מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לא יודעת מאיפה לעדכן כי הכל פה רץץץץץץ...

דרמות בקצב של 1 בחודש-חודשיים. הנה תקציר העניינים נכון להלילה:

האקס והחברה שלו אולי כנראה לא בטוח נפרדים. זה ככה הלוך וחזור כבר שבוע או יותר. מה שמעצבן זה שהם מוצאים לנכון, מישום מה, לעדכן את הילדים על כל שינוי זוית: נפרדים. אה בעצם לא נפרדים. אה בעצם כן. לא. כן. הילדים שלי כנראה כבר חסינים, בלתי מתרגשים. כאילו שהם אומרים: "טוב, הדיבורים וההודעות זה סתם בלה בלה. כשיהיה משהו רציני נדע על פי המעשים". הם צודקים.

אז אם הפעם זה באמת סופי (עד הפעם הבאה...), אז לא רק שהם נפרדים, אז הוא עובר לגור בעיר הקטנה שאני גרה בה. אני לא מעיזה לחלום על זה אפילו, בקושי לקוות, בטח לא לצהול. קודם שזה יקרה, אחר כך נצהל. אם זה יקרה, זה יהיה הדבר הכי מבורך והכי טוב שיקרה לילדים שלי. סוף סוף יוכלו לחיות בישוב אחד כל השבוע. אמנם לעבור בתים - אוקי, באסה - אבל לפחות להיות שייכים למקום אחד. חוגים, הסעות, חברים הכל כמו שצריך ולא מפוצל בצורה כל כך מעצבנת כמו עכשיו. ועוד יותר גרוע זה התוכניות שהיו להם לעלות עוד יותר צפונה ולהתרחק ממני עוד יותר. אם הם יפרדו, לא יודעת מה יעלה בגורל התוכנית הזו, אבל יש להניח שלפחות שנה, שנתיים (ובעצם זה תמיד יכול להיות גם חודש-חודשיים, אי אפשר לדעת איתו), תהיה איזו יציבות.

אז עוד יומיים ה-1.9 ואני ועוד הורים רבים נקבץ ונדלג למראה החופש הגדול שנגמר, אבל אם באמת הוא עובר (מחר חותם על חוזה???), אז אולי עוד אפשר יהיה להספיק להעביר חלק מהילדים לבית הספר פה. אולי לא ביום חמישי, אבל תוך כמה ימים או שבועות. מתפללת ומקווה מאוד.

החופש הגדול - סיכומים ומילות פרידה: גם השנה, כמו בשנתיים האחרונות הציפיה היתה לגרוע מכל, והנה הפלא ופלא היה ממש בסדר, אפילו בסדר גמור. היתה הבחינה העצומה שלקחה לי חצי חופש ואין לי כוח לכתוב עליה (תוצאות עוד חודש וחצי. ממש מעבר לפינה...), ואחר כך היו המון יציאות עם הילדים, עם החברים או עם המשפחה: היינו בכנרת כמה ימים, היינו בקמפינג ליד השניר, היינו בירושלים על תקן תיירים כמה ימים, הילדים היו בצפון שוב עם אבא שלהם ולי היה שבוע שלם בלעדיהם (מליוני תוכניות ובסוף בעיקר ענייני יום יום ועבודה, הרבה טוסטים עם חביתה ושקט שקט שקט). היו המון ימים בבית, הילדים משחקים, קוראים, רבים. עבדנו בגינה קצת, עשינו כמה תיקונים וצביעות בבית - אבל יש עוד המון עבודה. בקושי היינו בים או בבריכה (ירושה של הגנים הירושלמים שלי?), אבל היתה אוירה ביתית ורגועה רוב הזמן. ימים רבים אכלתי את הלב על זה שעברתי לגור כאן. הילדים - בעיקר הקטנים, נראים לי בודדים, מנותקים מהחברים הקודמים שלהם, אבל בגלל כל העניינים המשפחתיים שלנו, לא יכולים לעבור לבית הספר פה. איזה תסכול. היו לי (ואולי יצוצו שוב) הרבה מחשבות כפירה לחזור לכפר שעזבתי בנובמבר כדי שהם שוב יהיו עם חברים וכו'. בסוף החלטתי להשאר ולהאמין שיהיה בסדר + כמה פעולות לחיזוק הקשרים החברתיים כאן (תוצאות מיניאטוריות בנתיים). אבל כאמור, אם האקס יעבור לכאן, דרך המלך תפתח בפניהם.

זהו לבנתיים. פרוזאי למדי, לא?

בפינת ההמלצות: סליחה שאני חוזרת על עצמי, אבל מי שלא ראה את הסרט "קסם הנעורים", לא טעם טעמה של חוויה קולנועית מופלאה. אנא, לכו לספרית הDVD הקרובה לביתכם, קחו את הסרט, שריינו 6 שעות (כן, 6 שעות!) מחייכם, הכינו תופינים ולימונדה למכביר והרשו לעצמכם לשקוע בסיפור היפיפה הזה. אוי למי שמתאהבת במטאו. הוא שלי!!

לילה טוב. 

לא מלחמה ולא דרמה.

בכיתי, חשבתי, התייעצתי, שוחחתי עם חברות טובות וחכמות, דיברתי עם המגשר הפלגמט (אכזבה גדולה!), וכרגע זה עומד כך:

~ המשמורת המשותפת היתה טעות, טעות גדולה. אבל זה קרה לפני 4 שנים ואי אפשר לקחת את הגלגל אחורה, אלא אם באמת אלך לבית משפט ואפתח במלחמה רבתית וכרגע זה לא יקרה.

~ אין סיכוי שבעולם שאוכל לשנות את ההחלטה הזאת שלהם. זאת עובדה שהם מתרחקים כמעט 50 ק"מ ממני, והילדים יגורו בשני בתים רחוקים מאוד זה מזה. זו טעות איומה לדעתי.

~ כמו שהבנתי לפני שלוש שנים בערך ש"המשמורת המשותפת" הזאת זה סתם כסת"ח מבחינתו, והבנתי שאמהות לא נופלת מהשמים ושאני אהיה שם בשבילם בכל ה-100% ולא ב-50%, כך גם עכשיו.

~ יהיו הרבה דברים בחיי היום יום של הילדים שצריך יהיה לארגן אחרת. כל דבר צריך יהיה למצוא לו פתרון קונקרטי. יש סיכוי גדול שהרווח יהיה שהם יהיו אצלי יותר. הוא לא יודע את זה, אבל לדעתי זה מה שיקרה בפועל. אני לא אסתום את הפה בשם ההורות השיוויונית. זובי. אני אציע להם לבוא לישון כאן, לחזור מבית ספר לכאן כשיותר הגיוני ונוח וכו'. הוא כמובן לא יוותר על שניה איתם - בגלל שזה הדגל שלו, האגו שלו. אני לא אלחם איתו על זה, אבל מבינה שחלק מהפתרונות יהיו שבפועל יצא שהם יהיו אצלי יותר (כשיש מסיבת כיתה, הגדול ישאר לישון אצלי בסוף שבוע, כשיוצאים לטיול השכם בבוקר, כשצריך להגיע לאיזה טיפול או רופא וכו') - ועל זה אני מאוד שמחה.

~ הילדים - כמו תמיד - ישלמו את המחיר. אני אעשה כל מאמץ להקל עליהם, לעזור להם. זאת המחוייבות שלי, זה המחיר שאני מחוייבת לשלם כאמא שהתגרשה מאבא שלהם. זה חלק מתהליך ההתבגרות שלי כאמא וכאישה.

~ אני מקווה שיהיה להם טוב שם (האם אני מסוגלת להגיד את זה בלב נקי ושלם, בלי ציניות ומרירות? לא בטוחה, אבל משתדלת).

~ הוא היה בהלם כשכל מה שהיה לי לומר זה "מברכת אתכם על השינוי, שמחה שיהיה לכם בית...". ואחר כך באופן ענייני לגמרי שואלת איך תפתור את זה, ואיך תפתור את זה? כן, הוא יודע שזה רחוק לאללה, שיהיו בעיות קשות, שאחריותו לפתור, או לפחות לבצע את הפתרון (להסיע!).

~ לא פשוט בכלל. כי יתכן מצב בו למרות שהוא לא משלם מזונות כמו שצריך, וודאי לא ישלם גם הלאה, אני אסיע יותר, אשלם יותר, אוציא יותר, אהיה פחות פנויה לעבוד וכו'. האם זה נשמע פולני ומתקרבן? זאת לא הכוונה. הכוונה היא שאני רוצה שהם יהיו כאן יותר, שזה יהיה הבית המרכזי שלהם, כך היה צריך להיות מלחתחילה ואני האמנתי בתמימותי שהוא לעולם לא יתרחק גאוגרפית, שזה ברור לגמרי חד משמעי. חשבתי שהוא יראה את המשמורת המשותפת שלנו כמו שאני רואה אותה.

~ זה כואב, זה מסובך, זה מעורר המון דברים קשים אצלי לגביו, לגבי עצמי, לגבי הילדים ומה שהם צריכים לעבור, לגבי היכולת שלי לוותר על שליטה, על מעורבות, על לחשוב שאני היחידה שיודעת מה טוב להם (אני היחידה!), לגבי התחושות הנוראיות שמציפות אותי שאם אני לא נלחמת כמו לביאה פצועה על זה שהם לא יעברו לשם אני בעצם נוטשת את הילדים. תחושות קשות מאוד. מצד שני, תחושה של שחרור, של שקט, של עוצמה, של הבנה של מציאות, של ידיעה (קצת מטושטשת) שזה לא אסון קולוסלי, שיהיו לזה יתרונות כלשהם.

וזה מעלה לי המון מחשבות כמובן על אבא ואמא שלי. כמה היא כעסה עליו, כמה היא חשבה ועדיין חושבת, שהוא היה אבא מחורבן וגרוש מחורבן, ואיך היום אני בקשר כל כך טוב איתו, אף פעם לא התעמתתי איתו, אף פעם לא באתי עם החשבון של אמא שלי, שעדיין סוחבת את הפגיעות הזאת כבר מליון שנה ובטח קיוותה שיום אחד נדע כמה היא התאמצה, והבליגה ושילמה ועשתה וכמה הוא היה חנטריש, ובעצם היום הזה אףפעם לא הגיע!

מה זה אומר עלי ועליהם?

אני מביטה במראה (לא באמת, כי אני יושבת פה מול המחשב) ומה אני רואה? האם אני סתם קנאית צרת עין שהם קונים בית יפה? שהילדים הולכים אליו בשמחה? שיש לו אישה ולי אין (איש)? שהוא שם קצוץ על ההסכמים שלנו ומשלם לי בקושי חצי ממה שסוכם? כן אני כועסת על הכסף - אבל גם שמחה כי זה דוחף אותי להרוויח יותר ויום אחד לא להצטרך אותו בכלל.

כן אני מקנאה על הקשר הזוגי שלהם - אבל אני בעיקר מפרגנת. אין לי טיפת עניין בו כגבר או כבן זוג. עזבתי אותו ואני שמחה על כך.

ועל הבית החדש: קצת צובט בלב כי זה אומר שהזוגיות שלהם חזק ורצינית. מצד שני זה נפלא כי הילדים יפסיקו לעבור דירה כל שנה, ויהיה להם בית לגור, להיות שייכים ולטפח אותו ותהיה להם איזו ירושה קטנה בבוא היום (פולניה או לא פולניה?).

אם לא היו הילדים אני יודעת שכל אחד מאיתנו היה הולך לדרכו ולא היינו מדברים זה עם זו כמעט, ואם היינו נפגשים זה היה ידידותי לגמרי ומלא פירגון, ולא יותר.

אבל יש ילדים וזה מסבך את העסק, ממשיך לקשור אותנו זה לזה וזה מסובך. איך בתוך זה נשארים הורים משותפים אבל נפרדים ממנו לשלום? איך באמת?

אוח, שוב דרמה, או מיני-דרמה, לא יודעת לאן זה יתפתח (הלוואי שלא), עם האקס והילדים. שוב עניין שבעיני עקרוני ומהותי. לא יודעת איך להגיב ואיך לנהוג. אין לי כוח לדברים האלה, אין לי כוח אליו ולהקפצות שלו, אבל החיים - מסתבר - לא משעממים לרגע:

הילדים סיפרו לי שהוא ובת-הזוג שלו מתכננים לעבור דירה, לקנות או לשכור בית בישוב עוד יותר צפוני. כן כן. להתרחק לישוב פיצפוני (וכנראה זול יותר, וזה השיקול המרכזי) במרחק של איזה 50 ק"מ ממני. זמן הנסיעה של הילדים לבית הספר יהיה קרוב לשעה (!!). מבית לבית יקח להם שעה! אם איזה ילד שכח נעלי התעמלות, או כלי נגינה - הלך עליו! אף אחד לא יסע שעה לכל כיוון להקפיץ משהו. אם ילד נשאר חולה בבית, אי אפשר להעזר זה בזה. אם צריך להקפיץ ילד מכאן לשם - זה סיבוב של שעתיים. הם יוכלו לקבל כרטיס חינם לניו-יורק עם כמות הק"מ שהם יעשו בשבוע. ראבק! לא מגיע להם את זה. אוף.

זה נראה לי צעד מרושע, אנוכי, בלתי אנושי לילדים. גם כך הם חוצים את החיים שלהם בין שני ישובים. אבל לפחות הם באותה סביבה, אפשר להקפיץ לחברים, לחוגים, למסיבות בבית ספר, לארוע מיוחד. הם מסתובבים פחות או יותר עם אותם ילדים כאן ושם (עם עזרת הקפצות שלנו). בקיצור - למרות שהם חיים בשני בתים הכל שייך פחות או יותר לאותם מעגלים ובמרחקים סבירים מאוד (אני גרה ממנו כ-20 ד' נסיעה). ומה עכשיו? מה יהיה? למה לסבך להם את החיים עוד יותר?! למה להרחיק אותם כל כך מהחברים שלהם? מהחוגים שלהם? מבית הספר? ממני? לתקוע אותם במקום קטן ונידח, שכל דבר מצריך נסיעה של שעה לפחות. למה אי אפשר לתת לילדים האלה לפחות איזה שנה שקטה אחת בלי מעברי דירות, בתים וכו'? לא אומרת שזה פשע נתעב. הוא לא עובר לאילת או להונגריה. אבל הוא שוב מזעזע את המערכת באופן מיותר לגמרי, שיגרור אחריו שינויים רבים, הכרחיים ומעיקים ביותר בחיי היום יום שלהם ושלי (ושלו גם?).

או שהוא לא נתן את הדעת ברצינות על כל ההשלכות של הדבר הזה. או שהוא כן - אבל החליט בכל זאת (כי לא מספיק אכפת לו? כי הוא לא רגיש ועסוק בעצמו, כמו תמיד? כי שלעבור לבית זול יותר חשוב מאיך שזה ישפיע על הילדים?).

אני יודעת שכל תגובה שלי - עניינית או לא - תגרור אחריה תגובה תוקפנית שלו, משהו בנוסח "אל תתערבי לי בחיים. אני יודע מה אני עושה". אני יודעת שהוא יחשוב שאני רוצה לטרפד את זה סתם כי בא לי. הוא יגיב כאילו שזאת מלחמה אישית נגדו, שאני באה לחרב לו ת'חיים. בלי טיפת הסתכלות עניינית - זה טוב או לא טוב לילדים?? ןזה לא! (ממש כמו בקטע של הנסיעה בלי חגורות בטיחות שהיה בקיץ ושהיה לו המשך סוער לפני כמה שבועות, למרות ההסכם החתום שלנו).

עכשיו, גם לבת זוג שלו יש ילדים במשמורת משותפת, שאבא שלהם יגור מאוד רחוק מהם. מה הקטע? מה הקטע??

לא מבינה את זה, פשוט לא מבינה את המהלך הזה.