מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לפעמים אני קצת רגשנית. כבר ימים רבים שאני לא כותבת, כאן ובכלל. רק עסוקה. רגלי נטועות עמוק בקרקע, מצליחה להחזיק איכשהו הכל. מתפלאה, מתי תהייה הנפילה, השבירה, ההתמוטטות? מה קורה פה? זו אני? בכל אופן לא יוצא לי לכתוב ופתאום בגלל איזה שיר כזה ברדיו, ששר במחשב שלי, אני ישר מתרגשת ומתעוררת ורצה לכתוב. כמה טוב לפגוש אותי פתאום. סתם שיר שאיזה מישהי שרה (אשכרה, אין לי מושג, ואני וודאי היחידה שלא יודעת, כי זה כל הזמן ברדיו). מילים שאני לא מצליחה לשמוע, חוץ מהפזמון:  

Listen to your heart – it's calling for you…

אחחח. זאת אני, כל כך אני!

למדתי לסמוך על הלב שלי וגם לשמוח. אפילו. אני כאן, אוחזת את החיים שלי בשתי ידים עירניות. קצת רועדות וגם חזרתי לכרסם טיפה מסביב לצפורניים (שאריות הרס עצמי וגעגוע לכאב, וגם צריך לשמוע על עירנות החושים לא?). אוקי, חבל שאין איזה מישהו ללטף אותו, אבל אני מגלה שוב ושוב שסתם ליטופים או אפילו זיון לעת מוצא אין להם מספיק משמעות. עדיף להצמד לבטריות בנתיים. חברים וידידים - בעיקר הגברים דבר אגב, דואגים לי: מה, הפסקת להזדיין?? אז כן, בדרך כלל הפסקתי. חוץ מההוא מהדייט המדווח כאן למטה, שעורר תקוות (שווא...), שהפך לזיון לילי ביזארי, בעל ניחוח נוסטלגי משהו (נו, משחקי שליטה וכאלה...), ועשה קולות של התאהבות זריזה ובלתי אמינה בעליל ומרוב דיבורים אינטלקטואליים על עצמו ועל כל הדייטים הכשולים שלו בשנה האחרונה, גרם לי לאבד עניין. מה גם שהוא מנשק ממש גרוע, כמו תרנגולת שמנקרת את הגרעינים שלה מהרצפה - וזאת לדעתי סיבה מצויינת לא לרצות להפגש שוב... ועוד דבר משעשע: מסתבר שאני וידידה קרובה שלי, ששתינו חולקות את אותן הגדרות חיפושים באתר ההכרויות, נפגשנו איתו בהפרש של 24 שעות. נורא נחמד שאפשר לחלוק חוויות עם ידידה קרובה... שתינו הגענו לאותה מסקנה - הבחור בלחץ, וזיונים בפגישה ראשונה מבאסים!

אז אני רוצה להגיד כמה דברים על זיונים בפגישה ראשונה, או אפילו שניה: אני אישה שאוהבת סקס וכנראה לא מאוד גרועה בזה. סו פאקינג וואט??? אין לי בעיה לעשות את זה עם מישהו שאני פוגשת, תוך שניה. סו פאקינג וואט?!?! נהפוך הוא אפילו. אני מגלה שוב ושוב שזה רק מקלקל. ואף אחד לא יכול לבוא אלי בטענות שאני "כבדה" ו"לא זורמת" (מילה שנואה עלי במיוחד!), כי אני אשכרה לא. אבל, זיון עושה גשר במקום שאין עוד מילוי. הוא עושה את קפיצת הדרך, אבל משאיר מאחור המון דברים. הוא יוצר מצב של התקדמות למקום כאילו-אינטימי, כאילו-קרוב, כשבעצם בכלל לא מכירים, וזה משבש את המהלך הבריא והטוב של הכרות איטית, של הסתכלות נינוחה באחר, של התקרבות וכו'. המין יוצר מיסוך, אשליה, עירפול חושים, כמו התאהבות שאין לה שום בסיס אמיתי. לדוגמא, שמתי לב שברגע שמתחילים להתנשק, אז כל פעם שאין מה להגיד, שיש שתיקה מעניינת - אז הופה - עוברים לנשיקה. קודם היו מבטים, תהיה, שאלות, הינהונים, ופתאום הכל נאלם (זה בכוונה האלף הזו...) בתוך הפה ובערבוב לשונות סוער. ברגע שנפרץ הסכר הזה, הוא סוגר את האפשרות לרחוץ במי האגם בנחת (הממ...).

וחוץ מזה אין מה להשוות בין סקס אחרי שמתחיל להתפתח משהו בלב, ובין סקס כשהלב עוד ריק ורק תוהה. נכון, לפעמים זה מאוד מתבקש ומתאים ישר על ההתחלה, אבל אני רואה מנסיוני שלרוב זה ממש לא נכון להתפתות לזה, לעשות את זה. אם אנשים באמת בכנות מחפשים קשר רציני, קשר ריגשי, רוחני, אינטימיות, התעניינות, התערבבות - אז המין יגיע - כמובן (ואבוי אם לא!). ואם הם מחפשים להתאהב, לסעור ולגמור - אז יאללה, next pls. אבל לכי תגידי את זה לדייט שלך ("אני לא בעד זיונים על ההתחלה..."), הוא ישר יחשוב שאת איזו צדקנית חסרת לבידו והלך עליך. לכי תוכיחי לו שאת מה-זה-פנתרה-רק-תן-לי-צ'אנס. ראבק!

אז זהו, שרציתי לכתוב על השיר ההוא ועל מה שהוא עורר בי, ותראו לאן הגעתי...

   אני חושבת שהגיע הזמן לספר על פיטר. עוד התמכרות עלובה שלי, ותודה לאל בזה הרגע עשיתי מה שכל מכור-לא-משתמש צריך לעשות אל מול מפגש עם "חומר" מפתה (מפתה מאוד...) וזה להגיד: לא תודה!! אני לא משתמשת יותר!!

את פיטר פגשתי כמו באגדות, כמו בסרטים שלא יתכנו במציאות (מג ריאן וניקולס קייג', מג ריאן וטום הנקס, מריל סטריפ וקלינט איסטווד, אישה יפה ואיש עשיר, לופז וההוא המועמד לנשיאות ובטח יש עוד עשרות זוגות מפונטזים כאלה. אפשר פעם לעשות רשימה מסודרת ומעוררת תיאבון) - בקיצור נפגשנו והכרנו בדרך שיחסים נורמלים בדרך כלל לא מתחילים. ובאמת יחסים נורמלים לא התחילו, אבל כמכורה, היתה לי הזכות לדשדש באשליה כמה שבועות של אי-שכרון חושים, עד שהמציאות שטפחה על פני כבר 12 שעות אחרי שנפגשנו, הפכה לברורה וחד משמעית.

אז זהו, שקודם כל הוא לא באמת שבר את ליבי. חוסר ההתאמה היה כל כך בוטה וברור, שאפילו אני התפללתי שלא אתאהב בו ולאחר שהוא נקט בכל האמצעים הדרושים - אכן לא התאהבתי בו. אבל היה הפוטנציאל, היה המתח, היתה התקווה המפגרת כלכך. כלכך מפגרת... זה היה בשלב תחילת הגמילה שלי מגברים מזיקים וקשרים בלתי אפשריים. לא, לא אומרת שנגמלתי, אבל אני חושבת שאני בדרך, ולהיות בדרך בדברים כאלה זה כבר המון, כי זה אומר שאת לא לגמרי שאובה לתוך הדפוסים ההרסניים שלך ויש לך קצת, טיפ, טיפ-טיפה יכולת להביט על עצמך מבחוץ ולהחליט ולפעול בניגוד לתאוות שלך, בניגוד לרפלקסים ולצרכים הילדותיים, בניגוד לדפוסי התקווה והאכזבה ולזוז ברבע המעלה מהמסלול הקבוע. בניווט זה המון!! יכולים להגיע למקום אחר לגמרי עם זזים אפילו ברבע מעלה מהמסלול הקבוע.     

את פיטר פגשתי בתור הארוך והמתפתל לצ'ק-אין בשדה התעופה קנדי בניו-יורק, לפני טיסה לארץ. זה קרה בנסיעה ההיא לניו יורק שנסעתי לבד וחזרתי לבד והיה גדול. אבל בסוף היה גדול עוד יותר והכוונה ממש ממש בסוף: בטיסה לארץ. אני עמדתי אי שם בסוף התור (המסודר והרגוע, יש לציין, למרות שהיה מלא בישראלים, אבל כנראה שהאמריקה משרה עלינו איזה סדרנות-תורים כזאת, אי לחץ כזה). פיטר עמד איזה 20 אנשים לפני. פשוט פתאום התחלתי לשים לב שאיש אחד, גבוה, רחב כתפיים עם חיוך מקסים ביותר, עומד הפוך לכיוון התור ונועץ בי מבטים ושולח חיוכים. כל כך לא הבנתי מה קורה שאני אשכרה הבטתי אחורה לראות על מי הוא מסתכל כל הזמן בעינים בורקות. אז הוא הבין שאני ממש לא מבינה ועשה לי סימן שזאת אני, בי הוא מתעניין. וואו. עכשיו, כל מי שעסוקה בלהתחיל ולחפש מכירה את התחושה הזאת, שכשמישהו כבר מתעניין את: אלף)) מתקשה לקלוט את זה בכלל, בית) מתקשה להאמין שהוא באמת רוצה אותך, גימל) את נכנסת לחרדה שזה עוד באמת עלול להתרחש וסוגרת עצמך להמשך קשר. ואם אתן לא כאלה - אז יופי לכן. אני כזאת, או לפעמים כזאת. בכל אופן עם פיטר זה מה שהיה, עד שבפיתולי התור, יצא שהוא עמד לידי ממש. בררר, זה היה מפחיד (למרות שכבר הייתי מרוגשת למדי ובעצם ידעתי שאני רוצה שהדבר המוזר הזה ימשיך). הוא עמד לידי והתחיל לדבר איתי באמריקאית חביבה, התפלא שאני ישראלית ("את נראית אמריקאית..."), שאני אמא לילדים ("מה?! אבל את נראית צעירה לגמרי..." - כן, אחרי שבוע לבד בניו-יורק, מי לא תראה צעירה??, והתפלא שהייתי לבד בניו-יורק כמה ימים (אין ציטוט, הוא פשוט התפלא). אני בתמורה התפעלתי מזה שהוא מהנדס בעל חברה גדולה ונוסע לישראל לעסקים. התור זז, הוא הגיע ראשון לעמדת הבידוק והכירטוס, ואני אמנם שלחתי מבטים מדי פעם, אבל זהו. הוא הלך לדרכו, אני הגעתי לעמדה, קבלתי כרטיס עליה למטוס, הפקדתי את המזוודה ויאללה - לדיוטי פרי העלוב של קנדי.

לפני העליה למטוס ראיתי אותו שוב מתעסק עם המחשב שלו, מחפש חיבורים לאינטרנט, מטעין - אלוהים יודע מה - ושוב דיברנו קצת, הצלחתי להריח אותו פתאום וידעתי - הגוף שלי ידע - שנורא בא לי עליו. עלינו יחד למטוס, אבל כל אחד פנה למקום הישיבה המסומן שלו. ואז קרה הנס: רגע לפני הרגע האחרון, הוא ניגש אלי ושאל אם בא לי שנשב יחד. כןכןכןכןכןכןכןכןכןכןכןכןכןכןכןןכן. בטח שכן. הוא עשה כל מיני מניפולציות נועזות, הזיז ושינע אנשים מכאן לשם, ביקש, דרש והצליח לבוא לשבת לידי. אחח. מאוד לידי. מאותו רגע למשך 11 שעות (מזל שזו טיסה כה ארוכה), לא הורדנו את הידיים זה מזה וכו' וכו'. היה מה-זה-כיף. גם דיברנו ושוחחנו והכרנו קצת: מסתבר שהוא איש עשיר ועסוק, יש לו חברה בכל מיני פינות בעולם וגם בישראל, הוא גרוש טרי, יש לו כבר אישה צעירה וחדשה בארץ + תינוקת בארץ (ג'יזס! עלתה המחשבה בראשי - אז למה אתה מתחיל איתי ככה?!), הוא בעל דעות ימניות קיצוניות (לא יודעת, בשבילי זה דאונר רציני) ועוד סיפורים עליו שלאט לאט, כבר בטיסה הבהירו לי שלהתאהב בו יהיה באמת מיותר וכואב. ובכל זאת - מסתבר שיש גורמים נוספים שעושים לשני אנשים לרצות מאוד להיות קרובים (קוראים לזה סקס, מילים פשוטות). לא, לא הלכנו עד הסוף במטוס, אבל היינו קרובים מאוד.

איך שנחתנו, איך שלקחנו מזוודות, הוא פשוט נפרד והלך. כאילו הוא רגיל לפגוש ולהתחרמן קרוס-אטלנטיס כל יומיים. ואולי זה באמת מה שהוא רגיל, הוא טס המון לפי הסיפורים שלו...

יצאתי מהטרמינל מסוחררת, רטובה, עייפה ומאוד מאושרת.

הוא היה בארץ שבועיים, התקשר בקושי פעמיים, שלח אימיילים מאוד לקוניים ולא אישיים ועזב. היו שם כמה ימים שהרגשתי שאולי כן, שאולי שווה לנסות, שמה היה קורה אילו, אולי לרדוף אחריו קצת, אולי לרמוז לו, אולי לנסוע לת"א לפגוש אותו. אבל רוב הזמן ידעתי - בעין הפיקחת האחת שלי (השניה היתה כאמור בדרכה להתמכרות לא פיקחת בכלל) - שזה כל-כך לא כדאי, כל כך לא נכון: הוא גרוש טרי, יש לו אישה וילדה - ראבק! הוא נוסע וחוזר נוסע וחוזר, הוא בעל דעות והשקפת עולם מאוד מאוד שונה משלי ובעיקר - הוא לא האדם שאני רוצה בליבי וברוחי, כי הוא לא הגבר ליחסים שאני מחפשת. ובכל זאת, זה די לא יאמן, איך המשיכה כן לנסות, כן לפנטז, כל להמציא כל מיני אפשרויות חזקה מאוד.

בזמנים אחרים הייתי נשאבת לתוך הדבר הלא הגיוני והלא אפשרי הזה. הייתי מספרת לעצמי סיפורים, ממציאה ובודה דברים לא קיימים, מחפשת ומפרשת התנהגויות ורמזים שלו - בקיצור - עסוקה במה שלא קיים. לשמחתי הייתי מספיק חזקה אז, מספיק עירה למי אני ולנטיות שלי, כדי לעצור בזמן. כאב קצת, אוקי, אבל עדיין - הזיכרון של הטיסה הזאת היה כה מתוק שזה היה שווה לאללה.

וכן, היה המשך: נפגשנו חצי שנה אחר זה באמסטרדם לסוף שבוע סוער. היה חביב ביותר ומעורר תקווה במקומות החלשים שלי, אבל נפרדנו ועד היום (יותר משנה) לא שמעתי ממנו כלום. היום קבלתי ממנו אימייל שהוא יהיה בתל אביב עוד כמה שבועות, במלון ו"נורא בא לו לפגוש אותי. נורא". המממ... זה מחמיא, זה מחרמן, זה אפילו מפתה במידה מסויימת, אבל אני החלטתי להגיד לו "לא תודה (אני לא משתמשת)", בעיקר בגלל שאני יודעת כמה קל לחדור דרך הסדקים וכמה קל ליפול אפילו אחרי שימוש קל.

האם אני אומרת שאין מקום לזיוני-סרק? ליזיזים? להשלמות חסרים מדי פעם? לנגיעות ומילוי מצברים והסרת קורי-עכביש לאלתר? לא, לא אומרת בכלל. אני רק אומרת שאני רוצה להיות מסוגלת לזהות "חומר ממכר" ופשוט להמנע ממנו מתוך הידיעה שאני לא מספיק חזקה.

ועכשיו חזרה לעמוד 505...   

יש אנשים שמצליחים לנסח את מה שאני מרגישה, רוצה וצריכה במילים שלהם. {L} היא אחת מהן, והיא עושה את זה טוב...

לא בטוחה שאני לוקחת את כל 100% של מה שכתוב בפוסט הקצר והקולע הזה שלה, אבל המהות הזאת מאוד מדברת אלי, מאוד.

נסו להבין.

הנה, זה כאן.