מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

יש תקופות שהכל מרחף מעל, ככה מעל הראש, לא ממש נוגע, לא ממש שורט.

פעם חיית כך, שנים, ילדות שלמה. אבל עכשיו זה כבר אחרת. את לא מוכנה לוותר לעצמך, רוצה שהכל יעבור דרכך, בתוכך – ולא מסביב. שיגע, שיפגע, שילטף, אבל חייב לעבור בתוכך. לא להחמיץ דבר.

יש תקופות שדברים נפלאים וכבירים מתרחשים, התרגשויות, עולמות חדשים, קפיצות לגובה ולרוחק – אז את מרגישה חיה. 

תקופות אחרות את בתחתית הבאר. הכאב מציף ודוקר, הריחות והטעמים עזים, הצבעים והרוחות משתוללים. את נעה במרחב של עצב-קיומי. למדת לתת לזה להיות, לרדת לרדת לרדת כי גם שם את מרגישה הכי חיה, בתוך המלודרמה זאת. 

המקום שאת לא רוצה להיות בו – זה כמו עכשיו:

***

לאבד את חוש הריח

וגם את חוש הטעם

לגשש באפלה

קשה להבחין בין מתוק ומר

בין חריף וחמוץ

הכל מריח כמו אויר

לכל יש טעם  של מים

***

ואז, אז את יוצאת לחפש את זה, את הכאב הפיזי, המעורר.

אולי זה פסיכי, אולי זה מופרע (וזה כנראה באמת קצת כך...), אבל לפחות למדת איך לעורר אותך, איך לחבור לזרם הפנימי שהלך והתנתק, שקע באיזו מצולה שאת לא מצליחה להגיע אליה ושקט השתרר ואת לא יכולה לו, לדממת המים הזאת.

את שולחת יד ומגששת. 

הכאב, הזחילה, הקשירה, הדקירה נושאים אותך למקום של חיים, של התעוררות, של הזכרות מי את, שאת חיה. ושם מותר להיות הכל: מותר לבכות, לצעוק, לילל, להתחנן, לדמם, להסדק ולאהוב עד תום. כי שם בטוח ויש מי ששומר ואוהב אותך. את נותנת לו את הדמעות שלך והוא נותן לך ללכת רחוק יותר משחשבת לעצמך שתוכלי ותרצי.

מוזר לא? ואחר כך את מרגישה חזקה מבפנים, מסוגלת ליותר ובעיקר – עירנית יותר לחיים, נוכחת ופחות שקופה.

יום אחד מספיק יהיה בחוד כישור קטן כדי לעורר אותך ולא שדה שלם של חוחים.

אתמול בלילה השתגלתי עם השטן

או: "משהו שונה לגמרי..."

אתמול בלילה השתגלתי עם השטן, או שליחו, ועכשיו אני מדממת. הבט בי. מה פתאום מחזור באמצע המחזור? עוד לא נגמר המעגל, עוד לא עליתי וירדתי... עוד לא יבשתי והרטבתי, מה פתאום דם באמצע המחזור? הרי בשביל זה יש מחזור, בשביל שהוא יהיה מחזורי: מסודר, אחראי, קוצב. כמו הגאות והשפל, הירח הבאה והולכת, האהבה, הנשימה. מתמלאים ואז מתרוקנים. אלוהים ידע שאי אפשר אחרת.

אז אתמול השתגלתי עם השטן, או בנו או בן-דודו. היה לו שם של ציפור והוא חשק בי כל הערב, הסתובב סביבי, ארג את רישתו, ערג על טרפו. רצה אותי - התנפל ונסוג, הצחיק אותי - נגע ונסוג. ואני באמת לא רציתי אותו בכלל, ולא אףחד, אולי רק את זה שהיה שלי עד לא מזמן ועכשיו רק תאוְותי אליו אבל לא אוכל להיות שלו יותר, אני יודעת.

איש-הציפור הזה – לא רציתי אותו אבל הייתי משועשעת ולבסוף התמסרתי.

הזדווגתי עם אצבעותיו, ולשונו, וכף ידו שהכתה בי והתענגתי. נפלתי כמו עוּבּר על הספסל הדביק, נושמת החוצה הכל, מוסרת את גופי לו, שיעשה, שיקח. איש זר שיודע לענג ולהכאיב אותי. חשבתי עליך, כן אהובי, חשבתי עליך. מה היית עושה במצב כזה? היית מרחם עלי ולא נותן לי את הכאב המתוק הזה, או שהיית אוהב אותי ואת עצמך והיית שורט אותי עד זוב דם ומלקק את הפצע ומורח אותו בנוזל גופך? כן, ככה הייתי רוצה אותך.

ואיש-הציפור, לא יודעת איך הוא פשוט עשה, חיטט בי, דחק, נענע, גרם לי לאבד את עצמי בתעופה קטנה, להגיר את רירי בחייתיות אילמת. לא רציתי דבר, לא רציתי לדעת, לא רציתי לרצות, והוא פשוט לקח ועשה לי. ככה רציתי.

גם ילדיו האחרים של לוציפר בן-בריתי היו שם, הביטו בנו, הציצו, ככה בזוית העין, מרחוק ומקרוב. אני התענגתי עוד עשרות מונים בשל כך. גם חברתי הביטה וידעתי ואהבתי וכך הייתי לכולם, איתם, כך נתתי את עצמי להם ולאישוניהם המורחבים, לאיבריהם המגורים. נתתי עצמי שיעשה בי כרצונו וכך, כמו על המזבח רקדו כולם סביב, רוקעים, צווחים, מתגוששים עם יציריהם האפלים, כמו שדים – ומנצחים אותם. ואני על המזבח, פשוקה לרווחה, מעונגת וחבוטה, שסועה להנאתם, ריח בשרי הפרוץ מעורר אותם עוד ועוד וגם אותי בראותי אותם, בחצי עין פקוחה צוהלים בחשיכה, מגרדים את עורם בכאב אי-המגע, שאני – ורק אני -  זכיתי בו, עם לוציפר, או אולי זה היית אתה?

ואחר כך הלכנו, וחזרתי להיות אני - מדממת באמצע המחזור.