת מה שכתבתי, אני חושבת שמה הייתי רוצה זה להרגיש ולחוש מלאת חיים ועוצמות מול משימות והתנהלות היוםיום כמו שמרגישים כשחוטפים אגרוף או סתירה מצלצלת בפרצוף).

שבוע טוב

מרים המגדלית (זו שעזבה את גורלה כפי שחשבה שהוא ובחרה בגורל אחר)

אה, פשוט לא יכולתי לשים את הפוסט הזה היומיומי על סרט ופופקורן יחד עם הקודם הרציני על ההיבריס. אנא סילחו לי.

אז בכל אופן -

אל תלכו לראות את "תפוס את הכריש"!!

זה סרט משעמם, מיושן, שוביניסטי ולא מצחיק (הבדיחה כמעט הכי טובה שם, מבין ה-5 שהיו, היא על פלוצים... לא שאני איזו אנינת ריח, אבל בכל זאת...).

ואם אין לכם ברירה, אז לפחות לכו לגירסא הלא-מדובבת, כי שם אפשר אולי להתענג קצת על הקולות של דה-נירו, וויל סמית, רנה זוגלבק (...) ואחרים. בגירסא המדובבת אין אפילו ניצוץ קלוש של משהו.

הפופקורן לעומת זאת היה מה-זה טעים!

ובאותה הזדמנות:

גם הסרט של ג'ים קארי וקייט בלנש, "שמש צוננת בראש מצונן", או וואט-אבר, ממש לא משהו. צפוי מדי, משעמם, טרחני וקופצני על גבול הנוירוטי. או שפשוט התקשתי מאוד להתרכז בו, כי תשומת ליבי ושפתי היו מופנות למקום אחר לגמרי, מסעיר פי אלף (אבל היי, אנחנו בפוסט על סרטים, למה אני עוברת נושא??)...

(בקטע הבא אין ממש ספויילרים, אולי טיפה, אבל מי שרוצה ללכת לסרט לגמרי "נקי", טאבולה-ראסה, שלא יקרא).

הו, מָאטֶאוֹ

מאטאו אהובי.

ומה הפלא. כמו הרבה גברים שאני נופלת לרגליהם: חזק, גס, יפה, סוער, רומנטי, עצור, סגור, טוטאלי, מתפרץ, נמנע, מכאיב. כל כך מכאיב ומלא כאב בעצמו. כמה דומה לג'ורג'יה המשוגעת, שבעצם הם הרי כל כך דומים. נסגרים בתוך הכאב שלהם, חוסר היכולת להתקרב, חוסר האמונה שלהם שאפשר, האמונה שלהם שהם בעצם לא ראויים ולא שווים (מאטאו למירלה: "אני חרא, אני זבל, בסדר?!"), עד כדי כך שהם פוגעים בעצמם, באחרים סביבם, בכל מה שיש בו ניצן של יופי או אהבה. הורסים, פוגעים, נמנעים. צועקים את הכאב עמוק בתוך עצמם. מאטאו אהובי – עד שלא יכל, ואני איתו. בכיתי כל כך כי ידעתי שאני כזאת, ולא רוצה להיות כזאת, רוצה להיות אחרת, נורמלית. שמישהו כבר יעשה אותי נורמלית.

ועם מה יצאתי מהסרט:

~ כמו בספר "ערפילי אוולון" האלמוותי: ההבנה החמקמקה שהזמן יביא את התשובות שלו. שהדברים הנכונים יקרו בזמן המתאים ולפעמים צריך לחכות, להמשיך לעשות, אבל צריך להאמין שהדברים הנכונים, ומדובר כמובן באהבה, יגיעו, רק שלפעמים זה לוקח זמן, לפעמים גם הרבה זמן. אולי אפילו שנים.

~ למדתי שהאיטלקים יותר פולנים מהפולנים: מסתירים, לא אומרים כדי לא להדאיג, לא מגלים את אשר על ליבם – לטוב ולרע.

~ ראיתי שלשחרר מישהו לחופש שלו עלול להסתיים בכך שמאבדים את אותו אדם. ניקולה הד", פעמיים לא עצר והאהבה ברחה לו: אחיו ואשתו. הוא אמר בעצמו: אי אפשר לכלוא את אהבה, צריך לתת לה את החירות שלה, אבל איזו מין חירות זאת המוות? באמת, לבד מכאב מה נשאר מהחירות הזאת?

~ ובהקשר הזה: האם החירות האמיתית, משמעה לשאת בתוצאות של מעשיך? כמו ג'וליה (שאיבדה הכל בעקבות בחירת-הדרך שלה), כמו מאטאו (שהחמיץ את שתי אהבות חייו המוּנָצוֹת), כמו ניקולה כשלא עצר אותם? האם לבחור לא לברוח מאיפה שהחיים הועידו אותי כרגע, האם מעצם הבחירה הזאת, בלב שלם (ואולי כואב), האם אני במקום של החירות?

~ מסתבר שאנשים מוצאים את היעוד שלהם, את המקום ואת האהבה שהם יכולים לתת ולקבל במקומות בלתי-צפויים: הסבתא פתאום בסיציליה; ג'וליה שתעשה לסבתא בעצמה; ניקולה הד"ר עם המשוגעים, עם ג'ורג'יה ועם הילדים; ניקולה ומירלה ביחד; מאטאו – שבעצם חיבר בניהם בלי דעת (במונחים של העולמות האלה); פרנצ'סקה וקרלו עם שרה, וכל המשפחה; וכמובן ג'ורג'יה שבסופו של דבר מצאה את הריפוי שלה, השחרור מכבלי-השגעון וההתעללות דרך מאטאו והודות לניקולה. דווקא במקום מינורי לכאורה יכול להתרחש משהו גורלי.

~ ובהמשך לזה: איזה אימפקט עצום, הופך עולמות ממש, יכול להיות למישהו על חייו של מישהו אחר: ג'ורג'יה שהשפיעה לגמרי על שני האחים ומהלך חייהם והם על חייה. מאטאו על מירלה, הסבתא, ניקולה ועל כל המשפחה; האם כל אחד, אולי אפילו בלי לדעת את זה, משפיע על החיים של מישהו אחר, עד כדי כך שהכל מתהפך? מי השפיע כך על החיים שלי? על מי אני השפעתי כך?

~ אנשים יכולים להיות אסירים של התשוקות והפחדים שלהם. בסרט היו שלושה (ואולי יותר, אבל הם הברורים ביותר): ג'וליה, ג'ורג'יה ומאטאו. ג'וליה של האמונות, האידאלים והתשוקות שלה, וג'ורג'יה של הפחדים  והעבר שלה, ומאטאו של הפחדים ושל הכוחות הסוערים שלו. ברור שכל דמות היא "אסירה" של העבר שלה, הרגשות, התשוקות והכאב. אבל הדמויות האחרות בסרט משתנות, גדלות, מעיזות לפרוץ את גבולות האסירוּת הללו ושלושתם – פחות. אולי ג'ורג'יה בעצם כן, למרות שקשה לה מאוד. ג'וליה בכוח החוק משתנה, אבל לא ברור אם זה שינוי פנימי. מאטאו נותר אסיר כל חייו וגם במותו, ורק משתחרר כשאחיו ומירלה משחררים אותו לדרכו, ובכך משחררים את עצמם לאהבה שלהם (מזכיר לי סרט אהוב נוסף: "הנסיכה והלוחם"). האם האסירים הללו בחרו בגורל הזה שלהם להיות אסירים של התשוקות או של הפחדים שלהם? לנהוג דווקא כך? לא חושבת. אבל זה הגורל שלנו. ללכת בעקבות התשוקות, הכאב, האהבה, הפחדים – לשלם את המחיר שלהם, אבל לגדול, להשתנות, ולהפוך למאסטרים שלהם. כמו ששרה הלכה בסוף לאמא שלה, כמו שניקולה ומירלה פרצו, העיזו והתחברו בסוף, כמו הסבתא בסיציליה, כמו קרלו ופרנצ'סקה עם הבית בטוסקנה, כמו ג'ורג'יה שהעזה גם. אנשים צריכים ללכת בעקבות הלב.

~ אז כן, אנשים צריכים ללכת בעקבות הלב. אחרת הלב כואב לנצח, אולי אפילו מת. סביר שההליכה בעקבות הלב תהיה כרוכה בכאב, אבל כאב שיש בו אהבה, השלמה ובגרות, ולא כאב-ההחמצה שהוא בלתי נסבל (כמו אצל מאטאו).

חייבים לחיות, חייבים לראות.

הנה מה שדס כתבת על הסרט לא מזמן:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=34574&blogcode=683257